פרק 10

The speaker discusses their personal experiences with abuse and the lack of support they received from social workers and the justice system. They express frustration with the societal perception of domestic violence, particularly when it comes to the emotional abuse experienced by children. The speaker also questions the effectiveness of co-parenting in abusive situations and urges parents to be cautious in their approach. They emphasize the importance of understanding the impact of abuse on a child's mental well-being. שלום לכולם, ברוכים השובים, אנחנו בפרק מספר עשר. מה שלומכם? תודה שחזרתם לעוד פרק של אבל מה אני חושב. אני אתחיל בהקראה טקסט קצר שכתבתי, וזה יהיה הקדמה לנושא הפרק. אני פאיתי בני לבין עצמי כמה זמן ייקח לי, עד שאני אעלה את הנושא הזה כאן בפודקאסט, כי זה גם האיש הוא הכי גדול בחיים שלי. כשאני מנסה לתמצט את אימה אני מתמודד, וזה גם מצריך ממני לחשוף פרטים אישיים, אז זה בגדול זה. מוזר לדבר על נושא החשיפה, כי אני אף פעם לא הגדרתי את עצמי כאדם שמסתיר דברים. זה לא אמור להיות מכשול עבורי. אני משתדל לא להסתיר דברים כדרך החיים. מצד שני, יש משהו מוזר בלשלוח הקלטות שבהם אני מדבר אליכם, אבל אני לא רואה אתכם, ואתם יכולים להיות גם הרבה מאוד אנשים, ומכל מקום בעולם, ואתם מזינים לזה בזמנים לא צפויים. אולי מרגע הקלטה תעבור שנה, ורק אז זה יגיע אליך או אלייך, באיזשהו מקום בעולם, באיזשהו זמן. כל התקשורת הזאת, ביני לביניכם, מאוד מוזרה. אבל יש בזה אולי משהו שאפשר להשיג רק בפלטפורמה הזאת ולא בתרכי תקשורת אחרות. אז למרות השוני הזה והמוזרות הזאת, אני עדיין מחליט לאפשר למי שרוצה להגישה על חלקים מסיימים מתוך עולמי הפנימי. וגם בעניין הזה אני רוצה לומר שבערך עבר חודש מאז שהתחלתי עם הפודקאפט, אבל אני מזהה את זו מגמה קטנה של מאזינים שחוברים להבין, וזה מאוד משמח אותי, ואני חושב שבכל פרק, אפילו בלי לשים לב לזה יותר מדי, אני תמיד מוצא זמן להוכר לכם תודה על זה, כי זה באמת למובן מאליו. טוב, אז אני אתחיל פשוט לקרוא. אני אוהב שאמא מרביצה לי. זה המשפט שאני חושב עליו כשהבן שלי יושב על כיסא לצד חבריו לגן. זו מסיבה ציור משנה. צוות הגן נמצא חלקית, והצוות הטיפולי ללא נוכחות אחת. אבל אני מסתכל על הבן שלי ועל האישה שמרביצה לו, שיושבת לידי ובוכה מהתרגשות. אני לא בוכה באירועים מסוג הזה. שנה הבאה דוד עולה לכיתה א'. זה אכן מרגש, אבל אנשים כמוני מעדיפים לחיות את הסיטואציות מהסוג הזה בצורה קלינית יותר. אירועים נוספים בהם לא בכיתי. האלו היה של סבא, האלו היה של סבתא. כשאבא שלי הגיע לבית חולים להלך של שטיפת קבע, לאחר שבלה כדורים ומשם הוא עבר למחלקה של בריאות הנפש, זה קרה פעמיים. החתונה שלי, הגירושין שלי, כשהבן שלי נולד, כשמספר שעות לאחר שנולד התקשרו אליי מהמרפאה כדי שהגיע, כדי לבשר לי בארבע עיניים שיש בעיה, וכשאני מנסה לחשוב באיזה צורה אומרים את הדברים לגרושתי, שעדיין לא יודע ששם ניתוח. אולי עדיף בצורה קלינית בכל זאת, אני חושב. אז כן, כנראה שלדוד יש נמומים ועוד ימיים הוא יעבור ניתוח. אני אוהב