ספיר2

Psychologist Sappir Garsh discusses how parents can cope with their children during an emergency situation. She emphasizes the importance of parents taking care of their own emotional well-being in order to better support their children. Establishing a routine, increasing meaningful activities, and fostering connection and community are suggested. Garsh also advises parents to monitor their news consumption and seek help when needed. It is important to acknowledge and address children's emotions and provide them with a sense of security. Lastly, Garsh encourages parents to trust their children's abilities to cope and to seek guidance from professionals when necessary. שלום למעזיני רדיו קולנס ציונה, כאן איתכם שלמה ברזילאי. במהלך מצב החירום שנכפה עלינו אנחנו משתדלנו רעיונות שנוגעים להתנהלות הציבור בזמן החירום. היום אנחנו ממשיכים ברעיון עם הפסיכולוגית ספיר גרש מהשירות פסיכולוגי, והיא היום תדבר על התמודדות ההורים עם הילדים במצב חירום. אוקיי, ספיר, אז אנחנו איתך. כמו שאת יודעת ההורים רבים מודאגים ומוטרדים מהילדים במצבם שכיום הם נמצאים רוב הזמן בבית, ודי לא נקל על ההורים בעניין הזה. מה ההמלצות שלך במצבים האלה? אז קודם כל באמת אני אגיד שזה איזשהו מצב חירום שהוא נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו. אבל בעיקר בימים כאלה ההורים ניצבים בפני התמודדות כפולה. הם גם צריכים להתמודד עם הלחץ האישי שלהם, גם עם החששות של הילדים, וכל זה במקביל לדאגה וטיפול שוטף בילדים, בבית, עבודה. זה מצב כל כך מורכב ומאתגר. בעצם כשאנחנו לובשים את התפקיד ההורי במרכאות, דווקא בזכות התפקיד הוא מקנה לנו איזה שהם כוחות על. זה משהו שמסייע לנו להתגייס אוטומטית ולהיות חזקים עבור הילדים שלנו. הרי ההורים הם סוכני בריאות הנפש החשובים ביותר עבור ילדיהם. ככל שההורה ישמור על מצב רגשי, מאוזן, רגוע, יקרין את זה לילד, יתפקד באופן מיטבי. עכשיו מה זה אומר מיטבי? הוא יצליח להרגיע קצת את החרדה שלו, את המחשבות שלו, ויחתור כמה שהוא יכול לתפקוד, כך גם הילד. לכן חשוב מאוד שאנחנו ההורים נדאג לעצמנו. ממש כמו שבמטוס אם חלילה קורה משהו, ההנחיה היא קודם כל שההורה יעטה על עצמו את מסכת החמצן, כדי שיהיה לו די אוויר לטפל בילד. עכשיו, מה בעצם נותן לנו אוויר וכוח? מה יעזור לי כהורה, מה יעזור לנו כמשפחה? אז קודם כל ניסיון לייצר שגרה. השגרה היא ממש עוגן, היא מספקת עציבות. תנסו לקבוע סדר יום, ממש ברמת מתי אוכלים, מתי ישנים, ועדיין להסתכל על המציאות במנות קטנות, לחיות מיום ליום. מנגד, זה לא כזה נורא להפר את השגרה. חשוב שלא תפחדו מזה. כי ההורים רבים חוששים מזה שזה לא יחזור אחר כך, ומרגרסיה. וחשוב לי לציין שרגרסיה זה תגובה נורמלית למצב הלא נורמלי שאנחנו חווים. זה לא הזמן למשמע באופן מוקשה את הילדים. זה הזמן לחבק ולהכיר אותם כמה שאפשר, כי לזה הם זקוקים ולמען האמת גם אנחנו. מה שעוד חשוב לעשות זה להגביר את העשייה שמגבירה תחושת המסוגלות והמשמעות. כמו שאמרתי בהתחלה, התפקיד ההורי והתפקידים רבים טובים ואחרים שאנחנו לוקחים על עצמנו, מקנים לנו את כוחות העל ומסיים לנו לתפקד. מה שעוד חשוב זה קשר, חיבור וקהילתיות. הורים שצריך כפר שלם לגדל ילד, וזה עוד יותר בא לידי ביטוי גם כאן, ובטח ובטח מצבי חירום. אל תתביישו לבקש עזרה. לפעמים זה אפילו יכול לעזור ולסייע לצד השני להרגיש מסוגל. תעזרו בשכנים וחברים, תעשו חלוקה, פעם ילדים אצלי ופעם אצלך. זה יכול באמת מאוד לעזור, לתת לנו אוויר וכוחות. חשוב גם לשתף ברגשות, לנסות להבין מה עובר עלינו ולשחרר את כל מה שנאגר, להודד גם את הילדים לדבר רגש וגם אנחנו כהורים לעבוד להם דוגמה ולדבר רגשות. זה מספק תחושה שאנחנו יחד ושאנחנו מובנים. חשוב לתת מקום לכל קשת הרגשות. אפשר לבכות, אפשר לצחוק וחוזר חלילה. חשוב לי לדבר גם על שיח עם ילדים. הרבה הורים מאוד חוששים מזה, מנסים להרחיק את הילדים כמה שיותר מהמצב, שלא ידעו, מפחדים אולי לעורר כל מיני דברים, ולפעמים אנחנו לא שמים לב שהילדים מרגישים ויודעים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים ורואים. הם נורא רגישים למסרים לא מילוליים, הם קולטים את הפחד, קולטים את העצבות, קולטים את המצב שהשתנה בבית, וחוסר הידיעה וזה שאין לזה הסבר ולא נותנים מקום לרגשות ולחששות האלה, רק מבהיל ומעורר איזושהי בזידות. לכן חשוב שההורי יתווך את המציאות על ידו כתלות בגיל הילד, במאפייני הילד ובמידת החשיפה. נעשה את זה בשפה תמציתית ומותאמת. ניתן מקום לילד שישתף מה הוא יודע, מה מטריד אותו, וזה גם יימקד אותנו למה הוא זקוק, שנגיד לו וננחה אותו. ניתן מקום למגוון הרגשות וכמובן נשמור על מקום לתקווה. נגיש יש לנו צבא חזק ששומר עלינו, והתפקיד שלנו הוא לשמור אחד על השני. אנחנו יחד ויהיה בסדר. עוד נקודה שחשוב לי לציין היא מינון צריכת החדשות. כי באמת החדשות מאוד מציפות. יש איזושהי אשליה שדווקא מרוב שאנחנו נדע יותר, אנחנו נהיה חזקים יותר, וזה לאו דווקא המצב. לפעמים זה כל כך מציף ומבהיל שיכול דווקא לעשות איזשהו נזק. ולכן בדיוק כמו התרופה, אנחנו נצטרוך חדשות במינון הנכון, בעובדות, ובזמן שהכי נכון לנו. כהורים, אנחנו נשדר אמונה ביכולת הילד להתמודד. האמון שלנו מחלחל לילדים. ולפעמים הילדים חוששים, כי כמו שאמרתי, הם ממש מרגישים את הסימנים הבלתי מילוליים אצל ההורים. וזה יכול גם לעורר בהם פחד. תאמינו בילדים, הם מסוגלים להרבה יותר ממה שאתם חושבים, ויש להם את היכולת להתמודד. ההורי הוא בעצם האוגן של הילד, ומקור החוסן שלו. ברגע שאנחנו כהורים, נדאג קודם כל להרגיע את עצמנו, ולדאוג לעצמנו. אפילו ברמה הכי בסיסית של אוכל ושתייה. אז אנחנו נצליח לגייס את הכוחות, ולהרגיע את הילד. עכשיו לצד כל הדברים האלה, שדיברנו גם במפגש הקודם, שכל קשת התגובות, הסתגרות, ועשייה, ועצב, ושמחה, הכל מאוד נורמלי במצב הלא נורמלי שאנחנו נמצאים. אבל כן חשוב לי שאנחנו כהורים נשים לב מתי נדרש לפנות לעזרה. רוב האנשים מחלימים באופן ספונטני על ידי גורמי התמיכה הטבעיים, שזה אנחנו ההורים, החברים, המורים, השכנים. ועדיין ברגע שאתם מכירים את הילד ושמים לב לתגובות קצת יותר חריפות, קיצוניות, ממושכות, מסוכנות, או איזשהו חוסר תפקוד מתמשך, חשוב לתת על זה את הדעת, ואפילו להתייעץ עם פסיכולוג בבית הספר או היועצת. עכשיו אני רוצה לשאול, כמו שאת יודעת אתם מתחילים כבר להקל ולתת לילדים, חלק מהילדים, ולבנתי גני ילדים כבר להגיע למעונות או לבתי הספר. והאם זה לא מקשה יותר על ההורי לחשוב, רגע הילד שלי נמצא במקום לא מוגן, מה יהיה איתו, הוא נמצא עם המון הילדים? מה את לא נמצא כאן לעשות? לתרגש יותר? ללחץ יותר? מה את מציעה? בדיוק כמו שאמרנו, תרופה, הכל במינון הנכון. בעצם לתת מקום לחששות שלנו כהורים, כי רגע זה מאוד מפחיד. נכון, יש הורים שדווקא קשה להם מאוד שהילדים איתם 24-7, ויש הורים שלהפך, דווקא משהו שאני רואה את הילד וחווה אותו ביום-יום, אותי זה מרגיע. כן, אבל המצב הוא לא מצב שגרה רגיל, אנחנו בחירום, וכרגע הילד לא נמצא איתי, הוא נמצא עם עוד איקס ילדים בחוץ, והאם לא צריך להיות יותר מודאג, מה צריך לעשות? אני כבר מודאג. ברור, ולכן אני אומרת בואו רגע ניתן לזה מקום, כי הפחד הוא מאוד הגיוני, הוא מאוד לגיטימי. אחרי שרגע נשים את זה על השולחן, נעזר בגורמי התמיכה הטבעיים שלנו בחברים, בבן זוג, במשפחה, לחשוב רגע ביחד כשאני רגע ונצליח רגע-רגע לנשום לתוך כל הפחד הזה, לראות מה יעזור לנו כן יותר לסמוך, לסמוך על הילד, לסמוך על המערכת, לסמוך על הגננת. באמת לראות, אני בעד מה שעובד, לדבר עם הגננת, לראות באמת מה יכול לעזור לי כהורה, לבטוח כמה שאפשר ולשדר את זה לילד, את הביטחון בו, את הביטחון במערכת, וזה גם מה שירגע אותו בסופו של יום. אני הייתי ממליץ עם הילד לעשות איזה סיור בבית הספר שהוא נמצא, שיראו לי את המקומות המוגנים. מעולה, העיקרות, נכון. בדיוק. זאת אומרת שכבר הייתי בבית הספר הזה, אבל עכשיו בעת עזור, כאילו לבוא ולראות איך מתאחרים. אנחנו אנשים קצת אחרים עכשיו, זה לא יעזור. ולפעמים צריך להתחיל קצת מחדש, ומה שהכרנו קודם זה לא מה שהכרנו עכשיו. אבל זה לאו דווקא אומר שאנחנו לא נכיר את עצמנו קצת יותר טוב. נגלה את הכוחות של הילדים, וגם אפילו נצמח להתפתח מתוך המצב הלא פשוט הזה שאנחנו נמצאים בו. אני מבקש להודות לספיר על רעיון חשוב, וההמלצות להורים כיצד להתנהג עם ילדים בתקופה הזאת. תודה רבה.