פודקאסט כי תשא

עובד? אני אצלם את המים שלך שם. התחלתי את שניים? כן. אוקיי. תודה. אמרתי על משהו אחד, אני רוצה לחזק פה, כשאני אומר לכם את התפצפים הנה. איזה תפצפים? אין פה מילים. לא, זה פה פתוח. יש לי פה משהו פתוח. תודה. בבקשה. זה פרק לאחר. כן. תראה את זה. לא, זה לא תקיים. שם, שם, שם. איפה? כמו שכן. זה לא תקיים. זה הצלחתי לתקן. פשוט לא תפסתי את זה. לא, נראה לי ששמתי את זה אחר כך. ואת זה כן תקנתי לך. לא, לא ראיתי את זה. יאללה. אוקיי. נוריד את כמה דקות האלה מההתחלה. אה... מוכנות? ברוכים הבאים לפודקאס... מההתחלה. ברוכים הבאים לפודקאס מבית מתן. מסרשות שבוע אני חיה בינה קץ, מנכרית מתן, והרבני דוקטור עדינה שטרנברג, מהצוות במתן, משוחחות על הפרשה, על ההפטרה ועל הרווי השער. שלום עדינה. שלום חיה. שלום חיה. הפרשת שלנו, פרשת כסיסה, היא מסיימת את ענייני המשקל. יש לנו את מחתית השקל והבשמים לעבודת הכתובת וכו'. אבל עיקר הפרשה זה הסיפור של חטא עגל, המעשה, העונש, החזרה ותשובה. כן. אני... קראתי את זה קצת בצחוק. פרשה בהפרעה, כן? באמת קשה להחליט על מה הפרשה. מה הנושא המרכזי פה בפרשה, כן? מה קודם למה הם מתחילים נושא אחד ואז נושא אחר, ואז יש תחרד, ואז שבת, רגלים, קפיצות כאלה גדולות, טוב, כמו הילדים שלי בערך. אז באמת קצת קשה לי להיות מרוכזת אפילו בהכנות לזה. אני כאילו, רגע, רגע, וגם חלק פתאום נראה לי, הוא כך מוכר, ההמשך של הבניית המשקן או הכלים למשקן. אבל רגע, אבל כבר קראנו על זה ודיברנו שבוע שבוע על למלא את מי שהולך לשליחות. ובתחילת פרק 1, כשמפרפים שוב, ושוב, סליחה, למתה, סליחה, ובתחילת פרק 1, כשמפרפים שוב את האומנים הממונים על עשיית המשקן והכלים, שוב חוזרים לשמות שלהם. אז השמות של חדשים לנו, כן? בצלאל כתוב, ורגע קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למתה יהודה, ועוד מוסיפים עליו, ואני הנה נתתי איתו את אלו, את אוהלי, סליחה, ואני הנה נתתי איתו את אוהלי אב, בן הכי שמח למתה אקדן ולב כל חכם לב, נתתי חוכמה ועשו את כל מה שרצו איתך. שוב המילוי הזה, שוב החוכמה, שוב הלב שדיברנו עליו, כל הדברים הלב היעוד יותר. אני חושבת אם אנחנו חוזרים לתחילת החומש, כן, השמות האלה שאנחנו מתעכבים עליהם כל בוקר ובוקר, או כל יום, גם השמות שאנחנו נושאים איתנו בלב, והשמות שאנחנו ממשיכים, וגם כשאתה לפעמים סתם פוגש קבוצת חילים, השמות שלהם באמת נעים מדן לדן, לאריאל, לשלומו, כל השמות זה מכל השבטים, כמו במי שהחל הבנייה פה. זאת אומרת בצלאל ועלייו זה לא שמות מאוד סטנדרטיים? לא, עוד לא פגשתי ועלייו. את מכירה? לא, האמת היא שלא. אז את בעצם אומרת שני דברים. קודם כל את אומרת שההתחלה של פרשת קטיסה זה עוד השלמות מתרומה ותצווה גם מבחינת מה שאנחנו עושים, גם מבחינת האנשים שממונים על העשייה, ואת גם שוברת את זה לתחילת הספר שלנו, שמות בני ישראל שיורדים מצויים, שמות בני ישראל הלב, גל הכתפיים, ושמות של אנשים מיוחדים שגם פועלים ממש כדי להוציא את הכל לפועל. האמת היא שגם יש הרבה אנשים בלי שמות. כלומר, כל האנשים שממונים על העשייה, כל חכמי הלב, שהם לא קיבלו את הכתורות, אבל כמו היום במלחמה שלנו, יש את האותרו לפרסום, לצערנו זה השמות שמתפרסמים. יש המון המון שמות שברוך השם לא מתפרסמים, אבל הם אנשים שעובדים בשטח ומוציאים לפועל. שלא התפרסמו. שלא התפרסמו, אמן. אבל גם צריך לתת גם להם את הכבוד ואת הקרדיט שבזכותם אנחנו פה. והשבוע, אני רציתי באמת, סגרנו קצת את הפינה של ענייני המשקד, ואני רציתי להסתכל הפעם על הפרשה בצורה קצת אחרת. כלומר, בדרך כלל מה אנחנו עושות? אני שואלת