פרק 15

The speaker discusses their recent trouble with insomnia and how it affects their daily life. They mention waking up in the middle of the night and difficulty falling back asleep. They also mention having strange thoughts and being unable to control their mind while lying in bed. The speaker reflects on some insights they had the previous night, particularly about the concept of "albun" (a term they will explain in the next episode). They also discuss the idea of empathy and its importance in understanding others' experiences. The speaker gives examples from their childhood, including moments with their father and mother, to illustrate the dynamics of empathy and sympathy. They emphasize the value of empathy and how it can help break the cycle of rejection and judgment. The speaker also mentions their podcast and how it focuses on resolving issues with various factors in their life. They express their intention to talk about their father in this episode and discuss the significance of אוקיי, שלום לכל המאזינים והמאזינות תודה שחזרתם לפרק 15 של אבל מה שאני חושב אז ככה, לאחרונה יש לי הפרות שנה אבל אני לא חושב שאני טרוד באופן יוצא דופן שמסביר את זה שמסביר את זה שאני מתעורר באמצע הלילה כבר תקופה, באופן קבוע ואחרי זה אני מתקשה להירדם גם לא הגייני שזה בגלל הגיל שלי, אני רק בן 35, לא מתאים מצד שני, תמיד היה לי שוזים שנה יש לי קטע כזה שאני נעשה סקרן דווקא בלילה ואני לא יכול לשלוט לזה אני לא הולך לישון עם מסכים או משהו כזה, אני פשוט שוכז במיטה ומחכה להירדם ובזמן הזה הראש שלי עושה מה שהוא רוצה בכל מקרה, אתמול בלילה הגעתי לכמה תובנות ומה יהיה עם האנגולנס הזה? אני ממש אוהב את הרגעים האלה שאני מגיע לאיזושהי הערה וברכאות כי הקטע שכשאתה מנסה לשיים את התובנה שלך היא פתאום נשמעת בנאלית ולא מחדשת בכלל ובעצם שאתה כבר ידעת מזמן את מה שאתה מנסה עכשיו לנסח אבל בכל זאת, אני חושב שיש משהו אחר, ההתבוננות היא שונה עמוקה יותר, מובנת יותר ואחת התובנות שאתמול בלילה הגעתי אליהן היא הייתה בנושא האלבון היום אני אנסה לתאר איזושהי דינמיקת מעגל שנה הסביבה אז האלבון תרמינו שהוא נמצא במרכז והוא מתחלק על שני צירים שמניעים אחד את השני במעין סימביוזה הדדית היא אומנם רעילה, אבל זה עדיין סימביוזה הדדית כשציר אחד הוא דחייה והציר השני הוא התרסה אז את המכניזם הזה אני אנסה עכשיו להסביר גם באמצעות דוגמאות מאירועי החיים אבל הפעם גם באמצעות רפרנס לפרק הקודם בפרק הקודם הקלטתי סיפור קצר שנקרא בלי שום מובן אז אם לא הבנתם לו אתם יכולים בשלב הזה לעשות פאוז על הפרק לעבור לפרק 14 ולהזין לו ואז להמשיך ואם לברם לכם לא חייב כמובן אבל אני חושב שזה יתרום טוב, אז כמו שחלקכם כבר מכירים בפודקאסט שלי אומנם אין אורחים אבל כבר יש כל מיני דמויות שמקחוות אימא שלי למשל היא אחת מהכירות הפודקאסט אבל אתם יודעים משהו? כבר כמה פעמים שאלו אותי למה אני לא מדבר על אבא שלי אז חשבתי על זה ואמרתי וואלה, נכון? אז היום אני אדבר גם על אבא שלי גם הוא יעלה לדוכן הנאשמים אתם יודעים תוך כדי שאני מדבר אני מבין שאולי הייעוד של הפודקאסט שלי הוא באיזה אופן סימבולי לסגור חשבונות עם כל מיני גורמים וכאילו יש לי איזו רשימת חיפול כזאת שבכל פעם אני מתמקד בדמות מסוימת ההורים שלי, גרושתי, משרד הרווחה מערכת החינוך, תאגידים גם שם הפודקאסט אבל מה שאני חושב מרמז על כך כי אבל היא נילת ניגוד ואני לא חשבתי על זה לעומק כשבחרתי את השם אבל אולי באופן אינטואיטיבי זה כן היה שם טוב, אז זה חלק האומנותי טוב, אני רק אציין בעצם קודם שאני אתאר פה כמה מקרים ומול חלק מהמקרים האלו אני רוצה למרקר לא רק את מנגנון ההדחקה וההתרסה גם לנסה להציב משהו שקשור לאמפתיה זה מתקשר לפתרון של המכניזם הזה אבל אני חושב שיהיה פשוט יותר קל להתחיל עם הדוגמאות אז קודם כל אתאר סיטואציות מהילדות שלי ולעולם זיכרונות עם אבא שלי שבהם חוויתי דחייה אבא שלי נתן לי סתירה פעם אחת או פעמיים בחיים שלי אני לא זוכר את הסיבה לכך אני הייתי ילד אבל אני כן זוכר איך זה קרה הוא הסתכל עליי בעיניים וקרא לי לבוא אליו גבות שלו היו כעוסות והוא לא אמר כלום רק עשה תנועה עם שתי אצבעות שהתקרב עוד קצת כשהייתי מספיק קרוב שאלתי מה ואז הוא נתן לי סתירה הלכתי הוא לא אמר כלום ואני לא אמרתי כלום אבל זה היה מעליב ומשפיל דווקא בגלל זה בגלל המבט ובגלל החוסר הסבר זיכרון אחר מהילדות זה כשהיינו בים ואני שוב לא זוכר למה רבנו בכללי לא היינו רבים הרבה אבל אני זוכר שאמרתי לו משפט מטריף שקרב לו עוד שנים קדימה לא יודע מה הקשר אבל אני זוכר שאמרתי לו ככה אתה לא באמת אבא אתה אבא על הנייר כשהייתי יותר גדול אולי נר מתבגר או אולי בצבא סיפרתי לו שאני הולך לאמשהו סתם תוחכה בשיחה אבל שלא מצאתי חבר שיצטרף אליי אז החלטתי ללכת לבד אני לא זוכר אפילו מה זה היה אבל זה היה משהו שרציתי לעשות כי הייתי סקרן לגביו והתגובה שלו במקום לתמוך בי הייתה לשאול אותי מה אתה דפוק? באותו רגע לא רציתי יותר לעשות כלום הוא חתך לי את הכנפיים במשך שנים היה בינינו איזשהו מתח עד שזה הגיע לפי זה היה קצת אחרי שדוד נולד אני ואבא שלי רבנו בטלפון ומזל שזה היה בטלפון כי המתח הזה הגיע להתפרצות שאם זה היה פנים מול פנים אז באמת היה שם הקוט הנושא שבגללו אהבנו לא חשוב בכלל זה רק היה טריגר אבל הדברים שאמרנו אחד לשני זה דברים שאבא ובן לא אמורים להגיד הוא דיבר כמו שבחיים לא שמעתי אותו ואני אמרתי לו דברים שבחיים לא חשבתי שיגיד לו זה היה נמוך אני זוכר ששנייה לפני הפיצוץ הוא הזיר אותי הוא אמר שהוא יכול להגיד דברים הרבה יותר כואבים ואני התגרתי בו והתרסתי שיגיד את החרא שלו כבר במקום לפחד ואז היו חילופי כללות וצעקות שאני לא אפרט כן הוא אמר שאחרי האירוע זה היה בינינו נתק של כמעט חמש שנים ובתור נקמה אני לא אפשרתי לו להיות אבא לא רציתי שהוא יכיר את דוד הוא גם מעולם לא התקשר גם לא בימי הולדת אני ממש שונאתי אותו אני זוכר שהיה לי חלום שחלמתי עליו הוא היה ג'וק גדול עם הפנים שלו ובחלום אני דורך על הפרצוף שלו ומרצף אותו בזעם עד שלא נשאר ממנו דבר דברים וחלקי פנים עובתים ומדממים בתסורת על הרצפה היום אנחנו מדברים והוא גם כן סבא אבל כך ומה להתרגל למוזרות הזאת האמת שהדרך שבה חברנו לדבר היא מאוד מאוד דומה לסיפור שקראתי בפרק 14 בלי שום מובן טוב עכשיו אתן דוגמאות עם אימוש גם הנה מהילדות אמא הייתה נותנת לי מכות בטוסיקליתים יותר קרובות בתור ילד בהשוואה לאבא שלי אני זוכר שיום אחד קראתי לה זונה זו הייתה מילה חדשה עבורי אתם יודעים שמעתי אותה במסגרת של הבית ספר כנראה עכשיו אני לא זוכר איך היא הגיבה לזה אבל אני יודע שמה שבטוח במקרה הזה היא דווקא לא הכתה אותי וזה הפתיע אותי כי אני ציפיתי לזה שהיא יתעכה אותי אבל מה שאני כן זוכר זה את הרגשות השם שהיו לי אחר כך על שאלותי אותה ואני חושב שהסיטואציות האלה כל העניין של הדחקה מול התרסה הוא די מובן אז עכשיו אני כן אדבר על אמפתיה ולא אף דווקא על הזדהות או חמלה רק על הניסיון להרגיש את מה שעובר על האדם העומד ממול בלי שום שיפוטיות לפה או לפה אז אני אתן עכשיו דוגמאות שהן יותר עדכניות כי הן קרו לדוד אבל השווה אותן לחוויות של אימא ילדות למרות שהן לא זהות אבל עדיין הרעיון הוא לנסות להרגיש איך זה אצל האחר אז אתם זוכרים שאבא שלי אמר לי מה אתה דפוק אז מול זה אני מעמיד את הסיטואציה שגרושתי אומרת לדוד משפטים כמו מה אתה לא מבין? מה אני מדבר רצינית? אולי אתה חולה? אתה לא מרגיש טוב? טוב זה במקרה טוב המשפטים הרעים יותר אני קוראת לו אידיוט, זבל, עוד כל מיני כללות יום אחד דוגמא אחרת יום אחד גרושתי נעלבה מדוד שצייר לב ורצה להביא לי אותו והוא לא צייר לב עבורה עכשיו תשמעו אני לא יודע מה הייתה התגובה שלה אבל הייתה רעה מספיק כשיום אחד אני זוכר שלקחתי את דוד לאמא שלו ונכנסתי הביתה הוא הראה לי ציורים שהוא צייר לאמא והיו הם מוזגרים ומונחים בסלון ואז הוא הסביר לי פה יש ציור של לב לאמא ופה יש ציור של קאקי לאבא כמובן שהיא עמידה פנים שהיא לא ידעה שזה קאקי אבל זה כבר סיפור אחר של ניקור אורי אני לא אכנס לזה אני דרך אגב לא נעלבתי מזה כי אני ידעתי שהוא עשה את זה בשביל לרצות אותה כדי לשמור על עצמו תשמעו לאמפתיה יש חשיבות מאוד משמעותית כי לדעתי זו בדרך אולי היחידה לצאת ממעגל עד דחייה התרסה בסיפור בלי שום מובן הגיבור אחרי שנים היה מוכן להתחיל לחדש קשר עם המשפחה אחרי שהיו לו שנים של כעס ושנאה וניתוק קשר אבל רק אחרי שהחליט לנסות לראות איך זה היה אולי מרגיש בתוך המילים של אבא שלו ולראות את האפשרות שלמעשה אבא שלו הרגיש שלבון בעצמו כאשר הנושא שהוא אולי ניסה להדחיק או שהוא אולי מתבייש בו בעצמו הוא לא יכול... היה להתמודד עם זה כי הוא ידע שהוא נכשל כאבא אבל אני רוצה להסביר משהו לגבי אמפתיה כי הרבה אנשים נופלים בדבר הזה מתוך מחשבה שתגובה של רחמים מגיעה מתוך אמפתיה אפילו אמפתיה היא גם לא דומה לחמלה בדיוק הדבר הזה משמעותי כי כשיש אמפתיה זה מורגש אם זה אותנטי או לא וזה לא משנה התוכן של המילים שנאמרות אז אני אתן דוגמה המקרה שעכשיו את האירועיה דווקא היומיומי זה בנאלי כי שם הרבה יותר קשה לזהות את זה אבל במרחב היומיומי דווקא זה הכי נפוץ אז לגבי לבן שלי היה שרו החיסון בבית הספר ובגלל שהוא בכיתה א' וגם חינוך מיוחד אז נתנו לנו, הורים, את האפשרות להיות איתו במהלך החיסון לשמחתי זה היה ביום שאני לוקח אותו לבית הספר אז יכלתי להיות איתו שם קודם כל אני אגיד שהכנתי אותו לפני איזה יום לפני סליפרתי לו שזה מה שיקרה מחר אנחנו הולכים לבית הספר ועושים חיסון ואני אהיה איתך הוא כמובן אמר שהוא לא רוצה ושהוא מפחד ושלא בא לו ואני אמרתי לו שאני מבין אבל אנחנו כן נעשה את החיסון ומה שאתה יכול לבחור זה באיזה צורה לעבור את זה ומה יכול לעזור לך לעבור את זה אבל ההסבר הזה זה עדיין לא האמפקטיה שאני מנסה לדבר עליה כי מה שאני רוצה לראות קרה בזמן החיסון בבית הספר אז אני אציין שתי דמויות של מבוגר שאומרו דברים שאולי יכולים להתאפס כאמפתיים אבל הם לא היו שם באמת אז יש את האחות היא אמרה לדודית דברים בסגנון זה בכלל לא כואב אתה לא תרגיש את זה בכלל והדגימה לו דקירה של עת על היד שלא באמת דומה לדקירה של חיסון מה שהיא עשתה זה היה לנסות לקחת את הדבר הגדול הזה שהוא הרגיש ולהפוך אותו לקטן עד כמעט לא קיים אבל מה שדוד הרגיש זה פחד ואחרי הדקירה הוא גם הרגיש כאב לעומת זאת יש עוד דמות, דמות אמורה אחרי החיסון היא באה לאסוף אותו ואמרה לו, באמת בחמימות גם דרך אגב אמרה לו ככה די מסכן שלי, זהו זה נגמר לא צריך לבכות ילד יפה רחמים תשמעו רחמים לא יכולים להיות אמפתיה יש משהו מתנשא בזה אתם מבינים? להגיד לו לא צריך לבכות זה גם לנותק ממה שהוא מרגיש לא פחות מהאחות עכשיו אני אראה לכם איך כן מדהים אמפתיה וזה לא אינטואיטיבי כי זה מצד שני נשמע כאילו זה לא מקל על הבעיה אבל בכל זאת אני אנסה להראות לכם אז במקום האחות מה שאני אמרתי לו זה דווקא מפחיד מאוד תסתכל על הילדה הזאת שמתחבט מתחת לשולחן והיא מסתכלת עליך כי אתה עושה את החיסון ראשון והיא גם מפחדת גם אני מפחד מחיסון אם אתה יודע במיוחד כשהייתי בגיל שלך כי זה כן כואב נכון שזה עובר אחר כך אבל יש כאב שהוא לא נעים בכלל אבל אתה תעזור אותו ועכשיו הנה מה שאמרתי במקום המורה במקום מסכן אתה לא מסכן להפך אתה גיבור ואתה יכול לבכות אם אתה צריך כי זה היה מפחיד וכואב מה שעברת אבל אתה עשית את זה ואתה אפילו הילד הראשון מכל בית הספר את יודע איזה אמיץ אתה? אתם מבינים זה בדיוק הפוך ממה שהיא אמרה אך אגב יש לי משהו להגיד על העניין הזה שכל הזמן אומרים לדוד שהוא חכם ויפה שזה קצת מעצבן אותי כי זה לא שהוא לא חכם ומאוד יפה זה נכון אבל אני לא חושב שצריך לרדת אותו על זה כל כך הרבה כי הוא לא עשה שום דבר בשביל להיות כזה לעומת זאת הוא לא מקבל מספיק חיזוקים לדעתי על דברים שהוא כן אמור לקבל עליהם כמו על זה שהוא עושה משהו טוב או שהוא עושה משהו שהוא מצריך מאמץ או שהוא עושה מעשה חברי ואני מתכוון לבית הספר עכשיו אתם תשאלו איך אני יודע את זה ואני אתן לכם דוגמה ואמרתי שזה קרה באותו היום של החיסון גם כשהספתי את דוד מבית הספר הוא אמר איזה משפט שהוא שומע בכיתה כל הזמן סתם משהו של ילדים הם אומרים תולי פולי המפריח זה סתם איזה דמות דמיונית שהם המציאו והוא אמר את זה כשהוא בא אליי לשער ואמרה גם הייתה שם והיא אמרה לדוד בוא נשאל את אבא שלך מה הוא חושב שאתה אומר ומדבר ככה ואז היא פנתה אליי ואמרה אני אומרת לדוד כל הזמן שהוא ילד כזה חכם ולא מתאים לו להגיד מילים לא יפות כאלה ורציתי לשמוע באמת מה אתה חושב אז אני קודם שאלתי אותה אם הוא אמר את זה במהלך השיעור והיא אמרה שפעם אחת ושאירה לא הפסיק אז אני אמרתי על דוד שהיא תשמע גם וואו כל הכבוד לך המורה ביקשה ממך להפסיק ועשית את זה כי הבנת שזה לא מתאים בזמון השיעור ואז אני פניתי למורה ואמרתי אירי אני לא מת על זה שהוא אומר את זה זה לא כזה נעים לי אבל מבחינתי מותר לו להגיד מה שהוא רוצה כל עוד הוא לא מפריע לשיעור שהוא לא פוגע או מעליב אף אחד אז כל עוד זה תחת המגבלות האלה אז אין לי בעיה היא אמרה לי אבל יש לו שפה כזאת יפה ואז שהוא משתמש במילים כאלה זה מאוד מוזר אמרתי לה נכון דוד הוא ילד מאוד מתעתע כי הוא מבין דברים מסוימים כמו מבוגר וכי הוא חכם מאוד אבל הוא עדיין ילד אתם מבינים? היא לא רק שכחה שדוד אוטיסט כי יש קטע לאוטיסטים נטייה לאקולליה שזה חברה על צלילים או מילים או משפטים שהם שומעים ולהם הרבה יותר קשה לעצור את זה בהשוואה לילדים נאירוטיפיקליים אבל עזרו את זה היא גם שכחה שהוא ילד שעושה דברים שילדים עושים ואומרים וזה קצת מתאפקר שזה המצב בבית ספר אבל בואו נחזור לנושא של דינמיקת הדחייה והתרסה מלבד אמפתיה יש עוד קונספט שיכול לעזור ולשבור את הלופ הזה ואני מדבר על הומור דוגמה ממש טובה לכך מופיעה בסיום של הסיפור בלי שום מובן אבל אני גם אתן דוגמה משלי אבל תראו אני קודם אסביר שהריבים של דוד ואמא שלו הם מתנהלים אחרת מהריבים שלנו אבל כשהוא מפריף אותה והיא נעלבת אז זה עובד לו ואז כשהוא בא אליי ומנסה לפעמים לעשות את אותו דבר אז זה לא עובד לו אבל הוא עדיין מנסה באחד הריבים שלנו למשל אני לא זוכר על מה זה היה אבל זה לא באמת משנה כי באיזשהו שלב שהוא כעס הוא אמר לי ככה פלוץ קטן אני שתקתי לרגע ואמרתי לו אתה טועה אתה יודע? אתה יודע למה אני לא פלוץ קטן? הוא הרים את המבט ושאל אותי למה אמרתי לו ואז עשיתי איזשהו פרצוף כזה מנופח כי אני פלוץ גדול ואז עשיתי פרצוף מצחיק וקול של פלוץ מאוד חזק עם הפה ושנינו צחקנו עכשיו מה שאני רוצה להגיד לכם חברים זה משהו שבעיני הוא מאוד חשוב אני אגיד את זה ואז קצת אחזור בי כי המסר הוא שלהורים אסור להיעלב מהילדים שלהם אבל אני חוזר בי בגלל שאפשר להיעלב פשוט בפנים כי אין מה לעשות זה מעליב כשאומרים עליך פלוץ קטן אבל למה צריך להסביר לילד שמשהו אמר רעיבותכם ושזה רע מאוד במקום זה תנסו לחשוב מה יטיע אותו למצב שהוא אומר את זה כן אפשר להסביר לו שככה לא מדברים אצלנו אבל מותר לו ליחוס ומותר לו לומר שמשהו לא נעים לו או שהוא לא מסכים או שלא בא לו וכולי וכולי אבל הנקודה היא שאם תיתנו לה אלבון שלכם להחליט מה תהיה התגובה שלכם תדעו לכם אתם הופכים לקליד המשחק של הילד כי הוא שולט בכם הוא יודע איך להוציא אתכם מהכלים ולא משנה כמה תצחקו או תאיימו או תענישו או תעליבו בחזרה או תפחידו הילד הוא לא רואה בכם כבר כסמכות ולא רק זה מנגנון הדחייה התרסה הוא רק מטודלק מהאלבון שנזרק מאחד לשני טוב מאזינים יקרים תודה רבה לכם שוב שהזנתם ונתראה בפרץ הבא ترجمة نانسي قنقر תודה רבה לכם שבאתם לב תודה רבה לכם שבאתם לב תודה רבה לכם שבאתם לב תודה רבה לכם שבאתם לב תודה רבה לכם שבאתם לב תודה רבה לכם שבאתם לב תודה רבה לכם שבאתם לב תודה רבה לכם שבאתם לב תודה רבה לכם שבאתם לב תודה רבה לכם שבאתם לב תודה רבה לכם שבאתם לב תודה רבה לכם שבאתם לב תודה רבה לכם שבאתם לב תודה רבה לכם שבאתם לב ترجمة نانسی قنقر สอารอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอรอ� โปรดติดตามตอนต่อไป