שאמא מרביצה לי, דוד אמר לי לילה אחד. זה סוף הטקסט. טוב, אני אעשה עסקה קצרה. אני אשתף אתכם בזה שלא אכלתי כל היום. אז עכשיו אני אאכל משהו קטן, ואז נחבור. לא אכפת לכם שאני אוכל אתוך כדי, נכון? סתם, אני לא אעשה את זה. עשיתי עסקה עם האכילה. טוב, אני משער שהבנתם את מה שהבנתם. נראה חשוב לי להבהיר שהיא קרה התעללות. היא קורית במישור הרגשי סלש מילולי. נכון שיש גם אלימות פיזית. אבל היא לא מהסוג שמרשים את האופיות של משרד הרווחה לצערי. כי אני אומר לצערי, אבל זה לא באמת לצערי. כי מצד אחד, אני לא מרוצה מזה שהן לא מתרשמות. מצד שני, ברור שאני לא רוצה שהוא יקבל פנס בעין או דברים כאלה. את דרכי ההתמודדות שלי בנושא הזה אני לא אכסוף כאן. רק אגיד שזה מנהל אותי ברמה היומיומית. ועכשיו אני רוצה להגיד משהו שאולי הרבה אנשים לא יאהבו לשמוע. אבל אני חושב שאחת הבעיות בחברה שלנו הייתה פוליטיקלי קורקט. במיוחד כשזה נוגע לנושא מגדרי בענייני אלימות במשפחה. ויש איזשהו זרקור על נשים כקורבנות הבלעדיות והגברים כמטללים הבלעדיים. ואני אזהיר עכשיו, כי אני לא מצדיק היטללות של גברים או של נשים. ברור שלנשים שהן קורבנות ליחסים אלימים עם גבר שמגיע להן שיעשה צדק. וברור שהגבר האלים הוא בזוי וצריך לקבל את מה שמגיע לו. אבל יש על זה משהו שהחברה שלנו לא יכולה לסבול את זה שנשים יהיו בעמדה של התוקף והגבר בעמדה של הקורבן. ובכולל ילדים. אותם החברה לא סופרת. אני מזמין את הגבר האמיץ שעבר היטללות על ידי אישה לכתוב פוסט בקבוצה של פמיניסטיות קיצוניות ולראות בעצמה את התגובות. לא רק חוסר אמפתיה הוא יקבל, גם האשמות לזה שהוא המטללה האמיתי שמעמיד פנים, שהוא הקורבן. טוב האמת שאני לא מומד אצל אף אחד לעשות את הניסוי הזה, אבל לצערי יש בזה משהו. כמעט כל מי שדיברתי איתו, שיש לו ניסיון במקרים האלה, אמר לי שהסיכוי שהנצח במלחמה הזאת לא רק שואף לאפס, אלא סביר להניח שאני רק אסיד מזה. ובסופו של דבר זה התנקם בעיקר בילד. זה לא באמת משנה אם הצדק איתי או לא. לאמהות יש פריבלגיה. ככה זה. אבל אל תפרשו אותי למכון. אני לא מובאס בדבר הזה ואני לא מבטא ואני עושה הרבה. כי אולי זה נשמע כאילו יש איזה משהו תרוסתני באיך שאני מדבר. אבל לא. אני מתמודד עם מה שיש. אני אספר לכם עוד פרט אחד בנוגע לסיפור האישי שלי. הנושא הגיע למשרד הרווחה. לא על ידי. דוד סיטר בזמנו בגן על אמא שלו. ובסופו של דבר, אחרי שזמנו אותי וסיפרתי את כל מה שאני יודע, והחליטו שאין טעם לחקור את העניין ולסגור את עתיק בטענה שהיא פשוט מאמינה עליהם שאין שום אלימות. מה שקרה אחרי זה בבית, כלומר של גרושתי, לאחר שהזומה לשיחה עם העובדת הסוציאלית, זה אולי לא ידוע לי, אבל זה התנקם בדוד ובגדול. זו דרמה כזאת שעכשיו הוא אמר שהוא לא סומך יותר על שום מסגרת שתעזור לו, והוא לא יספר יותר בחיים מה אמא שלו עושה לו. אתם מבינים, וככה ההתעללות הרגשית בחברה שלנו מקבלת מאמץ עניח. אבל אני רוצה לשאול אתכם, אם מתעלמים מהפגיעה הפיזית כשמדברים על אלימות פיזית, אלא רק את הפגיעה הנפשית המתלווה לכך. כי אתם יודעים איך זה, כשנותנים למישהו סתירה, אז זה לא רק עניין פיזי. אבל השאלה שלי היא, האם מבחינה מנטלית יש הבדל בין אלימות פיזית ואלימות מילולית? אם זה מביא ילד למצב שהוא כל כך חושש מהתגובה הלא צפויה של ההורא, וזה ש... וזה יכול להיות גם ילד שהוריו מעולם לא הרימו עליו יד, האם יש הבדל במה שזה עושה לנפש? נכון שזה משהו אחר, ובחוויות שונות. אבל יש הרבה נעים, הרבה דברים במשותף. אחת הבעיות, שכשאתה גדל עם ידיעה שאתה לא ספק את ההתדללות מהסוג הקיצוני, ושיש מקרים הרבה יותר חמורים משלך, וזה שיש אנשים יותר אומללים ומסכנים, ושאתה צריך להגיד תודה שאתה לא אחד מאותם מקרים, לא רק שזה גורם לך להרגיש פתטי בזה שאתה מתלונן על זה, שאימא שלך לעולם לא לימדה אותך לנקות, או שאבא שלך העבירה לך ביקורת, ושאין לך את הזכות לקרוא לסיפור חיים שלך ההתדללות. אתה גם מרגיש אשם על זה שבכלל חשבת על זה. והסיפור שלך הוא פשוט לא מספיק דרמטי. וזה לא רק בגלל שאתה לא מסוכן להשוות את זה לסיפורים מסמרי השיער של הילדים שבאמת עברו גיהנום. גם הסביבה לא לוקחת את זה ברצינות. עובדת סוציאלית שמקבלת תלונה על אלימות במשפחה בסטטיסטיקה של אחת לכל חמש משפחות, בנוסף לכך שהיא שחוקה נפשית מזה שהיא בכל יום נתקלת במקרה שווא, בסגנון של מלחמות גירושין, או נקמנות, או סתם אימפולסיביות, באיזשהו שלב היא כבר משכנעת את עצמה שאין מה להתעניין בעוד מקרה שנשמע כמו בחיינות גנרית של ילד מפונק או הורה שמנסה להחביר לעצמו את הכבוד או העליונות בדרך לא החברייה. וכבר הפך לתקס רוטיני אצלה, והיא כבר מכירה את כל הזרגון של הגברים הגירושים שמרוכזים בעצמם ומשתמשים בילד רק כאיזה נספח של האישו האמיתי. וגם כך יש לה על הראש אירועים דחופים יותר, כמו הילדים שעוברים התעללויות יותר רציניות, כמו אונס, נקאות, חווקה בשווי, שגדלים בסביבה של הורים שמתמודדים או שלא מתמודדים עם כל מיני סוגים של התמקרויות וכן הלאה וכן הלאה. כשהאוסית הזאת מספיק שתתמודד עם מקרה אחד שנקרא התעללות רדיקלית, כשהיא מגיעה למשרד, לאחר מכן, זה נתקלת עוד מקרה בחייני של תלונה על הורים עמידים ומפקילים שמדברים על הילד שלהם בגאווה וכמה שהם תומכים ואוהבים אותו ושהם מעורבים בחייו ומתנפחים באופן רעות וכולי. היא כבר החליטה לשים אותם תחת קטגוריה מסוימת, במקרה הזה לא רק שלא יקבל עדיפות כלשהי, היא תמצא את הדרך הלא קשה לסבור את התיק על מנת להקל על עצמה. הרי גם היא לא מקבלת סחר מתגמל על מאמציה, ואני בדיוק מתעניין במה שעובר עליה. אני עיד על חווייתי האישית שעובדת סוציאלית, שקיבלה לידי את התיק של הבן שלי, ואני לא יודע אם הסיבה שהדביקה עליי את הלייבל של לא אמין, בגלל השחיקות הנפשית שלה, העומס, הפוליטיקלי קורקט, או סתם חוסר אמפתיה נטול אנושיות. אולי רק בראש שלי היא נתנה לי את הרושם שהיא משליכה את כל מה שהיא שונאת אצל כל האנשים המזהבים שהיא נתקלת ביומיום, ותגידו לי אתם אם זה סביר שכתגובה לכך שסיפרתי לה את כל מה שאני יודע, בכנות ובחוסרונים ובבקשה אמיתית לעזרה, היא השתמשה בתגובות כמו, ואני מצטט, זה אמור לעניין אותי? אז מה אתה רוצה ממני? זאת לא הבעיה שלי. אז אם אתה חושב שיש אלימות, אז תפנה למשטרה. ואחרי שפניתי למשטרה ויצרתי את הקשר פעם נוספת, קיבלתי את אותן סוגי תגובות, כמו אני לא חושבת שיש אלימות. דרך אגב, היא מעולם גם לא