פודקאסט # 30: פרשת במדבר

Elisha opens his book and finds a sermon about creativity. He discusses the concept of renewal and how most people see time as linear, while Rabbi Nachman believed in constant renewal. Elisha also talks about the importance of interpretation in Torah study and how it shapes our understanding of life. He mentions the need for Torah to reflect life and how certain aspects of Halacha may no longer be relevant. Elisha believes that Haredi students have the ability to excel in secular studies due to their ability to learn. He also discusses the energy of life and how it always prevails. Elisha concludes by mentioning a video about agriculture in the south and the constant renewal of nature. שלום שלומו. אלישע שלום. שלום לכולם, אנחנו ככה יום שלישי היום פעמיים כי טוב, עם כל בלי לתחושות ורגשות, עם מה שקורה בחוץ, במלחמה, ואולי כן יהיה הסכם, אולי לא יהיה הסכם, וכולי וכולי. איזה כיף לשים את כל זה בצד ולשקוע בתורה. וכיף לי במיוחד, אלישע, אני אסביר למה. כבר 45 שנים אני חוקר יצירתיות וחדשנות. מנסה לגלות את הסוד של יצירתיות, היצירתיות של העם היהודי. והנה אני פותח את הספר שלך היקע, אוסף של דרשות. אני מוצא דרשה עבור פרשת במדבר, והיא כותרת סוד היצירתיות היהודית. אתה מגלה לי את הסוד של היצירתיות. אלישע, מהו סוד היצירתיות של העם היהודי שהוא כל כך יצירתי? מהו? כן, כן. אנחנו גם לפני, ממש רגע לפני חג השבועות הזה. זה פרשת במדבר, פותחים ספר חדש. בשבוע הבא גם חג השבועות, שבו מקבלים את התורה במדבר. אז אמת אני מתייחס לזה בדרשה שבספר, אבל הרעיון כאן הוא שאנחנו קוראים כל שנה מחדש את התורה. כל שנה קוראים את התורה מחדש. אז אנחנו כבר יודעים, אנחנו כבר יודעים מה הולך לקרות. אבל אנחנו בעצם לא יודעים מה הולך לקרות. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה הולך לקרות. לרבי נחמן, אני רגע סותר רגע מהדרשה הכתובה. לרבי נחמן, הוא האמין שהדרך להישאר צעיר לנצח, היה ביכולת בעצם כל הזמן להתחדש. כל הזמן להתחדש. כי העולם מתחדש כל הזמן. כל רגע הוא מתחדש מחדש. כל שנייה היא חדשה, היא לא המשך, היא לא המשכלות, היא חדשה לגמרי. הוא אומר שהבעיה היא שרוב האנשים לא רואים את זה ככה. רוב האנשים רואים את עצמם כהרגע הזה, הוא המשך של הרגע הקודם, שאמשך של הרגע הקודם, אנחנו נמצאים באיזשהו מסע ליניארי של זמן. ולכן אנחנו נוכלים ומזדקנים. ביום אחד נמות, אצל רבי נחמן, שבעצם לא זכה להזדקן מעולם, כי הוא נפטר בגיל מאוד צעיר, בגיל 38, אצל רבי נחמן הוא אמר שמבחר רוחנית, אנחנו נוכלים כל הזמן להתחדש, כי באמת לא נמצאים בתוך המלכוד הליניארי, שזה קורה יום ראשון, שני, שלישי, רביעי, אלא כל רגע הוא בריאה חדשה לגמרי, יש מעין. וזה אומר שכשאנחנו קוראים את הפרשה, הדרך היהודית לקרוא את הפרשה היא לבוא אליה בלי ידיעה. אין לנו מושג מה קורה בפרשה, מה יקרה בה, מה המשך