שרי קוסמטיקה

1,2,3 ככה נדבר חלש? לא. באמת, אני לא רוצה להגיד את זה. לא, אני רוצה לבדוק. כן. 1,2,3 1,2,3 יש לך ילדים? כן, שלושה. איזה גדלים? 19, 17 ו13. שלושה? כן. איפה? בפלמחים חובשת. וואלה, חלאבי, לא? כן. יש שם תייפות מסכים בפלמחים. עם שודק ו-669. וואלה. כן. אנחנו שנים היינו בתוספנים. מכירים... ולא קראו לכם למילואים? היו מילואים. בשביל להסביר מילואים, עד סוף דצמבר. אתם שפועים שם? שמי? כן. כן. כן. אז מה עשיתם עם העסק בעצם? שלושה חודשים היה כמעט קפוא. גם שמי, כמעט בתור יפה. עד דצמבר אני גם כמעט לא עבדתי. כן, כולם היינו בתוספניים. כאילו, זה היה גשים נחמה, שבאמת כולם עצרו בהתחלה. כשחזרנו, האמת, היה בשניות, כאילו, נפחנו. זה היה ממש... בינואר. היה מלחמה. חודשים נכונים. אגב, במלחמה, כל האור פנים שאני התחיל להתאנס... מה זה? בימים הראשונים היינו בעלם. כי יכול להיות בצילומים שפחות התרגישי, ככל שתהיה יותר טבעי, זאת אומרת, לדבר בצפה. אני לא, אבל אני אוטומטית מתחילה למצמד. תראי, אני מפעיל כבר, אחרי מדברים, כאילו, דיברנו שם. זה לא תמוד, סליחה, אנחנו מדברים, אבל המייק, כשאנחנו צריכים להיות מיינטי, שאת רוצה להודיד משהו, שאת רוצה להודיד מה שאת רוצה להגיד לעולם, אבל לא צריך להודיד משהו שהוא מפתיע על דברים כאלה. אם אני שואל שאלה, הכי נכון לענות על השאלה, כאילו, ממה ששאלתי. לדוגמה, אני שואל אותך, מה את חושבת על טיפול תרופתי בריקוטן? איך זה נראה מבחינה טקסטית? פשוט מדברים, כאילו, צריך רגע למצלמה לתקדם. אוקיי. מה את חושבת על בריקוטן? שזה הטיפול הכי גרוע שאפשר לקחת להקנה. רגע, תזכרי, בריקוטן זה טיפול הגרוע שאפשר לקחת. הוא מוכרח את הקהל. זה מאבש את האור, משפיע על כל מערכות הגוף, כל הגוף מגרד. זה מוציא את כל הצעים בבת אחת. זה תהליך שלוקח הרבה זמן, לפעמים לקחת עד שנה. האור אחר כך הופך להיות דק ורגיש. הרבה פעמים זה לתקופה מסוימת, זה חולף, ויש כאלה שנשארים עם האור הדק כזה, והרגיש, לכל החיים. בסוף בריקוטן לא צריך לפתור את הבעיה? לפעמים כן, ולפעמים לא. והרבה פעמים הוא משאיר קצה לקרות אחר כך, שצריך גם בהם לטפל. אני יודע, כאילו, אז מה האופציה שיש לי בתור, עכשיו יש לי הורי לילד, יש לו הקנה, מה האופציה בעיניי? מה אני צריך לעשות? כי כל האור אומר לי, להגיע הלילה לטיפול, לתהליך, שזה שינוי תזונה, זה בדיקה של פרופיל הורמונלי, לראות אם צריך תוספים, הרבה פעמים, שינוי באורח החיים, כבר משפיע על המצב האור, ואם לא, אז מתחילים ממש תהליך של טיפולים אצלי בקליניקה, כמובן עם המשך טיפול בבית, עם ניווי צמוז ומקצועי לכל אורך הדרך, וכבר תוך שבועה, תוך שבועיים רואים שינוי על אור הפנים, זה יכול לקחת שלושה חודשים, ופשוט חוזרים להיות, עם אור בריא וחלק, והביטחון עולה, ומקבלים מחמאות. מה נותן לסיפוק בעבודה שלך? שאני רואה את החיוך, על השפתיים של המתבגרים, מתבגרות, כל המטופלים ומטופלות, שהם יוצאים מהתוצאה הסופית, אחרי מה שהם הגיעו. אתם כל כך מתחלמים, מה שנותן לי לסיפוק בעבודה שלי, זה שאני פורשת, הנערה של חסרת ביטחון, שהלכתם על הפנים, ובטלית, מה נותן לסיפוק בעבודה שלך היום? כשאני פוגשת נער או נערה, שהגיעו לחסרה ביטחון, ולא רצו לצמא בית, ואפילו לא הלכת לבית ספר, מצבים ממש קיצוניים, שמשמחים, פתאום אני רואה חיוך על הפנים, ואני שומעת מההורים שהם חזרו ללכת לבית הספר, וזה עושה לי את הסיפוק הענק. את פורשת אנשים, באיזה מצב? באיזה מצב בדרך כלל הנערים, זה שהוא מגיע אליי? בדרך כלל הם במצבי ספרס, הם מגיעים מאוד עיקוניים, הם פחות חברותיים, פחות מתקשרים עם הסביבה, זה מאוד משפיע על הביטחון שלהם. איך התהליך עצמו נראה? אני חושב שהוא יותר מלאות, זאת אומרת, שמגיעים אליי נער או נערה, בדרך כלל הם מגיעים, בדרך כלל הם מגיעים, חסרי ביטחון, מאוד מאוד ביישנים, מאוד מאוד סגורים, ובתהליך שאנחנו עושים, איך בדרך כלל הם מגיעים אליי? מה ההורים לבזים למכנה? צריכים לשמוע את זה, ולהגיד בואו נעשה בדיוק את הילד שלי. זה משהו, הבנה שנגיע לרמת שיפוטייתותית, או נפוס תגל. אז מה ההורים לילד שיש לו מכנה, מה מרגישים בבית? ההורים עצמם, נורא קשה להם כשילדים לא יוצאים מהבית, הם שואלים אותם, למה הם לא נפגשים עם חברים כמו כולם? ואז הם מסבירים להם, שהפצעים מאוד מפריעים להם, זה משפיע עליהם על הביטחון העצמי, הם נהיים יותר, המצב נפשי שלהם לא טוב, מאוד דיכוניים לפעמים, צריך להוציא אותם, גם מהמצב הנפשי הזה, שזה גם תהליך שעוברים אצלי, גם לעבור את התהליך של הטיפול, לשפר את מצב ההור, שהוא ראה יותר טוב, הם מתחילים גם לעשות גם ספורט, לאכול יותר בריא, להשקיע בעצמם, זה מלא להם ממש פסמאותי את הביטחון, הם מתחילים לחיות את החיים, ממש משתנים מקצה לקצה. למה ריקוטן הוא לא האופציה, בין איך שהיא האופציה הנכונה? כי רק ריקוטן משפיע על הגוף. תראה, לך אתם לרופא הור, ממש זה דורי כאילו לדעת. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אה, אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי. אוקיי.