ראתה את הילד. היא פשוט סופה. אני לא יודע איפה זה תקין. טוב, עכשיו בואו נעבור את הזהם האישי שלי, ונדמיין ילד שגם ככה חושב על עצמו שהוא מפעונק ובחיין. עכשיו הוא מקבל דלגיטימציה רשמית מגוף שמטרתו לבחון מקרים כאלה בעין אובייקטיבית, ולהתארף במקרים של חוסר צדק. אז הוא מבין שאם הצדק לא באמת איתו, כנראה שהוא באמת ילד ככה. וכל האשמות של ההורים שלו בעצם נכונות, כי יש הלימה עם הביקורת של החברה. הילד הזה שחיפש איזשהו הסבר למה שעובר עליו כבר לא יכול לסבול. החוסרונים יכפה עליו להכיר בצדקתם במרכאות של הוריו, והוא יזדהה עם ההאשמה ואפילו ימשיך לתחזיק אותה, כי כך הוא מגן על עצמו מהדבר הבלתי נתפס. לפחות אם הוא באמת אשם, הוא אז יוכל להגיד לעצמו, שלא רק שזה מגיע לו לעבור את מה שהוא עובר, הוא ימצא נחמה באנשים יותר חמורים ואז ינסה להתנהג עוד יותר גרוע ממה שכבר נאמר עליו. וככה הוא יתחזיק את המנגנון הזה עד שיום אחד הוא יהיה גדול מספיק ויחיה לבד. ואז לא תהיה לו ברירה, אלא לפתח יחסי אלימות עם עצמו. הוא לא יוכל להכיל את זה שמגיע לו משהו טוב, או שמישהו באמת יאהב אותו. זה מסוכן מדי, אתם מבינים? אז הוא בן יזמן לעצמו בני זוג רעילים, והוא יביא איתם ילדים. ואחד מתוך אותן רעיונות שיינים אותו, הוא העובדה השקרית שסיפר לעצמו, כשהיה צעיר יותר, שהורים שלו היו טובים, פשוט הוא היה ילד מכורבן. וזה שהתעללו בו, זה היה מלמד וחשוב ומוצדק, ולכן הדרך שבה חינכו אותו, היא מודל תקין ואידיאלי, והמעגל כך ימשיך מדור לדור. אם יש פה הורים שנמצאים במצב דומה לשלי, אתם אוהבים את הילד שלכם, אבל יודעים שההורי השני הוא מתעלל, או שהוא אפילו איפשהו נמצא על הגבול הזה. לא משנה אם אתם אבא או אימא, ולא מחשוב אם אתם פרודים, גרושים או נפויים, אני רוצה לומר לכם משהו שלקח לי הרבה זמן להבין. אבל זאת הייתה הערה משנת חיים. ולפני שאני אתחיל... סליחה, אני מקבל לדעות פה רצף מהמחשב, אני לא יודע להשתיק את זה. אני אתטל בזה עכשיו. איפה הייתי? כן, לפני שאתחיל, אני רוצה להעיר שברור שעדיף לנסות וליצור הרמוניה בבית והורות משותפת. אבל יש מקרים שלא משנה כמה תנסו, זה פשוט לא יעבוד עם הפרטנר שלכם ולרציף. ואולי אני מנפץ עכשיו כמה אשליות של הרבה יועצי משפחה, מדריכי הורים, אבל זה האמת, הורות משותפת לא אפשרית בכל המשפחות. ואם זה הורי מתעלל אז אין על מה לדבר. אני לא אכנס יותר מדי לניקור הורי, אבל אם הילד גדל בסביבה שהוא רק שוטר רעל אצל ההורי השני, וחלק מהעניין הוא שההורי השני מתפטף לו למוח כמה אתם הורים גרועים ושהילד צריך להתשיב רק להם, לא ברור מה הגישה שלכם אמורה להיות כלפי ההורי המתעלל. זה גבול מאוד בעייתי. כי למשל, אם תגידו לעצמכם, אני לא אהיה כמו ההורי השני, אני לא אקלל אותו בפני הילד, או אגיד עליו דברים רעים, כמו שהוא מתנהג. אני אשמש לילד דוגמה טובה. אם אתם תהיו נאמנים לאג'נדה הזאת יותר מדי, כשהילד יספר לכם על דברים שההורי האחר עושה לו, והוא מרגיש שמשהו לא בסדר. אם אתם אפילו תגידו משהו בסגנון, אני לא מסכים עם אמא שלך, אבל היא עשה הכי טוב שהיא יודעת. או אני חושב שהיא עשה טעות, אבל היא עשה את זה כי היא אוהבת אותך. ואתם תגידו את הדברים האלו מתוך