לך, חיה, מה תפס אותך השבוע? והפעם אמרתי, יאללה, בוא נלך אחרת. יש לי שאלה שיושבת לי על הלב בתקופה הזאת, ובמקום להסתכל בפרשה ולראות איפה זה מהדהד, אמרתי, בוא ניקח את השאלה הזאת ונשתמש בה להסתכל על הפרשה. ואני חושבת שאנחנו בתקופה כזאת ששאלת האחדות היא השאלה שלנו. כלומר, מה אנחנו עושים עם הקולות השונים בעם? מה אנחנו עושים עם הקבוצות השונות? עם הבחירות לרשויות המניציפליות? אבל זה לא רק שאלה של בחירות מקומיות, זה שאלה באמת מהותית. מה הדמותה של החברה שלנו בימינו? וחשבתי את זה שהפרשה שלנו בעצם, אנחנו רגילים להסתכל על זה בתור החק ועונשו. השם אמר נוכי, השם אלוהיך, והם אמרו אלוהי אלוהיך ישראל, ועכשיו צריך להניש אותם. אבל אפשר להסתכל על זה אחרת. לפני כמה פרשות היה לנו ואיכן ישראל נגד ההר. כי אומרים לנו בפרשנים, כי איש אחד בניו אחד. ופתאום יש לנו בני ישראל נלחמים זה בזה. יש לנו את האנשים שעושים את העגל, ויש לנו את בני נביא שנלחמים נגד מי שעושה את העגל. והשאלה באמת היא מה אנחנו עושים כשיש קבוצות שונות בעם שכל אחד מושך לכיוון אחר, וכל אחד עם מגמות אחרות. מה אנחנו עושים עם זה? ואני אגיד לך את האמת, המחשבה הראשונה שיש לי בעניין הזה, זה למרות שלכאורה אנחנו ממורום מקומנו קוראות את התורה, ברור לנו מי נכון ומי לא נכון, מי צודק מי לא צודק, שחור לבן. אבל א' ברור לי שבתקופתם זה לא היה ברור. ודבר שני, ואני רוצה לשים את זה ישר על השולחן, משה אומר באופן מפורש, אנחנו נטפל בקצוות, אבל את העם אנחנו לא מחליפים. אשם אומר לו, עזוב, בוא נחליף את העם. נכון, קוראות שאנחנו שמים היום כל הזמן. בוא נחליף את העם. העם לא מבין, העם לא יודע. בוא נחליף את העם. ומשה מודפק על השולחן ואומר, לא יקום ולא יהיה. אם העם לא פה, אני לא פה. והוא נלחם על העם. בגעגועים למשה, כן? בגעגועים למישהו שיבוא וילחם עלינו. אבל באמת זה תקופה, אני חושבת, זה שאנחנו מחר, היום אנחנו מקליטות יום שני, מחר יום שלישי, אנחנו עומדות בפני הבחירות המקומיות. כל אחד משפיע עליו יותר או פחות. ויש עשרות אלפי אנשים שלא מצביעים, כן? ולא מתחתנים לזה. זה כזה בשוליים. טוב, בנובמבר יהיו להם בחירות. אולי, כן? אז זה עצוב, כן? זה באמת, אני אומרת, איפה המשה שלהם? מי נלחם עליהם, כן? או אם אני ממשיכה בנבחר עם אחר, כן? שאמרת קודם, אז יש אנשים שאומרים, הוא לא חייק מהעם שלי, הוא לא חייק ממני. אז אני, בחזרה לקריאת האחדות שלך, ואיך אנחנו אולי ממשיכות את האחדות, ממשיכים את האחדות מפה והלאה, זו באמת שאלה. כי בסופו של דבר, כשיש מאות אלפי אנשים שאין להם בתים, או כאלה שמחליכים לחזור אותם לבתים שלהם, ואיזה מין חיים יהיו להם, מה הלאה, כן? ואני לפעמים, כשבאחנות, אז פתאום ראיתי שאת כל בעצם העלייה השנייה של לוי, של העולם שבט לוי, שזה במצרים, השבט בו נולדתי. אז זה, אז בגלל, אוקיי, בגלל חטא העגל בעצם, ולא שלא רוצים שמישהו יעלה, ואיזה פוליטיקות הם קבל רישום שני, זה לא דברים שאני מעט פחות מתעסקת בהם במכנסת, איפה שאנחנו קוראות לפחות. אז העלייה של חטא העגל, כולן ניתנת ללוי כדי לא לתגוע באף אחד אחר שלא קוראים את חטא העגל, כן? את בעלייה שלו. ובעצם זה כאילו צ'ופר, סליחה על המילה, כאילו לבן משבט לוי, כי הוא, זה שבט לוי, הם נענו לקריאה של משה רבנו, מלאדוני אלי, ובאו להילחם איתו. אז אתם לא חטאתם, אז גם תקבלו את העלייה. זה בסדר, את בעצם אומרת שיש פה שני דברים, יש פה להעיר את הטוב של שבט לוי, בלי לדרוך על הצעים של השבטים האחרים. כן. אוקיי? זה דבר יפה, כלומר, המקום של לתת כבוד בלי לדרוך, בלי לפגוע, בלי להעיר לשלילה, את האנשים האחרים. כן, אתם לויים במילה, הם השבט של הפועל, אני מת לוי, את יודעת. אז הם בלי הנחלה, ולא יודעת כמה הם מקבלים באמת, אין הרי מתנות כאונה ללויים, אבל בסדר, אנחנו ניסע בעול. אבל באמת, האקט הזה, כאילו של לסט עם הציבור, כן, של לוי נוסעים עם הציבור, ועושים את זה בגאווה, זה משהו שהייתי רוצה, שהם יכולים להדהד ומעדדים לעוד שנים רבות, וככה גם, מה שהיה במדבר. יפה, אני אקח את זה רגע, ואת אומרת, אני שואלת, מה אנחנו עושים עם אחדות של העם? אז דיברתי על משה, שהוא אומר, אנחנו לא מחליפים את העם. ואת אמרת, שבת לוי, שהם, בתפקיד שלהם, באמת, הם נלחמו, כלומר, הם נלחמו בקצוות, הם נלחמו, הם הענישו את החותים ההארד קור, שממש חתו בצורה מאוד מאוד ברורה, לא רק ברשת החוות לעגל, מדברים גם על מחולות, חזל גם דיברו על שפיחות דמים שהיו במחולות האלה, כלומר, דברים מאוד מאוד קשים, ולגמרי מחוץ, מחוץ לקווים, ואת אומרת, שבת לוי, הם אנשים שלקחו יוזמה, אנחנו לא תמיד צריכים רק את ההנהגה שתילחם אלינו, אנחנו צריכים גם קבוצות בעם, שזה יהיה אכפת להם, ואני רוצה להגיד גם, שיש משהו בתוך הפרשה, אני דיברת על כל האנשים שלא מצביעים. הרבה מאוד אנשים הם אנשים שקטים, הם קולות צופים, והם הרבה פעמים מסתכלים מהסד, יש את מפלגת העגל, ואנטי עגל, בסדר, יש לנו קולות שונים בתוך העם, ורוב העם הוא שקט, והקב' ב' הוא מסתכל על העם, והוא אומר, להחרד, כי שיכה תמך, כלומר, העם כולו, זה דבר מאוד, זאת אמירה מאוד חריפה, להגיד שהעם כולו, אבל דווקא הסיפור רוצה להגיד משהו מורכב, גם כשמשה אומר, אבל אני נלחם על העם כולו, וגם, אני אגיד יותר מזה, אני, בתור עוד משהו שככה אני מתחבטת בו הרבה הרבה שנים, זה איך אני בתור אימא, ובתור מחנכת, ובתור בן אדם שרוצה להכיר, ולהקשיב, והיום, להסתכל על עם ישראל בעין טובה, איך זה מסתדר עם הזהות הדתית שלי, בתור מישהי שיש שחור לבן, ויש נכון ולא נכון, ויש מותר ויש אסור, ואיך מכילים את זה ביחד. אז גם אני חושבת שהזהות הדתית שלי היא קצת יותר מורכבת, שיש הרבה אפשרויות של אמת, יש כמה אפשרויות, אבל אני חושבת שמעבר לזה, אפשר להיות גם מכיל וגם נוקשה. זאת אומרת, משה אומר, יש את האנשים שבקצוות שאנחנו נטפל בהם, יש אנשים שבאמת צריכים להנש, אבל רוב העם, הקולות השקטים, אנחנו לא מבטרים עליהם, אנחנו נחנך אותם, אנחנו נפעל לשכנע אותם, אנחנו לא נבטר עליהם. אני מקווה, קשה לי להסכים עם זה, כי אני באמת חושבת שדווקא אם אנחנו מסתכלים על הפריפריות ועל האזורים האלה, ועכשיו יצאנו מהפרשה, וייתכם נחזור לפרשה, זה אנשים שכבר 75, 76 שנה מתעניינים להם, וזה עצוב לי מאוד, וחלקם הם גם משבט לוי, וחלקם יודעים מה אסור ומה מותר בזה, אבל זה קשה לי כמדינה כרגע, או כחלק מהמנגנון הזה במדינה, זה התפקיד שלנו, לבוא ולהסתכל, ולקבוע אותם, או לתת להם צבע, או לתת להם חול, ושמות, ומשה בעצם, כשהוא הרי בא עם, כמו שאומרים לו לרדת, הוא צריך לרדת נהר שלו, כמו שנקרא, והוא שובר את הלוחות, אבל אף אחד, לא, אם מסתכלים בפסוקים, לא נאמר לו לשבור את הלוחות, זה משהו שהוא, זה אקט זעם שמשה עשה, כי הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, כן, הוא לא ידע מה לעשות עם הידיים, אבל הוא, אני צוחקת, הוא לא ידע מה לעשות, הוא, נראה לי, ההלם שלו, הוא שמע את זה, זה פה אנחנו מדבר על זה, לשמוע את זה ולראות, היינו בהר סיני, לראות את הקולות, מה שקורה, וכשבדרך למטה, יהושע מדבר איתו על קולנות, וכל הקולות האלה, אבל משה, עד שהוא לא רואה את זה, ועד שהוא לא רואה בעצמו את העם כשהעורף, ואומר, אדוניי משה, ראיתי את העם הזה, והנה העם כשהעורף הוא, עד שמשה לא רואה את זה, אני לא חושבת שמשה מבין את גודל האסון, שקרה פה, את גודל האחר, בעצם שהעם כל כך התרחק, מאיפה שהוא היה, ועד חמש דקות משה לא הגיע, והוא הגיע למה שהוא בושש לבו, והוא הגיע לרמה של ליצור עגל, ולצחק, ולעבוד עבודה זרה, מבייחן, שהיה אחד מלפני כמה שבועות. זה באמת, זה, אני חושבת שההלם של השבירה פה, הוא הלם שעוד מעדהד. אבל, את יודעת מה אני אומרת, מה שאת אומרת? את אומרת, משה כשהוא על ההר, והוא רק שומע את מה שקורה, זכות על העם, נכון? ואז כשהוא רואה אותם, זה איזה בוקס בבטן, ואז הוא לא מסוגל. הוא מפיר את הלוחות. ודווקא היום מדברים על זה, שהפלגנות היא מהאנשים שלא מכירים, ולא פוגשים, ושהרבה פעמים דווקא מרחוק, אנשים מלמדים חובה על אנשים, הם מדברים על קבוצות אחרות, הם לא פוגשים את הקבוצות, אז יותר קל להעביר עליהם ביקורת. ואז כשהם נפגשים בשדה הקרב ביחד, והם נפגשים בעבודה, פנים אל פנים, אז הרבה יותר קל להם לאהוב אחד את השני. ופה אתה אומר, זה כאילו בדיוק הפוך. משה כהן עוד לא רואה את העם ישראל, לא יכול להגיד להם מלא דברים טובים. פתאום הוא רואה את העגל, וזו שבירה מאוד מאוד גדולה. גם מטופורית, וגם מעשית. אז זה ככה שהוא תוכן את זה, כן? הבנטוי שם הוא התחן את ה... הוא שבר את הלוחות, ואז הוא הולך ותוכן את העגל. נכון, אבל את יודעת מה? זה כאילו כבר השלב השלישי. יש פה שלב ראשון שאתה מרחוק, אתה יכול להסתכל בצורה טובה על העם. כשאתה מתקרב, מה לעשות? כשמתקרבים, רואים את השחור שעל הפנים. רואים את כל הקמטים, רואים את כל השברים. ואז באמת התגובה שלו של לשבור את הלוחות. אבל אז הוא מתקרב עוד קצת. ואז הוא בשלב הבא רוצה כבר לתקן. והתיקון שלו זה לא רק ללחוץ ולהתעצבן. שוב, זה להניש את מי שמגיע לו להניש, אבל לרוב העם, הוא כבר... זה לא רק פעילות של כף לפי העגל. זה גם דרך להראות לעם שהעגל הזה לא שווה כלום. כלומר, הוא כבר עובר מהשלב של המוכיח שנשבר לו הלב ונשברים לו הלוחות לבן אדם שהולך עכשיו לחנך את העם וליצור מחדש עם. ולקחת אחריות על האנשים האלה בפריפריה. אלה שמסתכלו מרחוק, אלה שהם לא שם. ולהגיד, לא, אני רוצה שהשם ילך בקרב מחנינו. אני אנחם על זה שהשכינה תהיה פה. גם של האנשים שהם לא שם. אני אנחם על זה שהשכינה תהיה פה. גם של האנשים שהסתכלו ולא ידעו אם אני בפנים או בחוץ. כלומר, יש משהו שקל מרחוק, זה יותר קשה מקרוב, אבל כשאתה עוד פעם מקרוב, אתה מסתכל מחדש ואתה אומר, אבל העם הזה הוא עם נפלא ואני הולך להיאבק בשבילו. עד הסוף הוא נאבק בשבילם. אני חושבת, אם אנחנו חושבים לחטא, כן, אז הארון מנסה לקנות זמן, אז הוא אומר להם, תפרקו אתם לבד, תפרקו את הנזמים, ושל ילדיכם, נודכם, וסוף כל סוף אז קיימו גם בנות. הוא מפרץ להם, כדי שהם ילכו אחד אחד. אני גם מעמידה פירוק, למרות שכן מפרקים נזם, אבל כאן נתחיל הפירוק, שאחר כך מוביל לשבר. והם כל כך התלהבו והסירו את זה, ובאו מהר. ולכן גם העגל הזה נעשה, ברור שהכל פה קציז אותי מן הסתן, וכל האלה, אבל זה באמת, רואים את זה פה, כי בשום שלב, אני לא חושבת או מקווה, שהארון לא התכוון שזה יהיו התוצאות, כן? הוא לא האח שמכנה במשה, הרי זה כבר אמרנו, הוא שמח בליבו, הוא מאושר שמשהו בתפקיד שלו. הוא באמת ניסה לקנות זמן, ולחכות להנהגה האמיתית. לא הלכה הנהגה לאישר מקום, ההנהגה הלכה להביא את האוכל מהמקולת, ואנחנו משווים את הלוחות למה שהעם היה צריך, כן, להמשך הדרך. והם היו רעבים, הם היו רעבים להנהגה, והם לא יכלו, לא כל כך הסתמכו על ההנהגה מסוג מסוים שהייתה להם, שהם לא יכלו לראות את עצמם, בלי משה אפילו לא לחמש דקות. זאת אומרת שמשה פה, בעד התיקון, לפעמים, אנחנו לא נעים להגיד את זה, אבל לפעמים, לפעמים ההנהגה כל כך אוהבת את העם, שהיא זורמת עם העם, ולא תמיד זה לא נכון. כלומר, דווקא הארון, שהוא מנסה להבין את הצרכים של העם, אולי נחוון אותם, אז לא תמיד, לא הכול עובד. לא תמיד שאנחנו רוצים לאחד את העם, לפעמים על חשבון הערכים שלנו, זה עובד. צריך למצוא את האיזון הנכון בין האיחוד שלהם, ולהבדק בשבילם, ועדיין, להיות מסוגלים לשים את הגבולות, ולהגיד, יש דברים שאנחנו לא יכולים לעשות, יש דברים שהם שחור לבן. כלומר, ההנהגה, יש לה פה תפקיד, בסיפור. ואני באמת, יש פה כמה סוגים של הנהגה, אנחנו רוצים לגעת בסוגי ההנהגה. יש את משה, שהוא, אני חושבת שהוא קושר את גורלו עם גורל העם, בכל מה שקורה. התמונה הזאת, זה מזכיר לי את נסיך מצרים, שהזכרת לפני כמה שבועות, את משה לוקח את האוהל, מועד, ומעביר אותו מחוץ לאוהל, זה מזכיר לי איזה משהו מזה, סרט מצויר, שרואים את כל העם, מתקל אחריו, מושך את העיניים שלו לאן שהמנהיג הלך, אבל הוא אומר, אני לא יכול להיות, אני אמשיך להנהיג אתכם, אני נלחמתי עבורכם, אבל אני לא יכול לחיות במחיצתכם יותר. זה איזה שהוא, אני מעבר, איך הוא לחשב על זה, אני מעבר לגדר, אני באיזשהו מקום, משהו במשה מת, משהו עם הלוחות, ומשה נשאר מעבר לגדר. אבל הוא רוצה לחזור, כלומר, אם אנחנו נגיד, נושבות בין הארון ובין משה, שוב, אני לא רוצה לרדת על הארון, אבל אני כן רוצה שנשים לב, שיש פה, שיש פה מתח, בין הרצון להיות בתוך העם, עם העם, איפה שהעם נמצא כרגע, לבין היכולת לרומם את העם. וארון, בהזדמנויות אחרות, זה מה שהוא יעשה, הוא ירומם את העם, הוא יצטרך להיות זה, שבתוך המשכן פועל בשביל העם, אולי לא בתוכם ממש, אבל משה, הוא יוצא, הוא יוצא שלא מחו את המחנה, אבל מתוך מטרה, שהם יראו את השכינה יורדת, ומתוך מאבק, כדי שהשכינה תחזור חזרה לתוך המחנה. כלומר, הוא מסוגל להגיד, אתם כרגע אולי צריכים משהו מסוים, ואתם לא במקום הזה עדיין, אבל אנחנו נפעל להגיע למקום הזה. אני לא מבטר עליכם, לא רק מבחינת זה שאני נלחם עם הקדוש ברוך הוא, שימשיך להיות איתכם, אלא שאני פועל, וחנך, ולהראות דגם, אני לא מבטר על מי שלא איתיק כרגע. או לא להיות כמו ירושע, שלא ימיש מן האוהל. נכון, אז ירושע בוחר להתנתק. הוא מתחבא. הוא לא מתחבא, אבל יכול להיות שאנחנו עוצרים עם אנשים, שגם ישבו בתוך האוהל, ויבררו, וילבנו, וכו'. אבל ההנהגה של משה היא הנהגה הזאת, היא בדיוק התנועתיות הזאת. הוא על ההר, והוא יורד לתוך העם. והוא יוצא מהמחנה, אבל הוא חוזר בתוך המחנה. הוא מדבר עם הקדוש ברוך הוא, ואז הוא מדבר אל העם. דיברנו שבוע שעבר על הארון שמחזיק את שמות בני ישראל על הלב ועל הכתפיים, ואת קודש לה' על המצח. וזו תנועה שהיא מאוד מאוד משמעותית, שחייבים להחזיק את שני הדברים בו זמנית, ולהגיד לא אנחנו מחליפים את העם, ולא אנחנו מחליפים את הקדוש ברוך הוא, אלא אנחנו מוצאים דרך לשלב בין הדברים האלה ביחד. ואני באמת חושבת שהעם לא תמיד יודע, הרבה פעמים, משה נעלם, כמו ילד קטן שמלימים לו את החפץ, אז עכשיו החפץ הזה לא קיים. אז משה נעלם, והם כבר לא יהודים, והוא צריך באמת לשכנע אותם, שיש שכינה שהולכת בקרבם, ושה' ממשיך איתם, וגם כשהם לא רואים את הקדוש ברוך הוא, לא רואים את משה, עדיין יש פה שכינת אלוהים. וזה דבר שצריך לעבוד עליו. ואני חושבת בדבר הזה, אם צריך לעבוד עליו בתקופה של משה, אז מה אז לא? אז אני אומרת, את חושבת שהם היו צריכים לעבוד עליו כל כך הרבה? ועד כדי כך מרור. כן, אני חושבת באמת, לתקופת ידקות של עם ישראל, ולהתרגל לרעיון שאלוהים נמצא בקרב המחנה, ושהם לא צריכים תחליפים, ושהם לא צריכים מוצאים, הם לא צריכים משהו אחר, זה דבר שלוקח זמן. ושוב, מה שאני רוצה שאנחנו נדגיש, זה שברור לי שבתוך העם יש אנשים שפופחים על שתי הסעיפים. כמו בהסתרה שאנחנו נדבר עוד רגע, יש אנשים שהם לא סגורים על זה, האם הם רוצים עגל, ומושה במקום לצאת נגדם, הוא רוצה לשכנע אותם. הוא נאבק בשבילם, כי גם הם חלק מהעם שלו. וכשאנחנו מדברים על התיקון, אז שוב, יש תיקון של הנהגה, של הנהגה שמצריכה ליצור את החיבורים האלה, אבל כשאני חושבת, אוקיי, אבל מה איתי? מה אני עושה עם עצמי? אני לא משה רבנו, אני אמנם בת לוי, אבל אני גם לא הולכת להילחם כרגע נגד אחי, אלא אני רוצה להיות במקום של שבת לוי, אוקיי, ירום משפטך על יעקב, ותורותך על ישראל, אני יותר במקום הזה, וזה מעניין, אם אתה עוצמתי ברגשות שלך, בשביל הקדוש ברוך הוא, אתה גם עוצמתי ברגשות שלך, בשביל העם ישראל, אז בפרשה מה ראינו, מה עושים כשאנחנו? אז קודם כל שמים את הכספות בצד, ומתייחסים לעם, ומקבלים אותו גם עם הרגשות המעורבים שלו, וחוסר הידיעה שלו, בתחילת הפרשה הזכירו את מחצית השקל, אני חושבת שגם בזה יש משהו, להגיד אני רק חלק, אני רק חצי, להבין שאני לא יודעת את הכל, לא כל האמת אצלי, ואני צריכה להצטרף אל אחרים, בשביל להקיים פה חברה, לא יכולה להגיד טוב, רק אני ושקמותי נחליט מה קורה פה, ואשר יקבלו את דין הבוחר, או יקבלו שזה מה יש, לא, יש פה עניין של לצרף אחד לאחד, ולנסות להגיע לאיזשהו מחנה משותף, מאוד מאוד רחב. וגם מזה, את מצטרפת חצי לחצי. נכון. זה לא רק אחד לאחד, הצירוף פה זה שכל אחד ואחד ואחת, תוכל, סליחה, זה רק הגברים שמו, אז כל אחד יוכל, נכון? אבל אנשים יכולו להתנדב. אה, להתנדב, אוקיי. אז איך הם מספרים אותם? זאת שאלה ממש טובה. אבל במדבר רק הגברים נתנו, אבל לדורות אנשים יכולות להתנדב, בצפות על כלי הספירה המדויקת. ברוך ה' שזכינו שזה מה שקבעו. אבל הספירה של חצי לחצי, זה כדי שכולם גם יהיו שווים במה שהם נותנים. חצי שקל זה משהו זעיר, יחסית, כדי לתת ולהעניק. ובעצם, בתחילת הפרשת, כשמדברים על מחצית השקל, יש שם איזה, שזה ישמור אותה מהנגף, וזה איזה שהוא רמז אפי. לברות אחר כך, לפני שאנחנו נגישות להבטרה, שבתחילת הפרשה, כשמדברים על הנגף במחצית השקל, יש איזשהו רמז לחטא העגל, ולצורה שאפשר לצאת מחטא העגל. יפה. כלומר, יש לנו מה שנקרא להקדים תרופה למכה, אז יש לנו את מחצית השקל שמגיע לפני חטא העגל, וכל העקולות השונים בעם, ואיך אפשר לאסוף את זה למשהו. לצד שני, גם בסוף הפרשה, יש לנו את דגים על מידות של רחמים. כלומר, חלק מהעניין הוא להגיד שהשם יורד מחדש אחרי שהוא אומר ומשה לרדת אל העם, וירד השם לענה, נכון? והוא נותן את דגים על מידות של רחמים, ואומר, בסוף בסוף, כדי לקיים את העם הזה, אנחנו גם נצטרך רחמים. גם אחר כך, בעיר הנידחת, גם כן, כשיש מלחמה נגד משהו שכולם מסכימים שהוא מחוץ לתחום, חוץ ממה שעשו את זה כמובן, גם שם כתוב ונתן אחר רחמים ורחמך. כלומר, שאנחנו זקוקים בתוך התהליך הזה, לדעת מה נכון ולא נכון, אבל גם להיות במקום של רחמים. גם הקדוש ברוך הוא, הוא נותן לנו לוחות שניים, והוא אומר, כן, יש לי ציפיות מהעם הזה, אבל אני גם מצפה מעצמי להיות רחמן. אני מצפה מעצמי להיות במקום רגוע יותר. לא כל הזמן להיאבק על האמת והשקע, אבל אני גם רוצה גם להיאבק על עם ישראל, עם קורתו של רחמים. וגם אני, כשהסתכלתי בשלושת המידות, אני נוצר חסד, היצירה הזאת של החסד, נצירה, זה לשמור. סליחה, היצירה של החסד, בטח יש פה גם יצירה, היא לי נפלה על העגל, של העגל שנוצר פה. דינה לא מסכימה איתי עם השורשים, אבל יש משחק מילים, זה הולך. אז לידה, אני הסתכלתי על הצער, אז בואי נסתכל במידה הצערה, ונלך לפי הצער שביצירה ובנצירה, ופה בעצם הסגירת מעגל של החסד שאני מייצר לכם ונוצר לכם, כדי שנוכל להמשיך כעם, והקשר של הקב' הוא אל העם שלו. הוא יצר אותי. תילתי יספרו, גם אם שלא תילתי, יספרו. גם בעצם, משה יורד אל העם, והשם יורד על ההר, זאת אומרת, אני חושבת שבמעמד הרסיני, יש לנו את הרצון לעלות את העם אל ההר. ולפעמים, השם אומר למשה, אתה צריך לרדת, אבל בסוף גם השם יורד. כלומר, גם צריך לדעת בתוך העולם הזה, של החטא ועונשו, והעם מול הקב' ברוך הוא, שאנחנו בעד שהעם יעלה לקב' ברוך הוא. אבל אנחנו אוהבים את העם, עד כדי כך שלפעמים הקב' ירד אל העם. לפי חלק מהפרשנים והמדרשים, המשכן כולו נוצר בעקבות הצורך של העם. לפעמים, זה לא נכון לצפות מעם כולהו להיות אידיאליסט, וכולם להבין הכל, ולהיות כולם לשמש שמיים וכו'. לפעמים השמיים יצטרכו לרדת אל הארץ. וזה גם משהו שאני חושבת, אם אנחנו נסתכל, נסכם את הנקודות האלה, גם להבין שכולנו חלקיים. וגם להבין שאנחנו כולנו באיזשהו סוג של מבוכה. והפתרון של מבוכה זה לא כעס. הפתרון של מבוכה זה חינוך ורחמים. ולהביא איזשהו ניסיון לחבר בין אנשים, גם כשהם לא ירצו להתחבר במובן הזה, לא כשכולם רואים עין בעין, אבל כן לקחת את השנקל של כולם, את המחצית השקל של כל אחד ביחד, ולבוא עם המון המון רחמים, וגם להבין שלא תמיד השאר שכולם יהיו על ההר. אנחנו צריכים גם לקבל את זה שהעם הוא העם. ולעבוד איפה שהוא נמצא, במקום שהוא נמצא, ולחפש את המחנה המשותף. ופה אני רוצה באמת ללכת להפתרה שלנו. ההפתרה שלנו נקוחה מספר נלכים, זה הסיפור שבו אחרי שאליהו גזר שלא יהיה מים, הוא מגיע כדי להוריד את המים. והאשכנזים מתחילים מתחילת הפרק שבו הוא כבר מתגלה לאחיו ולעובדיה שהלכו לחפש מים, והספרדים מתחילים רק מהמעמד בהר הכרמל. כשבמעמד הזה, בסופו של דבר, אליהו מצליח להוכיח שהשם הוא האלוהים, אני לא אגיד את כהנא הבא, אבל יש לנו את העם שאומר השם הוא האלוהים. ואני חושבת שאליהו פה משחק באותו תפקיד בדיוק כמו משה, כלומר מצד אחד צריך להניש את החוטים הברורים באחד משמעים. אבל זה לא התפקיד היחיד, המנהיג לא פרחת להניש, המנהיג צריך לחנך. ומה שאנחנו מחפשים בשביל עם מסוכסך שפוסח לשני הסיפים ולא יודע מה נכון ומה לא נכון, הוא צריך להגיד, להחליף את העם והעם לא בסדר, ולהגיד בסדר, אז בואו נראה מה אנחנו עושים כדי להראות שהשם הוא האלוקים. פה, כשאת צריכה להסתכל על העובדיה, שם שהיה מאוד מאוד נפוץ, כנראה כולם היו עובדי השם בתקופה הזאת, חוץ מאחריו. חוץ מאחריו היא זבל, אבל עליו, על השם שלו, כתוב, ועובדיה היה ירי את ה' מאוד. הוא לא סתם היה ירי שמיים, זה ביטוי יחידי בתנאי עכשיו, מישהו שכתוב עליו שהיה ירי שמיים מאוד. ומה היה האקט שהפך אותו, שגרם לו לקבל את השם הזה, להצדיק את ההגדרה הזאת, להצדיק את ההגדרה של זה, שהוא לקח מהנביאים והחביא אותם. היא זבל גזרה שלא היו נביאים, הרגה אותם, ניסתה להיפטר מהם, היא הרי לא רצתה את ההנהגה הזו בעולם, הוא לקח אותם והחביא אותם ממש במערות, והיא אכילה אותם פיצות וגבינה, אני בצחוק, הוא כלכלה מלחם ומים, אבל באמת הוא ראה את זה כתפקיד שלו. ואז כשהוא הלך לחפש מים ופגש באליהו, אז אליהו אומר לו, טוב, תלך תגיד החב שאני בא. הוא אמר לו, לא, לא, לא, אני לא בטוח שאתה בוא. אל תפוק לי ברז, לך הביטוי. אני עוד, כבר נעלמת, כבר היו פעמים שנעלמת, אליהו, אתה בא, אליהו מהסוג של המנהיגים שמגיע בהפתעה, רדי מתי הוא מגיע, מתי הוא ילך, מיר זכה לראות את אליהו הנביא. כל פסח הוא חוזר אלינו. זאת אומרת שאליהו נעלם כמו שמרשה קצת נעלם. לגמרי, אני חושבת שבגלל זה, הוא אומר לו, אתה חייב להישאר פה. הוא מנסה להגיד לו, אני לא יכול לעשות את זה לבד. הוא גם חשש לחייו, עוד יותר מזה. הניסיון שלו, או של עובדיה, זה שאומר לו, זה לא רק מהאליהו הזה, זה חוזר למושה, כמו שאמרת. כן, אז בעצם, את אומרת שעובדיהו, זה מעניין, כי עובדיהו נשאר למטה. קצת מזכיר את הערון. שהוא פועל בתוך המציאות. זה העובד. נכון? והוא יד ימינו של האחיו, למרות שהוא במציאות מאוד מאוד בעיותית. אז הוא פועל אתה קצת שהוא יכול לפעול. לא תמיד אנחנו יכולים לתקן את המציאות הכל בבת אחת. הוא פועל את מה שהוא יכול לפעול, אבל הוא באמת מחכה שאליהו יגיע ויעשה שינויים מאוד מאוד גדולים. ושוב, אליהו באמת, הוא נלחם על העם. כמו שמושה נלחם על העם. ואני חושבת שזה, בהפטרה זה דבר מאוד מאוד משמעותי, לראות שזה גם תהליך. כמו אנחנו בהפטרה מגיעים בסוף לאשם הוא אלוהים, אשם הוא אלוהים, הכל טוב ויפה. אנחנו יודעות שבפרקים הבאים, זה לא תמיד עובד ככה. אבל זה בסדר, כי אליהו מבין, אליהו בסוף הוא מבקש את נפשו לא מות. הוא אומר, ויבטר אנוכי וזדי. הוא אומר, אבל אני לא הצלחתי. אז אני רוצה עוד עברי, והשם נותן עוד עברי את אלישה. כלומר, לפעמים זה לא קורה בדור אחד, ולא בבת אחת. לפעמים צריך אירועים גדולים וגרנדיוזיים. אבל גם המעמד של אליהו, וגם בסיפור שלנו במעמד הארסיני, דברים לא קורים בבת אחת. אין דבר אם זה גמרנו. חינוך זה דבר שהוא לוקח זמן. גם מושה רבינו מבין את זה, גם אליהו מבין את זה. אנחנו צריכים גם מעשים גדולים, וגם עבודת שטח יומיומית, לרדת לתוך העם. אנחנו נמצא את אלישה, פועל בתוך העם, עם האנשים. ממשיך את הדרך. כן, ומעניין הוא גם מההפתלה ומהקו התואר, מהפרשה, זה מהתפילות ליום כיפור, מהתפילות של הימים שאנחנו חוזרים מהם בתשובה, הימים המיוחדים לתשובה. אם זה 13 עמידות שומרים את זה כל יום, אני לא יודעת אם אי פעם זכית להגיד את זה בקוצל, בסליחות. זה כמו מעמד הרציניים. אני קוראת לכולם לבוא שנה הבאה. הייתי באחת התפילות השנה לחטופים. זה לא אותו דבר. זה חזק, אבל בסליחות של ערב יום כיפור בקוטל, עם 100 אלף איש בבת אחת שומרים את 13 עמידות ושופרות, אין השפעה לדברים אחרים, אבל בעצם, חזרה לענייננו, זה לקוח התפילות התפילות האלה. נשיא של יום כיפור, זה ה' יהוא הלאים בסוף, כשאתה עומד לשתות ולאכול ולסיים את הצוב, אבל בסוף הנהילה, זה לא נגמר, אבל זה פה, אם אתה רוצה, אתה יכול לשנייה לדמיין את עצמך שם בארם אליהו, ואם אנחנו נזכה גם, אז כשאנחנו זוכים בתפילות עמוניות, להגיד את 13 עמידות, זה גם אתה מודדיש את החסד הזה, שהוא תפילה, זה איזשהו קוד שקיבלנו שנוכל להמשיך הלאה, ואנחנו, מפה אני רוצה לתת את התפילה, באמת, למפונים, כמו שאמרנו, לפצועים, לעילוי נשמעת הנופלים, ולתת תפילה שיהיו ימים שהתהפך לטובה, כן, היה לנו יום כיפור, זה לא יום כיפור קטן, יום פורים קטן, כן, כיפור קטן, זה כל ראש חודש, זה עוד לא היה השבוע, אבל פורים קטן בעצם, זה היה סוף שבוע שעבר, זה לסמל איזשהו תקווה, אני באמת מקווה שעד פורים נצליח להתהפך לטובה, ואת אומרת, אני רק, אני מסיים, את אומרת, את אוהבת את ההפי-הנדינג של השם הוא האלוהים, והפורים שיתהפך לטובה, ואני אומרת, הכל, גם הפרשה, גם ההסתרה, זה אמונה גדולה ביכולת לתקן, אמונה גדולה ביכולת לשנות, ביכולת לחזור בתשובה, ביכולת באמת שיתהפך לטובה גם משמיים, אבל גם שאנחנו, כעם, כחברה, בעברת השם, נתהפך לטובה. תודה. תודה.