פרשת פקודי

The transcription is a conversation in Hebrew about the weekly Torah portion of Pekudei. They discuss the construction of the Tabernacle, the meaning behind certain words and phrases, and the symbolism of the various objects in the Tabernacle. They also talk about the responsibility of being a leader and the sacrifices that come with it. The conversation concludes with a reflection on the journey of the Israelites and their connection to the Tabernacle. כדאי להגיד מזרקות, זה לא כתוב אבל בשפה של מזרקות בתורה. אה כן, אז זה לא נגיד מזרקות. פה? בפרשת האלה? היה כתוב מזרקות? אה, לא זוכרת להגיד לך. אני לא רואה את זה, אבל בסדר. אין לך את הטלפון? לא, משהו אחר. רק אני גם אגיד שאת כתבת שבינוך שלמה את כל הכלים מרוב מאוד מאוד, את התעלמת מההמשך של הפסוק. כתבתי, שמתי אותו שם הים ואז הורצתי אותו. כי כתוב לא נחקר משקל הנחושת, כלומר הוא בעצם הניח את הכלים ולא סופר אותם. כן, זה מה שהם רצו להגיד, אבל גם שזה היה הכוון מרוב מאוד מאוד. זה לא שהוא הניח אותם, זה לא שהוא עשה שם משהו, את רוצית להגיד שזה כאילו הוא עושה פה דברים. לא, זה המשך. כתוב עדיין, ויאנך ויאס את כל הכלים. בסדר, אני רק אומרת, ויאנך זו לא פעולה אקטיבית, זו פעולה פסיבית. אה, נניח. זה לא משהו שהוא עשה, הוא פשוט לא התעסק עם זה. אוקיי. טוב, אז נמצא משהו להגיד. אוקיי, סליחה, אני... אוקיי. אוקיי. עוד 20 שעות. ברוכים הבאים לפודקאסט מבית מתן. בפרשת שבוע שבו אני, חיה בינה קץ, מנכרת מתן, ורבנית דוקטור אדינה שטרנבל, בצוות ממתן, משוחחות על הפרשה, ההפטרה, ומה שביניהם, עם חיבורים לאירועי השעה. אדינה. שלום, חיה. אנחנו בפרשת פקודי. פרשת פקודי משלימה את מלאכת המשכן. באמת, בשנים רגילות יש לנו תרומה ותצווה, ואז זה יקל פקודי, ואנחנו סיימנו את המשכן בשבועיים. השנה יש לנו את ארבע פרשיות למשכן. לפרשת פקודי אנחנו בעצם יש שלושה חלקים. חלק אחד זה להשלים את מה שראינו בזה יקל, שזה העשייה של כל הדברים של המשכן, והפעם מדברים על הבגדים. החלק השני מתאר... אה, סליחה. מההתחלה. מההתחלה. אוקיי. תגידי, השנה בגלל שזו שנה מעוברת. זה עכשיו מההתחלה, העניב לחלק הזה. טוב, שלום, חיה. הפרשת שלנו זו פרשת פקודי. בשנים רגילות אנחנו נושמות תרומה ותצווה ביחד, וזה יקל פקודי ביחד. ואנחנו יוצאות ידי חובה של כל פרשיות המשכן בשבועיים. הרבה יותר קר. כן, השנה בגלל שזו שנה מעוברת, אז כל הפרשיות האלה מופרדות. אבל אז אפשר גם לתת תשומת לב מיוחדת לפרשת פקודי. פרשת פקודי משלימה את המלאכה של המשכן, ואי אפשר להגיד שהיא מחולקת לשלושה חלקים או שלוש נקודות עיקריות. הנקודה הראשונה זה סוג של דיווח שנותן משה על כל הכסף שהוא אסף מהשקלים של בני ישראל, ומה הוא עשה עם הכסף הזה. יש פה בעצם דיווח לעם, שקיפות. החלק השני זה לגמור להכין את הדברים של המשכן, הפעם בעניין של בגדי הכאונה. והחלק השלישי זה החיבור בין הכלים לבין הייעוד שלהם. אז יש לנו את ההשמשה של המשכן. אם בבעי הכל הם בנו את הכלים, עכשיו לוקחים את השולחן, ואורחים אותו, את המנורה, ומעלים את הנרות וכו'. ובעצם ההשמשה הזאת מאפשרת בסוף גילוי שכינה. זה בנייה לקליימקס. כשדיברת פה על ההשמשה וכל ההכנות האלה, זה באמת מרגש. אני בטוחה שמשה עוד יותר התרגש בהכנות ובעשייה. אבל מה שיפה זה השקיפות. בעצם השקיפות שהייתה פה עם משה לעם. למרות שהוא לא יכל להסתכל עליהם פנים ולפדים, או מזה שקרה שהוא לובש. אבל הוא רצה שידעו בעצם מה קורה. זה לא שאתם נותנים וזה הולך ולאן זה הולך, ואתם לא יודעים מה קורה הלאה. הייתה פה שקיפות מסוימת שמשה רצה להעביר הלאה לבניית עם. איך מנהיג ואיך כספי ציבור ומה עושים איתם הלאה. אני מאוד התרגשתי לדיקור את פרשת קודק, לסיים פה. עדיני, אתה הרבה סיומים. לא שאנחנו נעשה סיום על פרשת שבוע, כן. אבל אנחנו נעשה סיום לחומש הזה, לחומש שמות. בסוף הפרשה הציבור עומד וקוראים ביחד חזק חזק ונתחזק. זה באמת מקווים להתחזק והפעם זה עוד יותר. כל פעם שאומרים את זה חזק חזק ואנחנו נתחזק. אני זוכרת את תחילת המלחמה, את הסוקים ששמנו באימייל ויותר התחברנו אליהם. אבל זה באמת, סליחה, מה שאנחנו רוצים להעביר הלאה. ואני, גם בגלל שפרשת משקל יותר קשות לי, אז הסתכלתי, עשיתי זום אאוט לספר קצת יותר. כי לא אמרתי בואו נסתכל טיפה על איפה התחלנו את הספר עם השמות שקראנו. והחומה שקוראים לה חומה השמות, זה הפסוק הראשון שאני אעשה אותו פה, שאני אעביר לשמות בני ישראל הבאים מצרים, אית יעקב איש ואיתו באו. ואז בעצם אמרתי, טוב, זה מעניין, כאילו ככה התחילו את הספר עם השמות. אם מי שהלך למצרים זה בעצם איזשהו, אפשר להגיד שזה הסד. הרבת למצרים לא היה פרס, היה רעב, היינו חייבים לרבת למצרים. וכשבאנו, בסיום החומה, שכן יש פה איזה, גם אמרנו את ההיי הזה של המשכן והשכינה. והפסוק אומר, כי ענן ה' על המשכן יומם ואש, סליחה, כי ענן ה' על המשכן יומם ואש, תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. ואז פתאום אמרתי, בואנה יש פה בני ישראל שמתחילים את המסע הזה, הוא מסע שהם לא ידעו לאן, ואז במסע הבא, החומה השמות מתחילה איזשהו, מסיים את המסע הבא שהם הולכים עכשיו למדבר, ולפני כן יהיו לנו את ההפסקה של הקורבנות באמצע. וכשאנחנו מדברים על המסעות של בני ישראל, סליחה, כשאנחנו מדברים על המסעות פה, הם נקראים בית ישראל, ובית ישראל זה ביטגם אחר, כן? זה ביטוי אחר והוא פחות, הוא יותר בנך, בנביאים הכתובים, אז חקרתי אותו יותר, למרות שאני חייבת להגיד שמכינת בית ישראל עשו עבודה מאוד טובה, כי כל האינטרנט מלא על מכינת בית ישראל, זה כמה מפורשים וכאלה, אבל חוץ מזה בעצם בתנך הפכנו ברשימת שמות של הבנים, כן? של הבני ישראל לבית ואם מיוחד, שיוצא למסע ארוך, עם ליווי מיוחד של ענן ואש. שזה מחזיר אותנו קצת, הענן ואש הזה, הליווי הזה מזכרית, אני חושבת שזה מבחינת, אני ראיתי את זה מבחינת, כמו בעצם שבליווי לאורך המדבר, אנחנו כל פעם נזכרים, סליחה, כל פעם בליווי לאורך המשקל אנחנו נזכרים במתן תורה, כאילו בברקים והרעמים האלה, זה נכון? זה קצת מזכיר לי אולי מבחינה חזותית, בטוח לא נרגש כמו רעמים וברקים כל פעם, אבל עדיין לא. אבל ככה באמת אומר הרמבן שהמשקל הוא סוג של הר סיני נייד, שאנחנו לוקחים איתנו את הר סיני, את גילוי שכינה איתנו. יש כזה קששש, כזה כמו בסופים. אבל זאת אומרת, את התייחס לזה שמבני ישראל הופכים לבית ישראל, ובאמת פה פסוק שציטטת בהתחלה, אז בני ישראל באים איש וביתו, והתחלה כל אחד עם הבית האישי שלו, ואז לאורך הספר הפכנו לבית אחד. כן. כשחקרתי שוב, כאילו כן, שחקרתי להסתכל איפה זה מופיע שוב, אז האמת היא, בשמות זה מופיע קודם, כשבני ישראל קראו למאן בשם. זה היה מעניין, כאילו שאז זה החיבר אותי למצווה הזאת, גם של המאן וגם של השבת שהזכרנו שבוע שעבר, וההתייחסות דווקא לזה שאתה נותן שם למאן כבית ישראל, זה בגלל שאני חושבת שאתה בא להכניס אוכל לבית שלך, ואוכל בשבת, אז אתה רוצה שכל הבית ביחד ייתן לו את השם. יפה, אבל את לא רק, בתוך ההקשר הזה, את דואגת לבית שלך לאוכל, אבל דואגת לכל עם ישראל אוכל. יש בעצם, כל בית ישראל דואגים גם כל אחד לעצמו, אבל גם כל אחד בשביל השני. טוב, תמשיך ואז נהנה. את רוצה את כל זה? אוקיי. אז כאילו, תמשיך עם אהרון. הטעיתי אם זה שייך לפה גם. סליחה, היום יהיה קצת יותר. אוקיי, וההתייחסות נוספת כבר הייתה בחומה שעבר, רק בוויקרא, כשאנחנו קוראים לצערנו על נדב האווירות. זה החטא הגדול, או הנגל הזה, ומה שקרה שם ושם, ושם בפסוק, בוויקרא, פסוק ו' ואומר משה לארון ולילדה וליטמר בניו, ראשיכם אל תפרעו ובבדיכם לא תפרעמו ולא תמותו ועל הידי יקטוף ואחריכם כל בית ישראל יבכו את השריפה של שרף אדוני. בציוויים שאחרי המעשה של נדב האווירות, שוב מתייחסים לעם ישראל כבית ישראל. גם פה, בעצם זה הבית של הארון אישית שנפגע, וכל ישראל צריכים להתייחס אליו ולעצור ולבכות. וזה בסוף, בחומש במדבר, כשהביטוי נשזר שוב, במות הארון. ויראו כל העדה כי גבה הארון ויבכו את הארון שלושים יום כל בית ישראל. אז דווקא הארון פה, אני קצת הרחתי במצליחה הדינה, אז ראש, אישה, מפרש. כל בית ישראל זה אנשים ואנשים. לפי שהארון היה רודף שלום ומתיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש ובין אשתו. בעצם הארון שקראנו שנשא ליבו את הלוחות, היה שמח בליבו שמשה נבחר, הוא גם הארון שכל בית ישראל, זה הבית של עם ישראל והבית שכולל נשים וגברים, לא רק, אני חושבת שאחר כך דרך אגב, לומדים גם הרבה הלכות מהרשי הזה, לדברים שקשורים גם לנשים וגם לגברים, וזה כבר שנה הבאה. אבל פה באמת האחריות של הארון ומה שהוא לקח עליו להיות רודף שלום, וזה מוצא לארצה. יפה. אז קודם כל, אני רואה שאנחנו קצת הרבה פעמים חוזרות לנקודות שדיברנו עליהן קודם, ובאמת זה נורא מתאים בסוף ספר, שמות, כשאת לא אמרת את זה בכל, אבל אנחנו התחלנו את הפודקאסט הזה בפרשת שמות, ואנחנו מסיימות ביחד חומה שלם, ואת חוזרת לתחילת ספר שמות על בני ישראל, וסוף ספר שמות עם בית ישראל, ואני בעיקר חשבתי על הדיון שהיה לנו על המחירים המשפחתיים, שמשה משלם על זה שהוא איש ציבור, ועל איפה הוא והאשתו והילדים וכולי, ופתאום כשאת מביאה לי את בית ישראל שבוכים על הארון ובניו, וחשבתי על זה שהארון משלם מחיר מאוד כבד, הוא מאבד את הבית שלו, כלומר הוא נהיה איש ציבור, הוא הולך לשרת את הקדוש ברוך הוא. גם איש ציבור בזה שדואג להשכין שלום בין הרבה מאוד אנשים, ובסוף הרבה פעמים מה שקורה לך בבית פנימה, אתה משלם מחיר מאוד מאוד גדול. אז אפשר להגיד שכנגד זה שהוא היה שם בשביל כל בית ישראל, הוא איבד את הבית שלו, אפשר להגיד את זה הפוך, הוא איבד את הבית שלו וכפיצוי כל בית ישראל בוכים גם על הבית שלו וגם עליו כשהוא בסוף מת. מה שמעניין זה ששניהם, גם משה וגם הארון, לא זכו להגיע לבית שלנו. עם כל הבתים הפרטיים של מי ניתן יותר ולמי פחות, בסוף הם לא זכו לכאן, להגיע לבית הזה. נכון, את יודעת, אחת הסיסמאות שחוזרים עליהן, שוב ושוב, זה עם הנתח לא מפחד מדרך ארוכה, בעיקר אצלי הסיסמה הזאת מהדהדת שאנחנו לא תמיד נגיע לסוף. אנחנו שלב אחד בדרך, ואם משה רבנו וארון יכלו להיות שלב אחד בדרך, אז מי אנחנו שנקווה שנראה את הכל בימינו, אנחנו יכולים רק לקדם דברים. אני לא יודעת אם את יכולה להגיד את זה, אני צוחקת. הרי כולם מדברים על התחלת הגאולה, זה תמיד אפלה לי. גם משה וארון היו בהתחלת הגאולה, והם לא ראו את סוף הגאולה, נכון? זה מייאש אבל, לחשוב כך. אני לא רוצה מייאש פה אף אחד. דיברנו על בית ישראל ועל בית הארון ובית משה, אז בעצם אותו ראשון שלנו מדברת על בית השם. ויש לנו ממש הקבלה, את גם הזכרתי את זה שבוע שעבר, בין בית פרטי לבית שאנחנו מייצרים לקדוש ברוך הוא כדי למצוא לו מקום בתוך העולם הזה. יש לנו מנורה עם נרות, ויש לנו שולחן. ויש לנו חצר של המשקן שיש פה מסבך לעולה, שזה בעצם מאוד מקביל לאיך שבתים היו בנויים פעם, שהמטבח היה בחוץ, איפה ששורפים את האוכל, המנגה, זה היה בחוץ, זה עולה בתוך הבית, אם היה אש בתוך הבית זה היה אורס את הבית, לא היה אפשר למשום בכלל. ויש לנו חוץ מזה, יש לנו כתורת, זה ריח נעים, ואיזשהו חדר אינטימי יותר בפנים, שזה קודש הקודשים. ובאמת בפרשה שלנו יש משהו מאוד מעניין על המקום הזה של מה צריך בשביל לבנות בית. עזה דיברת קודם על הגברים ואנשים שבוכים על הארון, וראינו שבוע שעבר את הגברים ואנשים שתורמים לטובת הבית. אז יש את האנשים שמרכיבים את הבית, שכל בני הבית צריכים להיות שותפים, גם הגברים, גם אנשים. אבל יש לנו גם את הכלים, וזה דבר מאוד מעניין אצלנו, שבפרשה שלנו יש לנו איזשהו סוג של פיצול של מה שהפרשה תרומה. הפרשה תרומה, השם אומר למושה, אתה צריך לבנות הארון, תשים בתוכו את העדות. תיקח שולחן, תערוך את ערכו. מנורה, להעלות את נרותיה וכו'. וכו', דווקא להעולה, מספך העולה הוא לא מה שצריך להתריקו, למה צריך לשים מספך? לגבי אקטורט אפשר להתלבט קצת. ואצלנו בפרשות, אז זה פרשה צעיר. כן, הם באמת הכינו את כל הכלים. אבל הם רק הכינו את המנורה ורק הכינו את השולחן. ועכשיו בפרשה שלנו השם אומר אוקיי, הכינו לך מנורה, עכשיו תעלה את הנרות. הכינו לך שולחן, עכשיו תערוך את ערכו. הכינו לך כיור, עכשיו תמלא בו מים. ואחד הדברים ששמתי לב עליהם זה, האמת היא ששמתי לב על זה לפני שלוש שנים, כשהכנתי דבר תורה לפרשת שבע פרחות לבת שלי, שעכשיו חוגגת שלוש מנישואין. זה זהב טוב. תודה, תודה. ושמתי לב שכשהקב' הוא אומר לו להכין את הדברים, הוא לא אומר לו להכניס את לוחות הברית, את לוחות העדות. והוא גם לא אומר לו להעלות עולה. ומשה בכל זאת עושה את זה. כלומר, אפשר להגיד שיש את הרייטים של הבית. זאת אומרת כשעסקנו בעניינים, עסקתי פעם בעניינים פסיכולוגיים, יש את המושג הזה של setting, איך אנחנו, אנחנו מאוד עסוקות בסטינג שלנו, של הפודקאסט. איך אנחנו יושבות, מי יושבת ליד מי, איך המערכת שלנו וכו'. הסטינג זה דבר נורא משמעותי. אבל גם בתוך הסטינג יש את הbeing, יש את הלשאות ויש את הדואינג, יש את מה שאנחנו עושים. והקב' הוא אומר לו אתה הולך להכין לנו משקן, אז בתוך המשקן הזה יש לך מנורה ושולחן וכו'. בתוך הbeing של המשקן, משקן הוא כזה שיש בו נרות, שיש בו מים וכו'. והשם לא אומר לו לשים את הלוחות ואת ה... ולהקריב עולה. אני חושבת שמשה רוצה להגיד, הלוחות והעולה זה לא מה שאנחנו הדואים שלנו בתוך המשקן, זה חלק מהbeing של המשקן, זה חלק מהסטינג של המשקן. וזה מאוד יפה, כי העדות זה מה שהשם נתן לנו. זה נחמד. מה נחמד? מתי? הרגע, הרגע. אין לנו טלפון. אולי את האינטרנט. היא עמדת. כן, כן. תודה. תודה רבה. תודה רבה. לא, זה פשוט הפס את העין שלי שזה נעלם. לא, האינטרנט נפל. סליחה, אתה מר. האינטרנט גם אצלנו נפל? לא, זה רק ה... הווי-פיי משום מה. שבחדר הזה הוא חלש איתו? לא, פשוט נפל. של כל הבניין נפל הווי-פיי? אתה רוצה לעשות נקודה חמה ניירת? לא, זה זה. זה זה? זה... זה לא מגביר ווי-פיי, זה נקודה בפני עצמה? כן. כן. זה מה שעשינו... בקורונה. לא, בגלל שהיו לנו בעיות, עשינו... קנינו כל מיני כאלה. לא, בשבוע שעבר הסתמנו את זה. והו, ביום שני אני לא יכולה לעשות את זה. בשבוע שעבר היה משהו סטטילי ומחשב שחזקתי להרבה. הנה, את חבר. אה, לא. לא. ואיך שמים את ה... הזום, את יודעת איזה זום זה? או זה יעלה אוטומטיים? כן, אני יודעת. זה קוטע את ההקלצה. צריך להיכנס עם הלב שנשלח לו את שתי ההקלצות. לא בטוח, אבל יכול להיות ש... או שלא בעצם. כן. רגע, אז זאת שהיא חוגבת עכשיו שלוש שנים? איפה היא גרה? בקרית ארנה. זאת שהיא התחתנה שבו השנה שעבר, ואני... כן, צריך להיות שהיא נכנסת ללידה עוד רגע. אוקיי. לא, לא, לא. היא אמרה לי שלא רוצה להתחיל עולם. נו, זה חמירה, זה תנתק. אוקיי. למה? כשאלה לא עוברים? אתה רוצה להגיד את זה לי? תסביר לנו מתי לא תדאג לללד מבחינת מתי נוח לי. זה בן? מה? זה בן? אסור להגיד, אבל... אסור? או את לא אומרת? אסור. מאיזו מבחינה, יחתית? לא, מבחינת שהם רק סיפרו לנו. הורים שלי כבר, הם תכננו את הנסיעה הבאה שלהם לחול בילדה. אם זה יהיה מבחינה טובה או לא. אני אומרת, אני לא רוצה להפסיד בן. להבריס בשום מקום רע. אז, אה... אני חושבת מתי שהיא בבריאות. הבעיה הייתה שאני אמרתי ליעב שאני אחליף אותה. אז פתאום נזכרתי שזה התאריך ללידה. אז כבר מטעתי לי דאק-אפ למקרה שאני... אבל... רגע, מה קורה? רגע, מה קורה פה? את ה... אה... אין לי מצלחת לסלוח את זה, כי את האודיו לא הפסקתי. טוב, תודה. זהו, שהוא גם אינטרנט. לא, לא, הוא המשיך. האודיו המשיך. כן, לא, לא. סוריינים. בגלל פיסה, כאילו? לא, את. הטלפון שלך? איך הוא הולך? אוקיי. את רוצה להתקמה שלו? כן, כן. אוקיי, רגע. בסדר. אוקיי. זה בדויים ובביים. כן. רקורדינג. רקורדינג. אוקיי. בסדר. חזרנו. בכל אופן, מה שרציתי להגיד זה שנשמע שמבחינת השם, לוחות העדות והעולה זה רק בשלב הבא. זה רק בשלב של מה שעושים פה. לשמה התכנסנו. אבל מה שאומרנו זה בעצם בתשתית. זה בתשתית של המשקל שיש את המתנה שהשם נתן לנו, שזה לוחות העדות, ויש את המתנה שאנחנו נותנים להשם, שזה קורבן העולה. ובעצם כבר בתשתית של המשקל, כבר בבית פנימה, יש איזו נתינה הדדית. כן. אני... כשקראתי את המתנה זה קצת כמו לדיוניה. כן, הצד שלו, הצד שלה, הצד שלנו, הצד של הקדוש ברוך הוא. ופה יש סט ברור כזה, כמו את החסידים היותר שמכפידים, מה כל צד מביא ומה צריך לעשות. אבל בסופו של דבר, כשהדרך מסגרת, כן, אף אחד לא אומר לחתן והקלה איך להתנהג. לפעמים מנסים, כן, אבל אתה לא יודע, כן, לא תתעזב אלו. כל הדברים האלה שאתה לומד אחר כך בחיים, כן, אני זוכרת את המרת הראשון שהכנתי, כן, זה היה נורא, זה היה... בעצם אף אחד לא מכין אותך לבית הזה, כן? זה משהו שאתה חולם עליו, רוצה אותו, אבל זה משהו שנבנה גם מאיזה שיתוף פעולה, כן? אז צריך, כמו שאמרנו, את הצד שלו, את הצד שלה, ופה את הצד של עם ישראל, את הצד של בית ובני ישראל שאנחנו צריכים, את כל האנשים והגברים, וכמובן את הצד שהקבש מוכרו, מביא ושוכן איתנו. נכון. ואולי אני לא חושבת שכן, יש כמה ציפיות. אני חושבת שיש משהו שאנשים כן מצפים בתוך מערכת יחסים, אבל כמו שדיברנו בפרשיות הקודמות, יש גם את התרומה מעלה וגם את השקלים שהם החיובים. אנחנו כל הזמן מחפשים את האיזון הזה בין מה שאנחנו חייבים לעשות והשקיפות של הדברים שאנחנו... הנה, עשיתי ככה וככה, נכון? וגם את הדברים שעושים מהלב, לא כי חייבים ולא כי עיצובנו, ובאמת גם בתוך הסיפור הזה של המשכן, יש את הדברים שמשה צובע לעשות, לשים את המים בקיאו ולשים את הנרות, ויש את הדברים שהוא לא צובע לעשות, אבל הוא הבין שזה הדבר הנכון, גם בלי להתבקש, הוא עשה את זה מעצמו. ומכאן אנחנו עוברות להפטרה. וההפטרה כאן, יש לנו בעצם רצף. איפה שהספרדים מסיימים, שם האשכנזים מתחילים. והספרדים, הם מתחילים בסוף של פרק 2, במלאכים א', שזה בעצם איזה שהם פסוקי סיכום של הדברים שנעשו לטובת בית המקדש, לטובת מקדש שלמה. כלומר, אנחנו דיברנו על בית ה' ואחר כך על בית ישראל, ואז דיברנו על בית ה' בארץ ישראל. אז פה, הספרדים בעצם מדברים על פסוקי סיכום, שבתוך הפסוקים האלה, ביחד עם הדברים שחירום מכין, כתוב שלא נחקר משקל הנחושת. זאת אומרת, יש דברים שלא סופרים אותם, בתוך הדיווח. יש דברים שעליהם, טוב, זה כבר אין מה לדווח, זה פשוט כל כך הרבה. ומיד אחרי זה מתחילים האשכנזים, שזה בפסוק סיכום של פרק 2, על ממש הסיכום של בניית המקדש. ואז עוברים לפרק חד, שאז מעלים את אורון ה' מאיר דוד, לתוך בית המקדש, איזה סוג של איחלוס, כמו שהיה לנו בפרשה שלנו, ובעצם השראה את שכינה. אז אפשר להגיד שהנוסח של הספרדים, בעצם משחזר את התחלה של הפרשה שלנו, שזה הדיווח, והנוסח של האשכנזים משחזר את הסוף של הפרשה שלנו, שזה איחלוס בית ה' וגילוי שכינה. יש בני כנסות שקוראים גם וגם, מההתחלה עד הסוף. גם ההפטרה של הפרדים, הייתה ההפטרה של האשכנזים בשבוע שעבר, אילו היו קוראים את ההפטרה הזאת. בהרבה מתכנסת, יש לו נוסח אחיד, אז לדעתי כל פעם, הם מטילים להחליט מה לקרוא, או לפי מי יותר חזק. שוב, אנחנו לא צריכות להתאסף מזה, ברוך ה' אבל ההתייחסות פה, בהפטרה, זה היה בית השם. דיברנו על בית ישראל, ועכשיו אנחנו מדברים על בית השם שאנחנו בונים פה. אני כן, אני חושבת ששלמה, גם ממרום מלכותו, התעסק פה קצת. בבניין, לפחות בשפה. חלק מהשפה שכתוב פה, בכיכר היה, בין יצקם המלך ומעבי האדמה, בין סוכות ובין צרתם. ברור שזה היה השליחים של המלך, ואני חושבת ששלמה, גם דיברנו לפני כמה פרשינות, על האבנים שהוא בחר, או הדברים שהוא, הוא ביקש להכה את המקום הזה. זה היה לו חשוב שזה יהיה ברמת גימור ובצורה מושלמת. כן, ברור שהוא מפקח, או שהוא, יכול להיות שהוא מזמין העבודה, יכול להיות שהוא מפקח, יכול להיות שהוא עושה דברים בפועל, כמו שאת רומזת. האמת היא שהגיוני שלה צודקת, הוא עושה דברים בעצמו, בסופו של דבר. אחרי שהיו בעלי מלאכה שעשו דברים, בסוף הוא היה זה, שעשה את הפיניש. אז להגיד ששלמה המלך היה זה שאכל מאותו מסטינג, ביחד עם הפועלים, לא בלתי סביר. מאוד הגיוני. והאמת היא, פה כשאנחנו לקראת את הסוף, כן אבא, כל כך נהניתי בשמות שהיה, את כל הלב בשמות. שמתי את הלב שלי בשמות, כמו שאומרים, אין בכל פיקודי, אין לב, ואדינה אמרת לי, אנחנו יכולות לחזור על עצמנו עם כל הלב הזה, כן, אבל באמת התרגשתי, חייבת להגיד, גם שההפי-אינדינג שיש לנו קצת פה, גם שנשלמה איזושהי מלאכה, ורואים פה איזה שהיא תוצר, שעבדו עליו בימי שלמה, אבל שלמה הוא לא שוכח כאן להזכיר מאיזה בית הוא מגיע. כשהוא מזכיר מאיפה הוא מגיע, הוא מדבר על הלב. הוא לא רוצה לבנות את בית הנקדש, עד כדי כך, אפילו זה כתוב שלוש פעמים בלב, והיא עם לבב דוד אבי לבנות בית לשם אדוני אלוהי ישראל, והוא אומר, אדוני אל דוד אבי יאן, אשר היה עם לבבך לבנות בית בשמי, התיבות כי היה אדוני עם לבבך. ואז מדברים על יוצאי חלטה, ומישהו יבנו את הבית, הבית יבנה לשמו של הקב". אבל שלמה, דניאל אינבטא הוא לא שוכח שבאמת מי שהיה, מי ששאף, התפלל, רצה שבית הנקדש יבנה עוד בידיו ובזמנו היה דוד אביב, שהוא נפצר ממנו, אבל כמו משה ואהרון שנפצר מהם, הכניסה פה לארץ ישראל, אבל אנחנו ממשיכים את משה ואהרון, מזכירים אותם הרבה, ודוד כל הזמן מזכירים, כן בתפילות שלנו. אבל את יודעת, יש פה תיקון מסוים, בגלל שאהרון ומשה, שהבית שלהם לא הצליח להחזיק, והם שינו מחיר מאוד גדול, פה יש דבר נפלא, ששלמה ממשיך את המפעל של אבא שלו. עד שקוראים על הילדים שלו. וגם אז המלכות שלהם נמשכת, כלומר, לא היה פה, בסדר, דוד לא בנה את בית המקדש, אבל המפעל הזה ספציפית, הוא שלם על ידי הבן שלו אישית. היה פה בית לה' שנמנה על ידי בית דוד. כן, לא באמת, היה בית לתפרה, אם אתם רוצים לסגור את נושא בית ישראל שפתחנו פה, שאיתו, עם בית ישראל, אנחנו ממש בעצם מסתיים. כן, אז התחלתי, אחת התפילות שאורים בימי שני וחמישי בבית כנסת, וגם כל פעם שאורים עכשיו, ציילים בבית כנסת. אז התפילה של אחינו כל בית ישראל, ואני רוצה להקריא אותה פה רק לסיום כתפילה, גם שאנחנו כל פעם מסיימות עם התפילה לשלום אחינו, אז אחינו כל בית ישראל, ונתונים בצרה ובשביעה, עומדים בין בים ובין ביבשה, המקום ירחם עליהם ויוצאים מצרה לרווחה, ומאפלה לאורה ומשיעבוד לגאולה, השתה בגאלה ובזמן קריב ונאמר אמן. תפילה לצפון לפני אבינו שבשמיים, היא קטע שנאמר, יש הרבה תפילות שהן מהגמר הזה, זה בכלל לא מהגמר הזה, זה תפילה מאוחרת יותר. אני חושבת שההצהרות התחילו תמיד, אבל כנראה שהיה צריך לתת להם יותר מקום בתפילה, שיכנית את זה מאוחר יותר, ואנחנו פה באמת, תפילה להשתה בגאלה ובזמן קריב, שזה יקרה באמת, השלום שהיה באשלמת הבניין, בשפינה, ובימי משה ואהרון, שהמשיך דרך דוד ושלמה, ואנחנו נמשיך להתפלל, ומאמדים לכם על ההקשבה. אמן. אוקיי. אוי. אז לכם בהצלחה בנסיעה, אנחנו צריכות להגיד את זה בעיקרה. אז בעיקרה, אפשר מחול? אפשר. זה רק אחד, זה לא שניים. מה זאת אומרת? רק אחד, שאנחנו נצטרך להסתכל. אמרתי, כאילו, אני מתבייסת שבעיקרה אין את ה... טוב, אני אעשה את זה בחדש. ובאיזה יום אתם חוזרות? אני חוזרת בשניים. זה נורמל. אוקיי. אתה חייבת להתנגד עליהם, ואני יכולה לתת אותם. בסדר? כן.