הסיפור, ובאופן דמיוני אפשר ממש לדמיין שהסיפור אולי, אולי הסיפור יהיה מרחלת הפעם, אולי יגיעו בסוף פרשת המדבר סופרים את בני ישראל, פוקדים את בני ישראל, אולי נגלה מספרים חדשים הפעם. עכשיו, מהסתם, אם נהיה כנים לרגע, כנראה שהעובדות לא תשתננה יותר מדי, כנראה, כנראה. אבל מה שחשוב הוא לא העובדות, מה שחשוב הוא הפרשנות שלנו. העובדות לעולם לא משנות, זה תמיד תמיד הפרשנות שמשנה. כי הפרשנות היא זאת שעושה את כל ההבדל בין חוויית חיים כזאת או חוויית חיים כזאת. והפרשנות, התורה מזמנת אין סוף פרשניות, וזה סוד היצירתיות היהודית. יפה, וזה כל כך פשוט אלישע, אנחנו בלי אדם, אנחנו כל הזמן משתנים, לא איזו כלום, אנחנו משתנים כל הזמן עם הגיל, לומדים, חווים חוויות, וחייב להיות, בגלל שאנחנו משתנים, אז אנחנו קוראים את אותו דבר, אבל לא רואים אותו דבר. זה חייב להיות. ויש קטע בדרשה שלך שאני רוצה להקריא, שזה קטע מדהים בעיניי. תארו לעצמכם מצב בדיוני לחלוטין, סוגויים, בדיוני לכתני האמונה שבינינו, שבו הספרים שאנחנו קוראים משתנים תוך כדי קריאה. אנחנו קוראים ספר, אולי קראנו את זה מיליון פעם, ותוך כדי קריאה המילים משתנות. זה המצב של התורה. זה אותה תורה. אבל כשאנחנו יושבים כאן ומכינים את הפודקאסט ודנים בפרשה, כל הזמן זה הולך ומשתנה. וזה סוד היצירתיות, קבלת ההשתנות הזאת, קבלת החדשנות, והבנה לא רק שזה קורה, שזה טבע העולם, אלא זה חובה. ואני רוצה להביא תמיכה לרעיון הזה שחייבים לחדש. זה מרב שמול רבינוביץ'. הוא לא הרב הכי אהוב עליי, אלישה. זה רב הכותל. והוא די קיצוני, והוא עושה את המוות לנשים, נשוטטות, כתבו כותל, women of the war. אבל מה? הוא כותב את המילים הבאות ב-Jerusalem Report. בלימוד תורה יש מטרה נוספת לעבודה. לימוד תורה הוא לא תיאורטי, הוא לא חוכמה תיאורטית. היא מיועדת כדי להשפיע על הבן אדם, על ההתנהגות, על הנטיות, על השקפת העולם, על היחסים בין אישיים. תורה שמתעסקת רק בתיאולוגיה, מנותקת מהשפעה פרקטית אמיתית, זה מפספס את המטרה. זה כואב לי לקרוא את זה, אלישה, אני אסביר למה. יש לנו הרבה נכדים, אני מנסה בכל כוחי לשמוע קשר לכל אחד מהם ולמצוא קשר. זה נושא שחשוב לשנינו. אז יש לי שני נכדים שלומדים תורה בישיבה. עדיין לא הלכו לצבא. וכל שבוע הם מתקשרים ואני שואל אותם מה למדת? מה למדת היום? ומנסה להבין, אלישה, זה דברים כל כך מנותקים מהחיים. ואתה יודע למה אני מתכוון, כי התלמוד, יש כזה בתלמוד. ואלה הם יהיו המנהיגים שלנו בעתיד. אבל לא הלכו לצבא, לא הלכו לעבודה, איך הם מבינים את החיים בכלל? איך יגידו לי מה לעשות מבחינת הערכי יהדות כשהם לא חלק מהעולם? הם לא חיים בעולם. איך יכול להיות שהם יהיו המנהיגים שלנו? ויש כאלה מנהיגים היום ואין להם מושג. אלישה, דוגמה קיצונית. במגפת הקובד, שר הבריאות היה הרב ליצמן. במוצאי פורים הוא הגיע בשטריימל. למה? כי זה עדיין חג. ובמסיבת העיתונאים שר הבריאות עם שטריימל, שלא היה לו מושג מה זה מגפה ומה זה וירוס, כי הוא לא למד. הוא שר הבריאות, הוא קובע את המדיניות. אלוהים, מה אפשר לעשות עם זה? כן, כן. סליחה שאני צוחק, זה פשוט באמת כל כך גרוטסקי וכל כך מגוחך וכל כך... כן, זה מטורף לגמרי, ממש מטורף לגמרי. תשמע, שלמה, אתה מלא פה בעצם הרבה מאוד דברים בכל מה שאמרת. לפני זה, אלישה, רק לסיים את המחשבה. הקטע שהקראתי, שאנחנו קוראים ספר והוא משתנה, הדהים אותי אם אני אסביר. אני עובד עם חבר, סטודנט לשעבר, כתבנו ספר, ספר רגיל, מודפס, נייר, דיוק, וחשבנו אחד לשני, זה ספר על יצירתיות. אמרנו, רגע, זה בדיוק מה שגוטנברג עשה ב-1486. מה התחדש פה? כלום, כלום. צריך לחדש ספר. יש היום טכנולוגיה דיגיטלית. אז אפשר ליצור ספר דיגיטלי שהוא באמת משתנה כל הזמן. למה? אנשים מחווים דעה, מציעים, מציעים תיקונים שוניים, מוסיפים קטעים. בואו ניצור ספר דיגיטלי שהוא באמת ספר חדשני, כמו הספר שאתה מתאר. ואנחנו עובדים על זה עכשיו, ואפילו כתבנו טיוטה של פטנט. וואו, מעניין. אני חושב שהמודל הזה זה החומש, החומש הקלאסי עם המפרשים. כמו שדווקא גמרא קלאסי, שגם הוא כזה, יש את החומש הקלאסי, מקראות גדולות הוא נקרא, שבעצם באמצע יש את הטקסט, ואז יש את רשיב, יש את הרמבן, ורדאק, וספורנו, ואיבנזרה, וכו'. שבעצם כל אחד, כל דור בעצם חושיף את שלו וחושיף את שלו. בשלב מסוים נכון, ברגע של צלד פוס זה גם קפא בנקודם שלו בזמן. אבל עדיין יש פה את הרעיון הזה שיש פה טקסט באמצע, וכל הדורות משוחחים עם הטקסט הזה. ואני רוצה באמת להתייחס למה שאמרת מקודם לגבי הקשר בין לימוד תורה והמציאות. אחת הסיבות שבהללה ההלכה חייבת להתפתח, זה מכיוון שנאמר בצורה מאוד מפורשת, וחי בהם, וחייתם בהם. ההלכה היא דרך חיים, והדבר שהאיש ההלכה, היום גם אשת ההלכה תודה לאל, צריכים לבדוק כל הזמן האם ההלכה הזאת הפכה להיות בית קוברות, כי היא כבר לא רלוון יותר, כי זה כבר מת. זה משהו שהוא כבר חומר מת. אתן אולי דוגמה. השאלה של תשובות רפואיות, למשל היום הרופאה מאוד מאוד משתנה, ותשובות רפואיות שונות, התשובות הרפואיות של הרמבן, חלקן עדיין מאוד מאוד חכמות, אבל חלקן אנחנו כבר יודעים שלא. זה דבר שכבר לא רלוונטי יותר, לפעמים יש לו ערך אחר, ערך אינטלקטואלי, ערך רוחני, ערך מטאפורי, הרבה ערכים אחרים. אבל בעולם ההלכה וחי בהם, זה שההלכה צריך להיות מערכת של חיים. אם היא לא משקפת את החיים, אם היא לא מעודדת חיים, אם היא לא מדברת על החיים, אז היא כבר לא רלוונטית. אני חושב שאולי דוגמה מאוד טובה זה נושא של בן סורר ומורה, פרשת קיטצה. קטע מטורף, קטע נורא קשה, קטע נוראי, על סקילה של ילד מרדן. וחזל בגדולתם האדירה בעבר ואמרו לו, לא היה, אין ולא יהיה בן סורר ומורה. זאת דוגמה שלא קשורה לחיים כדי יכול. אז בעצם השאלה היא למה לשים אותה בתורה? למה ללמוד אותה? אם אנחנו עוסקים בתורת חיים, אז אם זה לא רלוונטי לחיים, אז אמרים, אוקיי, אבל יש פה הרבה הרבה מה ללמוד מזה. למשל, לדוגמה, שהבעיה היא לא עם הילד, הבעיה היא עם ההורים. ככה הטענה שלהם, הם לא סוכלים בין סורר ומורה, כי הבעיה היא, הוא לא אשם בזה. הרקע שלו, ההיסטוריה שלו וזה, שם התמונה הבעיה. אז הם כן אומרים, זה בעצם חומר שבא ללמוד אותנו, ממה להיזהר בחינוך ילדים? אבל זה לא בא ללמוד אותנו עכשיו לסכול ילדים. אז אנחנו מחפשים כל הזמן, בעצם, בכל פסוק ופסוק בתורה, אולי בכל מילה בתורה, אולי בכל אות בתורה. מה חי כאן? מה חי? עכשיו, אני כן רוצה להגיד להגנת הנכדים, שני הנכדים שלך, שאני יכול לדמיין, סליחה, סיטואטה שבה לומדים גמרה, שהסודיות שלנו הן היפותטיות לגמרי, הדיון הוא, במיוחד כשלומדים על בעלי התוספות, הם אחרי בזה ספירה אחרת לגמרי, אינטלקטואלית לחלוטין, אבל החידוד האינטלקטואלי הזה כן מייצר כלי, כלי מחשבתי, כלי אינטלקטואלי, כלי מוחי, שמאפשר התפתחות. אני חושב שאנחנו יודעים שהיום אם אנחנו לוקחים אדם חרדי שלמד, שבאמת למד, לא הבטלנים האלה שכאילו לומדים אבל לא באמת לומדים, מישהו באמת למד והוא באמת חכם גדול, גם אם מעולם לא למד לימודי ליבה, קודם כל הוא ידביק את החומר מאוד מהר. שנית, הוא יצליח להבין דברים שגם אלה שלמדו לימודי ליבה התקשו מאוד להבין. ובמובן הזה יש איזה כנראה כנס הוא ערך חי, ערך חי. אוקיי, אני מוכן לקבל את זה ויש לי סיפור. יש חרדים בודדים, ממש בודדים, שמגיעים לטכניון. הם רוצים ללמוד הנדסה בטכניון, אז רושמים אותם לשנת מכינה. היה סטודנט כזה שהכרתי היטב. בשנת המכינה הוא נכנס לכיתה והנושא היה אלגברה. אז המורה רשם על הלוח X בריבוע שווה 4, הוא הצביע, הוא שאל מה הוא אצליו הזה? הוא לא הכיר X, לא למד מתמטיקה, הוא לא למד כלום, אפס. למד שנה ונרשם להנדסת מכונות. תוך שנה הוא הדביק את הפר של 12 שנות לימוד. למה? כי הוא ממש ידע ללמוד. החבר'ה האלה יודעים ללמוד אל אישה. ולכן כל כך כואב לי. כי עכשיו יש, עם כל המאבקים בישראל וכל הצהרות שלנו, עכשיו יש צהרה של גיוס חרדים. שזה ממש חיוני, עצם קיומי. ואני מסתכל על האנשים ואני מכיר את היכולת שלהם. יכולים לטעום כל כך הרבה. אוקיי, אני מוכן שחלק מהם ילמדו תורה תאורטית, כמו שרב ארבינוביץ' אומר. זאת אומרת, תיאוריה מנותקת מהמציאות. כמו שלומדים אסטרונומיה, אני יודע. בסדר, שיהיו כאלה. אבל לא כולם אל אישה, לא כולם. וזה עובדן משאב נהדר. כי אם יגיעו לטכניון, בלי לדעת כלום, תוך שנה ידביקו את הפער. והבחור הזה שציינתי, שלא ידע מה זה X, הוא סיים בהצלחה בהנדסת מכונות. לומד לתואר שני כבר, תוך כדי כך שהוא מפרנס משפחה ויש לו ילדים ועבודה והכול. זה משאב אדיר שהמדינה צריכה. כן, כן. אז אני רוצה להתחבר איזה מקום אחר קצת אם ככה. ולחזור לסוד היצירתיות היהודית. אני מאמין שמה שמניע את הבריאה קדימה, את היקום קדימה, סוד היצירתיות זה שיש פה איזושהי אנרגיית חיים שמבקשת לחיות. והיא חזקה יותר מכולנו. שבעצם כשאדם קם בבוקר, מה שמאיר אותנו בבוקר, מה שמקים אותנו, מה שגורם לנו ליצור דברים ולעשות ולשאוף, יש איזושהי אנרגיית חיים שמבקשת לחיות. החיים מבקשים לחיות. וכמו שאמרו כשהיינו בצבא, עוד לא נולד המניאק שהצליח ליצור את הפזם. אז עוד לא נולד האדם או המניאק, אני לא חושב מה זה יהיה, שהצליח לעצור את יצר החיים. שהוא טוב, הוא יצר טוב. ולכן יש תקופות שבהם יצר החיים מנסים לחנוק אותו, מנסים לחלוא אותו, מנסים לנתב אותו לכל המקומות שהם לא חיים, הם לא חיים ולא מחיים. ובסופו של דבר יצר החיים תמיד יגבר. וזה מאוד מרגש את זה. יש סרטון שמסתובב עכשיו, סרטון יפה יפה. נקרא והחיטה צומחת שוב, סיגל של חנון זה לאחרונה, אני גם קיבלתי את זה עוד לפניכם ממשפחה שלי, על החקלאות בדרום. אני לא מדבר על חודש אחרי, השבעה באוקטובר, וגם לא חודשיים וגם לא עכשיו, על יומיים אחרי השבעה באוקטובר עוד יסורבו מחבלים בשטח. אנשי החקלאות של אזור הדרום, מדובר על הרבה מאוד אנשים, התאספו בבתי החולים, בכל מקום שהם רק יכלו, ושאלו את עצמם איך מגדלים, איך ממשיכים, איך קוצרים את מה שצריך לקצור, איך הופסים את היבול. היו רסתות, והפרות שלהם סבלו, אם לא חולבים אותם כל יום, זה סבל נוראי. והמחשבה לא הייתה, איך מצילים את החלב כי הוא להרבה כסף, לא, איך מצילים את הפרות האלה, איך מונעים להם את הכאב הזה. ואחת התמונות שמראים שם בסרט הזה, שהוא מרגש ברמות, אני ממש דמתי לכל אורך הסרטון הזה, בשבוע הראשון רואים אותם יושבים את קבוצת הרפתנים, יושבים בבית החולים ליד מיטתו של אחד מהפצועים שכבר אין לו רגל, לקטעו לו את הרגל ויושבים איתו שם לדון איך ממשיכים את המפעל הגדול הזה. ובאמת תוך כמה ימים הם כבר היו שמה עם כל קיבוצי הסביבה ומושבי הסביבה, דתיים וחילוניים, בזמן שצהל עוד נלחם, עדיין הם נכנסו לרפת ועוד היו שם מחבלים ברפת, שהסתתרו שם ברפת ונכנסו כדי להציל את הפרות. אנחנו עם שוחר חיים, עם אוהב חיים, עם חי, ולזה לעולם יש כזה קושי איתנו, כנראה שזה ממש כמו בסטוריה של הרי פוטר, אלה אוכלי המוות, אלה ה-death eaters, נקרא שמה, שמתה אלה שלא יכולים לסבול את יצר החיים ויצר החיות של העם היהודי. זאת גבורה בלתי רגילה וגם זה סוד היצירתיות יהודית שאנחנו מאוד מחוברים לפאוס, לדופק של החיים. אני רואה גם את היהודים החרדים בסופו של דבר, היצר החיים יהיה יותר גדול מכל דבר אחר. אני מסכים וזאת הסיבה הפשוטה למה אנחנו ננצח. כי לאויב שלנו, הם משבחים את המוות, מחפשים את המוות ומבטיחים חיים נהדרים אחרי המוות. ואנחנו היהודים, אנחנו בוחרים בחיים. ויש לי סיפור קטן על זה, אלישה. בדרך לכאן אני חושב על הפרשה ועל הפודקאסט, מסתכל קצת למטה. מתוך הביטון של המדרכה, בתוך הביטון יש פציץ. איך שהוא הצליח להישתל ולגדול ולצמוח ולשרוד. אצלנו יש לנו פאטיו קטן עם מזרקה קטנה ויש שם אבנים. ויש אבן אחת, בתוך האבן יש לנו פציץ קטן שכזה. הוא פורח מתוך האבן. איך הוא הגיע לשם? מאיפה הוא חי? ממה הוא אוכל? זה הלקח מהטבע שגם קיים בנו בבני אדם. זה הרצון האז לחיות, ה-passion לחיות. ואתה צודק, זה המרכז של היצירתיות. כי מהי יצירתיות? יש אתגר, יש בריאה, יש משהו לא טוב. צריך למצוא פתרון. למה למצוא פתרון? כדי שנחיה, לא למות. למשל ברפואה, זה כל הזמן קורה. ישראל מובילה בחדשנות ברפואה. מתוך היציר הזה לחיות, להמשיך לחיות. ולא רק לחיות, לחיות טוב. כן, לחיות טוב, לחיות נכון. ולכן, מת, אני מקווה שעד שתשמעו את הפודקאסט הזה ביום חמישי או שישי לא שבת, כמובן. אז כבר השריפות בגליל, יש שליטה מלאה עליהן ואולי כבר יעלמו. אבל זה כואב מאוד, זה כואב מאוד, השריפות האלה. לעץ לוקח הרבה זמן לגדול. ויש לא לדבר על בתים, שאני מקווה שלא ניזוקו יותר. ובתים כי ניזוקו, אני מקווה שלא יותר מדי. ואנחנו יודעים, אתה ואני זוכרים את השריפות בקרמל. שתי השריפות שהיו אחת בשמונים ותשע, ואחת לפני כמה שנים. ואני ממש זוכר, אני גרתי אז בקיבוץ בית אורן. ממש לך מולך, אתה היית בצד אחד של הקרמל, של היער, ואני בצד השני של היער. עוד לא הכרתי אותך. ופרצה של השריפה מאוד מאוד קשה, פינו אותנו. וזה מאוד מאוד מאוד עצוב. אבל אני זוכר את האביב שהיה אחרי, פתאום באביב שהיה אחרי הפריחה. פתאום פרחו שם פרחים שאף אחד לא זיהה ואף אחד לא הכיר. כי הם היו חנוכים שם ועל כל עצי האורן שגדלו נשרפו עצי האורן. וגדלו שם פרחים חדשים. בינתיים גם הצנוברים, האצטרובלים בגלל השריפה ככה נפתחו. והצנוברים נוותו וצמחו עצי אורן חדשים. אז לא סתם זה נקרא והחיטה צומחת שוב על שם אותו שיר שנכתב ב-1974. על עמק ישראל אחרי שנפלו אחד הסרבנים בקיבוץ בית השיטה. שאיך יכול להיות באביב אחרי שהחיטה צומחת שוב? ואני חושב שאתה אמרת נכון שזה הטבע. זה הטבע וזה גם משהו באמת מאוד מאוד יהודי. היכולת לנו לצמוח, לא רק לצמוח מחדש. אלא כל משבר מהווה את הקרקע לצמיחה הבאה שלנו. זה נכון אלישע ואם אנחנו נלך לטייל בערות קרמל עכשיו אי אפשר להבחין שהייתה שם שריפה. נכון. אי אפשר. צעירים שיתיילו שם אין להם מושג שהכל היה שחור, שרוף. יותר מזה אלישע אומרים שהטבע צריך לפעמים את השריפות האלה כי זה מנקה את השטח ומאפשר גידול מחדש. אולי כמו האנושות מדי פעם אנחנו צריכים את ההרס על מה שנוכל לבנות, לבנות מחדש. נכון. ורק לזכור עוד פעם שאת המילה משבר אנחנו אומרים את זה הרבה פעמים פה. המילה משבר זו מיטת היולדת. זו מיטה שעליה שוכבת קוראת היולדת כשהיא באה ללדת חיים חדשים. זה מאוד מאוד חשוב. אז אנחנו צריכים לסיים. ושלומו, שני דברים ככה לסיום. דבר ראשון, מזל טוב. שלומו ושרונה נולדה עוד נינה. נינה מספר שתיים שלכם, נכון? שלוש. שלוש נינות. זה פשוט לא להאמין. אז מזל טוב על הנינה. עוד אין לה שם לפחות. אם יש לה אנחנו לא יודעים אותו. אנחנו מחכים לשמוע וזה אומר שביום שבת ישנו ככה מה לברך. אנחנו תמיד אוהבים לברך על בריאות חדשות שהגיעו לעולם. ודבר שני, שלומו ושרונה, אתם נוסעים לאיזה כמה ימים לביקור משפחה. כן, יש לנו אירוע גדול בוויניפג, מני טובה, בקנדה. כינוס משפחתי. ארבעים בני משפחה מתכנסים לחגוג יום הולדת של זקני השבט. ונהנה להיות ביחד. אז יהיה גם פודקאסט בשבוע הבא, כי אנחנו הולכים לעשות את זה בזום, שלומו ואני. ומאחל לשניכם נסיעה טובה ושתשאירו בינינו מהר בשלום. וספרו מה קורה שם עם כל השמועות שאתם שומעים על האנטישמת וכולי. מקווה שתהיו נוסעי בשורה טובה. נקווה. תודה רבה שלומו. תודה אלישה. תודה לכולם.