הרצון שלא לרדת לרמה שלה. אתם באיזשהו מקום זונחים משהו חשוב. אתם זונחים את החוויה של הילד שלכם. ואתם למעשה משברים בניסיון לשכנע אותו שמשהו מרגיש, שנעשה לו עוול, זה לא כזה סיפור. וזה דבר קטן, הרבה יותר ממה שהוא עושה ממנו. זה יגרום לילד להרגיש עוד יותר לבד. אבל אתם מבינים שהבעיה היא שהתגובה האפשרית השנייה יחוצה את גבול הניקור ההורי בחזרה. צריך לוותר על משהו. ובגדול, אתם צריכים פשוט לבחור באיזה מצב המחיר יהיה פחות כבד. אבל זה יהיה מחורבן כך או כך. אני אומר הרבה את המילה מחורבן היום. אז עכשיו ל-היערה משנת החיים שהבטחתי לכם. אתם מכירים את זה שהילד שלכם, שאתם יודעים שאתם נותנים לו מקום בטוח. ושאתם מכילים אותו, מבינים אותו. ואתם מרגישים את זה שהוא אוהב להיות איתכם, ולא רוצה להיות עם ההורי השני. פתאום התחיל להגיע מקולקל, ובלי שום סיבה ניכרת. אתם לא עשיתם כלום, אבל פתאום הוא מדבר אליכם בזלזול. כועס, צועק, זורק דברים, אלים, חסר סבלנות. אפילו אומר שהוא רוצה להיות עם ההורי השני. ואומר עליו שהוא בכלל מדהים, והכי טוב. ואז אתם מוצאים את עצמכם בחוסר עונים, ולא מבינים למה זה קורה דווקא איתכם. אני מכיר טוב את התסכול שאתם חווים ברגעים האלו. אבל אני רוצה להראות לכם, למה זה שזה קורה, זה סימן טוב. זה לא צריך לגרום לכם לחוסר ביטחון בהורות שלכם, אלא להפך. אבל לצורך כך, אתם צריכים לנסות ולהבין את מנגנון ההגנה של הילד שלכם. כשהוא נמצא עם ההורי השני, ועובר חוויות טראומטיות, זה יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני צורות שונות של התנהגות. אבל מה שקורה אצלו מבחינה רגשית, זה סוג של קיפאון. הוא מגן על עצמו, כי הוא לא יכול להבין את הסיטואציה. וברגע שהוא איתכם, הקיפאון הרגשי הזה מתחיל להינמס, כי הוא מרגיש שהוא שוב יכול להיות עצמו לאט לאט, והוא שוב יכול להיות ילד ולבטא את זה. העניין הוא שלפעמים, אחד הדברים הראשונים שמרגישים כשהדבר הזה מתחיל להינמס, הוא הכעס והתסכול, בחוסר אונים. ואז יוצא איתכם ועליכם. אתם מבינים? זה דבר טוב. זה אומר שמרגישים אצלכם ביטחון. כי הם יודעים שאיתכם הם לא יקבלו את התגובות שמרגילים מהאור השני. ועכשיו אם אתם מבינים את זה, אז יותר קל גם להכיל את זה. וזה חשוב שתכילו את זה. אחת הכלישאות שאני הכי לא סובל שאומרים, ואני מבין שאתה כועס, אני מבינה שאתה כועס, כי זה לפעמים נאמר באופן כל כך שגור והתנאייתי, שההקשר קיבל ניחוס למקום הסמכותני, שזה יהפוך מהכוונה. ואז המשפט הבא יהיה, אני מבינה שאתה כועס, אז אני ממליצה לך להירגע. אם ההורא מבין שהוא כועס, הוא מבין שהילד לא רוצה להירגע, וגם לא צריך להירגע, הוא צריך לבטא את הקס והתסכול. אז את זה, אם אתם מבינים, תאפשרו להם. אבל באמת תבינו את הקס שלהם, כי אחרי שזה יוצא, נפתח משהו בלב. ואז נותנים ביטוי לרגשות אחרים. אני מדבר על הילד. כשהוא מרגיש שאתם מכילים אותו. וכשזה קורה עכשיו, אני יודע שאני נשמע פואטי, אבל לא אכפת לי. זה מרגיש כאילו העולם נשטף באיזה חום שמאיר את כל מה שהיה שחור לפניכם. וזה באמת משהו שאני לא יכול להסגר במילים. חברים, שוב תודה רבה. ונתראה בתרקע הבא. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה.