25.1.2023 נעמי

Radio Kol HaPiyoneh 106 FM, hosted and edited by Shlomo Bardilai. Thanks to the girls under the "Movement" in the Eretz Strip, our song will be renewed tomorrow. I will tell you a story about my mother's gold ring, a story of closure after 76 years. We found it by chance on Holocaust Remembrance Day. My mother told me about her husband, who was murdered in the Holocaust, but never mentioned the ring. I discovered its existence years later and realized its significance. The ring symbolizes the connection between my parents and their love that transcended time and distance. We will always remember those who perished in the Holocaust and honor their memory. Our journey to Slovakia uncovered more about my mother's past. She was a survivor and a partisan, and her story is one of bravery and love. We closed a chapter of our family history by finding Yad Vashem's documentation of my mother's marriage to her beloved Y רדיו קול לפיונה, להרגיש בבית 106 FM ועכשיו נעים להודות בהגשותו ועריכתו של שלמה ברדילאי ועכשיו נעים להודות בהגשותו ועריכתו של שלמה ברדילאי ועכשיו נעים להודות בהגשותו ועריכתו של שלמה ברדילאי ועכשיו נעים להודות בהגשותו ועריכתו של שלמה ברדילאי ועכשיו נעים להודות בנות תחת תנועה ברצועה של ארץ ושבעים יום על יום אחריה במילא שוקעה דעת שירנו בעזרה עד מחר שהוא נתחדש אפשר שנתפושש כמו עצר בניסה אצלי עירה רק עוד כמו שעשייה שעלה תלתי בצרי עדיך בצרי עדיך מזרועות נפלאה עולם שלי נפגיע לא יסוד מפלואה בי עדיך יום על יום אחריה במילא שוקעה דעת שירנו בעזרה עד מחר שהוא נתחדש אפשר שנתפושש כמו עצר בניסה תפקיד אצלי את מה שאומרת פשוט יהיה אחרת בו השנה יפה נהיה במה ושוי עליך שאותה יצא תמיד הצלחה יום על יום נוסע במילא שוקעה דעת שירנו בעזרה עד מחר שהוא נתחדש אפשר שנתפושש כמו עצר בניסה תפקיד אצלי את מה שאומרת פשוט יהיה אחרת במילא שוקעה יום על יום נוסע דעת שירנו בעזרה יום על יום נוסע דעת שירנו בעזרה יום על יום נוסע דעת שירנו בעזרה יום על יום נוסע דעת שירנו בעזרה יום על יום נוסע דעת שירנו בעזרה יום על יום נוסע דעת שירנו בעזרה יום על יום נוסע דעת שירנו בעזרה יום על יום נוסע דעת שירנו בעזרה יום על יום נוסע דעת שירנו בעזרה יום על יום נוסע דעת שירנו בעזרה יום על יום נוסע דעת שירנו בעזרה ערב טוב, נעמי. ערב טוב, ותודה שהזמנת אותי להתארח בתוכניתך. הכבוד הוא שלנו. פתחנו עם השיר כמו עשב בניסן של ההקת הזמר של קיבוץ האוגן, שמסמל את מקום הולדתך, אז אחרי ריזומי מרשים כזה, אני מבקש לפתוח בסיפור שלך על הטבעת של אימך, סיפור נורא להשראה של סגירת מעגל שערך 76 שנים. אספר לכם סיפור על טבעת זהב. טבעת זהב אמיתית, מקושטת בריקועים, ושם חקוק בתוכה. טבעת שחצתה את גבולות הזמן והמרחקים, וגילתה סוד משפחתי, אלום ועצוב. גילינו אותה במקרה, ביום מיוחד לכולנו, יום שבו אנו זוכרים את בני משפחותינו ואת כל היהודים שנספו ביום השואה. כבד לניצולי שואה עברו הסיפורים המשפחתיים מדור לדור. מטבע הדברים, סיפרנו אותם בימי הזיכרון, והם נצרבו בזיכרון המשפחתי. כשנולדו הנכדים, סיפרתי להם לאט לאט את קורות המשפחה, אך את סיפורי המלחמה העברתי במינונים קטנים כדי לא להפחידם ולהבהילם. אך לפני ארבע שנים החלטתי לעשות מעשה. הוצאתי מהארון תיבת עץ קטנה ופתחתי אותה יחד עם נכדיי. הרמנו את המכפה והתחלנו להוציא חפץ אחר חפץ. הוצאנו דפן היער כתובים בעברית בכתב ידה של אימי. הוצאנו פנקס קטן ובוי אומן בכתב ידה בצ'כית של אימי, רשימות מן הגטו. הרמנו את התלאי הצהוב שענדה אימי בגטו טרזיאנשטט. מצאנו קופסה קטנה ובתוכה איתורי הגבורה של ממשלת סלובקיה להביא הפרטיזן. וכך לאט לאט רוקנו את התיבה. לבסוף הוציאה נחדתי הקטנה זיו קופסה קטנטנה, פתחה אותה וקראה, סבתא, יש כאן משהו נוצץ. כולנו קפצנו לראות מה יש שם. וזיו שלפה בידה הקטנה טבעת זהב. טבעת יפהפייה, מרוכעת ובתוכה חקוק שם ינדה. מה זה סבתא שאלה של מי זה? ידעת שיש פה טבעת זהב? עצרתי את נשימתי. ידעתי מי האיש ששמו חקוק על הטבעת. שמעתי מאמא את שמו ושל האיש וסיפורם המשותף, אך לא ידעתי שהטבעת קיימת. אמי הייתה בזמן הזה בערוב ימיה, בצלילות חלקית, ולא יכולתי כבר לבקש ממנה מידע. אך מה שידעתי זרק אותי לאחור לסיפור שלה למרחק של שנים רבות, ל-1942 בפראג, לנשואי אמי עם אהובה ינדה, חתונה שנתתי לה את השם חתונה בצל הגרדום. עובדה זו התגלתה לי ולאחי להיחי רק שהיינו בוגרים. כי בדרך אגב, אני הייתי ילדה מאוד סקרנית, ואהבתי לדוודף בעלבומי המשפחה, ושם היה משהו מוזר שמשך עצום את ליבי. תמיד שמתי לב לדף, מסוים ששם הייתה תמונה גדולה של גבר צעיר, וסביבו תמונות קטנות של חברים וחברות. מי זה אמא? שאלתי. אה, חבר מהתנועה, היא ענתה לי. אבל בחושה הבנתי שמשהו כאן לא לגמרי, לא לגמרי אמיתי, משהו מאוסף היה בתשובתה. וכך עברו השנים אני לא הצגתי לה ולא שאלתי, ואמא לא סיפרה יותר. עד שהחלטנו ב-1995 לנסוע למסע שורשים, אני, אחי הבכור, זכרו לברכה, והתכוננו וסימנו מפות ומסלולים וביקורים אצל בני משפחה שנשארו שם, וכמובן באתרי המלחמה שההורים היו שם בזמן השואה. פתחנו עוד פעם את האלבומים ועוד פעם הסתכלנו בתמונות, וזהינו מי הוא מי ואת מי נפגוש, ושוב התמקדה עצום את ליבי בתמונה של האיש הצעיר. אמא, ספרי לי מי זה, ביקשתי שוב. אימא הרימה את הראש ואמרה שלוש מילים. זה היה בעלי. אמרה ולא יספה. הדקה שיניים ויותר לא אמרה דבר וחצי על האיש. מסענו בצ'כוס לווקיה היה גדוש באירועים, מפגשים וסיפורים, אבל לא נאמרה אפילו חצי מילה על האיש ההוא. עברו למעלה מ-20 שנה. אבי נפטר ממחלה, עובתו מימי השבעה, תפסה אותי אמי ביד, יושיבה אותי לצידה, הוציאה תיבת עץ קטנה ואמרה, יש לי מה לספר לך. פתחה את התיבה ובתוכה היו הדלי הצהוב מהגטו, מסמכים ויומן, והעיקר תמונת החופה והנישואין שלה מ-1942, עם אהובה ששמו היה ינדה. אמא לא לבשה סמלה לבנה. היא לבשה חליפה שחורה, נראית אלגנטית בתמונה, וכך גם ינדה עם מגבעת שחורה, ומעט המוזמנים שכללו את צוותי, דודתי ובעלה. לכולם היה תפור כלאי צהוב על דש הבגד. לאמא היה זר פרחים קטן ביד והייתה יפה כל כך. התמונה החגיגית של שני הצעירים היפים הייתה יכולה להיות סמל לעושר, אך היה תלאי צהוב על הבגד, והמשמעות ברורה. חתונה בצל הגרדום. אמא סיפרה לי עליו. מי הוא היה? כיצד הסתתרו בפרק בזמן המלחמה עד שגורשו לגטו טרזיין ב-1943, אחרוני המשפחה? כיצד עברו את השנה הראשונה בגטו עד ששולח למחנה אחר ושם נרצח? סיפרה לי כיצד קיבלה את הידיעה הרשמית על מותו לאחר השחרור מהגטו, וכשהלכה לחפש מעלה בגורל יקיריה. דיברנו המון, אך את התאבעת היא לא הראתה לי. ייתכן שלא זכרה על קיומה? אמא אהבה לספר בנימה אופטימית ומבודחת כיצד פגשה לאחר שחרורה מהגטו את אבי, כיצד עשתה לפרטיזן המשוחרר סיור בפראג היפה, וכיצד התאהבו ודרכיהם לא נפרדו עד יומם האחרון. לא העזתי לשאול אותה מדוע לא סיפרה לנו אף פעם על אהובה ינדה שנרצח? מה הרגישה? מדוע שתקה כל השנים ופתחה את הסיפור רק לאחר מות אבי? האם הרגישה אשמה? התעלומה תישאר כנראה לא פתורה. לפני ארבע שנים תבעת הנישואין של ינדה נמצאה על ידי הנינה שלה ביום השואה. במרחק שבעים ושש שנים השלמנו משהו. נתנו יד ושם וכבוד לחלק מהותי מהעברה של אמי. סגרנו מעגל. אגב, מציינים מחר את שמונים שנה לנפילת גטו ורשה, עם כל הסיפורים של הגבורה. את ביקשת להשמיע את סרנדה של שוברט, של חב אלברסן. איך זה מתכתב עם הסיפור של התאבת? זה מתכתב עם אמא שלי. אמא שלי באה ממשפחה פרגעית, עמידה ומשכילה. בכלל מי ששמע בספר האירופאי זו הייתה השכלה מאוד רחבה. ואמא שלי ידעה חמש שפות. והיא אהבה מאוד מוסיקה קלאסית. היא נגנה בפסנתר, וגם כולם היו שם מוזיקליים ושרים. והסרנדה של שוברט הייתה אחת המנגינות שאמא שלי מאוד אהבה, והיא הרבטה לשיר את זה. אני לא זכרתי את זה הרבה שנים, עד שפתאום שצפיתי באיזשהו סרט, המנגינה הזאת הייתה מוזיקת רגע, ואני קפצתי ממקומי וחיפשתי אותה. ואז הסתבר שלחב אלברשטיין יש עיבוד לשיר עם מילים שקשורות לאמא, ואמרתי, וואו, זה ממש אמא שלי. אז הנה סרנדה של שוברט. שיר כה עם אקורדיון, ויש לי לחן ישן. אוי כמה שאת מוכשרת, אמא לוחשת סון. אמא לוחשת סון. אמא לוחשת סון. אמא לוחשת סון. אמא לוחשת סון. שתינו שרות, אחי מצטרף, נושף בקלרינר. שולחן עמיד בו חופך לבמה, תולם קונצרטים כהר. מנגינה קונה דרך, הילדים שלי, המוכשמים שלי. עוד תזכו לחיות אחרת מהחיים שלי. הילדים שלי. המטבח בורס כנפיים, אנו ממרים. השכנים מוכיים כפיים, בשמיים, בשמיים. אמא וילדים ומנגינת פלאים. נעמי, כחברת קיבוץ העוגן, מה הזיכרון החזק ביותר מהילדות בקיבוץ הזה? שם חווית את הלינה השיתופית ואת הילדים והקשר עם ההורים? הלינה המשותפת היא בהחלט זיכרון חזק מאוד ואני אדבר עליו. כחיובי או שלילי? אני רק רוצה לומר שתי מילים על השיר ששמענו בפתיחה. שהוא שיר כמו עשר בניסן ששרה חבורת הזמר של העוגן. והוא שיר שבבית אחד ממנו חקוק על קברו של גדי, אחי הבכור, זכרו לברכה. חבורת הזמר שאני עוד זכיתי לשיר בה לפני שעזבתי את הקיבוץ. וגדי היה אחד הזמרים ושר ממש עד הרגע האחרון שיכול עוד היה לדבר. הוא הופיע על הבמה עם מסכת החמצן, עם כיסא הגלגלים ושר יוצא מן הכלל. אז השיר הזה מוקדש לו. לגבי חוויית הילדות, ילדות בקיבוץ זה דבר מאוד מורכב מלא ועשיר בחוויות. אין ספק שהלינה המשותפת היא חוויה מיוחדת לטוב ולפחות טוב. אני אומר כך, הלינה בבית הילדים, היו בה חוויות ייחודיות של קבוצת ילדים, שבעצם בלילה, יש כאלה שיאמרו נמתשה, יש כאלה שאומרים פשוט סמכו עלינו או סמכו עלינו, לא יודעת על מה. חוץ מי שומר הלילה שעבר כל כמה שעות ועשה סיבובים לשמוע אם מישהו בוכה, אף אחד לא השגיח עלינו בפועל. רגע, לא הייתה מטפנת שהייתה ישנה לאתכם? לא, היינו לבד לגמרי וזה לא היה פשוט. הרבה מאוד ילדים פחדו. אלו שבחרו יאירו את השער. אלו שפחדו מאוד מאוד, ברחו בלילה הביתה ואלו כמוני שהיו גם מה שנקרא ממושמעים מאוד, אבל אולי יותר פחדתי מהחושך, נשארו במיטה מוצמטים למיטה. והייתה תקופה, אינני יודעת אם המאזינים זוכרים מי שבגילי, שהייתה תקופה שמדינת ישראל הייתה מוצפת בתנים מייללים. ואנחנו היינו בית ילדים שהיה על גדר הפרדס והתנים ייללו. זה היה נשמע כאילו שזה מתחת למיטה ופשוט היינו מצומררים מזה. זה היה מפחיד. אם כששאלתי את אמא שלי מה, ועדיין לא פחדת, היא אומרת לי, אני ישנתי ליד ההורים וגם פחדתי בלילה וכל צל יפחיד אותי, אז קשה לי לקבוע מי פחד יותר, אבל אין ספק שהלינה המשותפת הייתה מקור לפחדים. חוויה מאוד מעניינת הייתה לי בגיל שש, ממש לפני הלילה הלכיתה א', הייתי בבית החולים, איזה ניתוחון שעשו לי, ועקב כך הייתי צריכה להיות בהשכחה בחדר ההורים, שגם לא היה שם חדר לילדים, ישנתי במיטה של ההורים בחדר הקטן, והילדים באו לראות אותי דרך החלון, איך אני ישנה בחדר ההורים, זאת הייתה חוויה כל כך מיוחדת, וחוויית בית חולים היא בדרך כלל חוויה טראומטית לילד. אבל בשבילי זה היה נס גדול, כי ישנתי עם אבא ואמא, וזו שחייה גדולה הייתה בשבילי. מצד שני, עשינו גם המון תעלולים בלילה, וזה היה מקור לצחוקים ולחוויות שילדים אחרים אולי לא זכו לחוות אותה, אבל אי אפשר לספר פה כמובן את כל הסיפורים. אני רק רוצה לציין שבדרך כלל מהקיבוצים בתקופה ההיא יצאו מה שנקרא הקרמדל הקרם של האנשים שנהיו טייסים, שנהיו פקדים בכירים, אז קצת לא מסתדר לי מה פחדים שהם ספגו בילדות מול מה שהם נהיו אחר כך, או שזה רק קבוצה מצומצמת. תראה, היו מחקרים שנעשו על ילדי הקיבוץ, ואחד המחקרים היודעים זה של ברונו בטלהיים, שכתב הפסיכולוג שבא וחקר, היה כמה שבועות, וחקר את הנושא של אופן החיים הייחודי שלנו, וטען טענה שהיו הרבה ויכוחים איתה, שאחד הדברים שנגרמו לילדי הקיבוץ לא רק בגלל הלינה המשותפת, אלא גם בגלל שלא הייתה לנו טיפה פרטיות, וגם המקלחת הייתה משותפת, שזה טראומה לא קטנה. עכשיו... זה מניח עד גיל מסוים. עד גיל מסוים, אם כי אנחנו התקלחנו ביחד עד גיל די בוגר, אבל העובדה שלא היה לילד שום פינה פרטית משלו, הטענה שלו הייתה שאנחנו, אחת התוצאות היא הקשכה ואתיית מעטה של חומה בצורה מבחינה רגשית, על מנת שלא נגלה רגשות כדי שנוכל לעמוד בקושי הזה, שיש לנו בלהיות כל כך צפופים, תחוסים, וגם עם פחדים שלא יכולנו אולי לדבר עליהם, וגם בקיבוץ באופן כללי הייתה הגישה שכולם צריכים להיות שווים, והשוויון גם היה במובן הזה של לא להגיד דעה אחרת, היינו קולקטיב שהיה צריך להיות ממושמעים בו. ייתכן, וזה נותן איזושהי תשובה, אם כי יש מחקרים כאלה ואחרים, לעובדה שבני הקיבוץ יצאו אולי מחושלים יותר, אולי חזקים יותר, ונכון גם חינכו אותנו לאהבת המולדת, חינכו אותנו לשרת בצבא, עכשיו במיוחד גם אנחנו, קיבוצנו של ניצולי שואה, כלומר החובה להיות בצבא ולהגן על המדינה, הייתה דבר שהיה בשבילנו חובה קדושה, ויכול להיות שזה יצר את הטיפוס הזה של האדם שמוכן לשרת, איך אומרים, ולהקריב את עצמו, אבל זה הכל כמובן השערות וקשה לדעת. אני רוצה כאן להכניס עוד איזו שאלה, כבת קיבוץ אני מניח שהיו מסביבכם מעברות וכאלה, איך היה בדיוק היחס, האם זה היחס מתנשא לאנשי מעברות, או הייתם אותם כאילו אנשים בלבל נמוך יותר? ליד קיבוץ העוגן לא היו מעברות, אבל היו חברות נוער של ילדים שהגיעו אלינו, בייחוד בארצות מה שנקרא האסלאם, והתחנכו אצלנו כפנימייה בתוך הקיבוץ, היו מאומצים גם אצלנו היה הנער שהיה מאומץ מאוד, אהבנו אותו עוזי בקיבוץ העוגן, ואני לא זוכרת שהיה יחס מפלא, מולי היו שכנים תימנים, ובאופן כללי באמת לא התקבלו לקיבוצים ולא נקלטו משפחות מעדות המזרח, בני חברות הנוער חלק מהם נשארו אחר כך והקימו משפחות בקיבוץ, אני מוכרחה לומר שחיינו בתוך בואה, פעם הראשונה פגשתי את ארץ ישראל האמיתית כשהתגייסתי לצבא, ושם באמת פגשתי במיוחד במקום שבו שירתתי אנשים אחרים לחלוטין, אבל אני לא זוכרת שהיה באי פעם יחס של בוז או התנסאות, זה לא היה, לא אצלנו בכל אופן. אני רוצה לשאול עוד שאלה לגבי ההתחברה בתנועת השומר הצעיר, שהתנועה הזאת היא דואה בקשיחות מנהגיה וחוסר הפתיחות אל מול העולם החדש, תוכלי קצת לפרט על זה? כן, תנועת השומר הצעיר חינכה אותנו באמת לאור ערכים סוציאליסטיים, וערכים של תנועה מאוד מוקפדת מבחינת עולם הערכים, גם הציוניים, אבל גם ערכיה של שוויון ערך האדם בייחוד, אבל היה שם גם העניין הזה של השוויון המכני, שהוא שוויון מכני הכוונה שכולם שווים ואין אפשרות בכלל להבדיל, כלומר שוויון יותר מדי טכני, לכולם אותו דבר, אבל כל אחד מאיתנו בסופו של דבר פרסונה אחרת, ולא הקירו הפרט, לא היה חשוב, היה חשוב הקולקטיב. תנועת השומר הצעיר למשל, המשחקים שלנו היה למשל, משחק צופי של כיבוש ארמון הצער, אני לא אשכח את זה, גניבת הדגל הזה, גניבת הדגל האדום, אני לא אשכח את זה, כשהייתי בחיטה זין, והיינו אמורים לקבל את הסמל הראשון של השומר הצעיר, זה סמל בני מצדה, החיפושיות, רעקת החיפושיות התחילה להישמע ברדיו, אסור היה לנו בכלל לשמוע מוזיקה סלונית, מה שנקרא, מוזיקה מערבית, רק שירים עבריים ורק ריקודי עם, אבל אני הייתי קצת שובבה, ואיכשהו הגיע אליי המוזיקה הזאת, והייתי עם חברה הולכת בסתר, זאת הייתה ילדה שההורים שלה היו קצת יותר ליברליים, בולגרים, ושם שמענו עם האוזן על הרדיו את מצעד הפזמונים, הלועזי, וקיבלתי איום שאם אני אמשיך לשמוע את החיפושיות, אני לא אקבל את סמל בני מצדה. אז למשל דוגמה, השומר הצעיר, בכלל הקיבוץ מאוד סגר אותנו בתוך התרבות שלנו, חוץ משבוע שהיה לנו בכיתות, מה שקרה יהוד א', להכרת החברה הישראלית, קראו לזה שלהב, ופעם הראשונה התארכנו שבוע אצל משפחות בעיר. אני התארכתי ברמת גן והלכתי לעבוד בבית החרושת לאסיס אני חושבת, והיו כאלה שהתארכו בבית החרושת לשוקולד, שזה יונתן גפן כתב את השיר המפורסם שלו, ופעם הראשונה ראיתי מה זה משפחה שחיה בעיר. היינו מאוד מאוד סגורים. השומר הצעיר היה באמת תנועה קשוחה. למשל, טיולי התנועה. סחבנו בטיול חמישה ימים על הגב, ילדים עם הקונזרבים, עם שקי השינה. אני לא אשכח את הטיול מים אל ים, שכל מה שראיתי זה היה כרסול של מי שלפניי, כי לא יכולתי להרים את הראש בכלל. והגעתי למעלה, שמעלה נחל עמוד שם, וכל מה שעשיתי רק להשקף על האדמה ולבכות. אבל בסופו של דבר, הנחית שהתנועה נתנה לנו מסגרת מאוד יפה. עוד דבר מאוד מעניין שקרה, אחרי מלחמת ששת הימים, אני הייתי בסוף כיתה ת' שהמלחמה פרצה, אנחנו הבנו שהרוסים מפעילים נשק נגדנו. אני לא אשכח את שיחת החברה, שהייתה במוסד רמות חפר במעברות, שהתאחנו לפני המבוגרים את העובדה הזאת. ואז אמרנו, סטלין אבינה, רוסיה עמנו הלוואי והיינו יתומים. זה היה מין משפט כזה שהבנו סוף סוף, שמשהו פה לא לגמרי בסדר. ואני הייתי גם אדריכה בשומר הצעיר, החלטתי שאני אעשה מרד, שאנחנו לא צריכים את החולצה השומרית והסמלים, אנחנו תנועה מספיק קרקיד גם ככה, זה היה מין מרד מאורים כזה. אבל בכיתה יוצבת, היה נוהל שלפני שמקבלים סמל בוגרים, נערכות שיחות סמלי בוגרים. מה היו השיחות הללו? כל הקבוצה החינוכית, שנניח עשרים נערים ונערות היו יושבים ביחד, וכל אחד היה צריך להגיד על כל אחד, שיחות ממושכות, האם הוא מספיק טוב להגשים בקיבוץ. והאנשים התיחו שם אחד על השני דברים. עכשיו אני הודעתי שאני מבטלת, הייתי ראש הכנס ברמות חפר, הודעתי שאני מבטלת את שיחות סמלי הבוגרים, בטח בקבוצה שלי, ומאז, ואני מאוד גאה בזה, מאז הפסיקו. אני מניחה שגם התקופה כבר הייתה מתאימה לזה, אבל אמרתי עד כאן, אף אחד לא יושב יתי, אחביא, אם אני מתאימה להגשמה בקיבוץ, כבר הרוחות היו יותר ליברליות. טוב, אנחנו נעבור לתקופה יותר מתקדמת. לאחר גירושייך עברת עם בניך לקיבוץ חצור, שם התחבר לך שאין בדיוק שוויון בקיבוץ, בעיקר לכל הקשור בנשים חד-אוריות. הדבר חשף את הפחד שיש בקהילה הקיבוצית מכל דבר שהוא שונה במקצוע ומהרגיל. חברה קיבוצית, כמו כל חברה סגורה, היא חברה שבאמת דרשה מחבריה, אנחנו אומרים להיות כמו כולם. אני כל הזמן חשבתי שאנחנו כמו דשא, שמישהו מרים קצת את העשב גבוה, מקסחים אותו. עכשיו, הדבר הזה גרם לזה שאנשים מאוד מאוד מוכשרים, שבהחלט בלטו, בסופו של דבר, מהלחץ הקיבוצי לא יכלו להגשים את עצמם, ואנשים מאוד מוכשרים עזבו בסופו של דבר את הקיבוץ. אני מדבר על זה שבאת כאם חד-אורית. כאם חד-אורית זה משהו... כן, זה הפחיד. אני מקווה שמרכזת ועדת הקליטה של אז, תסלח לי שאני אומרת את זה בפומבי, אבל כבר היא יודעת את זה. כשבאתי לנסות להתקבל לקיבוץ חצור, אז ועדת הקליטה לראשונה אמרה, האישה הזאת שבאה לבד עם ילד, היא מלולה לפרק פה משפחות. כן, ייצר איום. זה היה סוג של איום, ואני מודה שהיום שאני חושבת על זה, זה מלמד משהו על הפחד שיש מכל מישהו קצת אחר. אינני יודעת מה הסטטיסטיקה של אז הייתה בתחום הגירושין, אבל היו כל מיני פרשיות בקיבוץ. בסופו של דבר התחלפו מרכזי ועדת הקליטה, ואני התקבלתי, וקיבלו אותי מאוד מאוד יפה. שזאת אחת הסיבות שנשארתי בקיבוץ חצור. אבל זה נכון, הקיבוץ לא אהב שונים בתוך החברה שלו. עכשיו האווירה הרבה יותר פתוחה, אין מה להשאור. לפני שנעבור לתקופה שחייתי עם מיקי בעלייך כ-33 שנים, אני רוצה להשמיע שיר של להקת קרידנס קליר ווטר. נכון. אני שמתי איזשהו כישוף עלייך. אז אנחנו נשמיע, ואחר כך נדבר על מיקי בהרחבה. ‫‫‫‫‫‫ ‫‫‫‫‫‫ ‫‫‫‫‫‫‫ ‫‫‫‫‫‫‫‫ ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫ ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫ ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫ ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫ ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫ ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫ ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫ ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫ ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫�