Details
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על פרשת דברים
Comment
Details
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על פרשת דברים
Comment
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על פרשת דברים
All Rights Reserved
You retain all rights provided by copyright law. As such, another person cannot reproduce, distribute and/or adapt any part of the work without your permission.
Listen to פודקאסט # 39: פרשת דברים by Elisha Wolfin MP3 song. פודקאסט # 39: פרשת דברים song from Elisha Wolfin is available on Audio.com. The duration of song is 24:46. This high-quality MP3 track has 2304 kbps bitrate and was uploaded on 7 Aug 2024. Stream and download פודקאסט # 39: פרשת דברים by Elisha Wolfin for free on Audio.com – your ultimate destination for MP3 music.
Comment
Loading comments...
שלום לכולם, שלום אלישה, שלום למאזינים, שלום שלומו, זהו אנחנו עם ספר חדש ומי יודע עד שכולם יזכו לשמוע את הפודקאסט הזה, אולי תהיה טיפה יותר ביירות, כרגע אנחנו עושים באיזושהי ביירות מאוד גדולה, איראן כן תתקוף, לא תתקוף, חיזבא לא יתקפו, מה בדיוק יהיה? אנחנו ממש יושבים פה עם, יש הרבה אנשים שמרגישים חרדה גדולה, שנינו דיברנו על זה בפודקאסט באנגלית, ושנינו לא מרגישים את החרדה הגדולה הזאת, שנינו מרגישים שיש פה איזה חייפ מאוד גדול של התקשורת, ואנחנו פה ראשונו מדבר על ספר דברים, על פרשת דברים. מאוד מרגיש שלישאל לפתוח ספר חדש, הספר החמישי, יש 11 פרשות, זה ספר דברים, פרשת דברים, תמיד קוראים פרשת דברים בשבת חזון, בשבת לפני תשע בעב, יש את ההפתרה היפה של ישעיהו, שמציג לנו את החזון בתקופה של אבל, בתקופה של חרדה, והפרשה שלך היא מהספר, מהיקה, נכתב אולי לפני עשור, ואתה מתחיל במשפט מאוד דרמטי, מתחילים ספר חדש, אבל זה לא סתם ספר חדש, זה פאזה חדשה, הבנה חדשה. מה כל כך חדש בספר דברים? הדברים ביוונית זה Deuteronomy, Deuteronomy זה Deuter, Second, Nomos, La, Second La, אבל המשמעות היא כופי, חזרה, ריפיד. חזרה, משה חוזר על דברים שהיו מסכם, אבל חוזר על דברים שקראנו כבר. מה פאזה חדשה, אלישע? אז נכון, אולי ניתן רגע קונטקסט רחב יותר. אז קודם כל צריך להגיד שלפי המסורת, ספר הדברים הוא בחודש האחרון לחייו של משה, או בין 119 שנים ו-11 חודשים, וזה בעצם נאומי הפרידה, כמו שציינתם בפודקאסט באנגלית, שיש פה שלושה נאומי פרידה מרכזיים, שלושה נאומים מרכזיים, כשהראשון שבהם יש בו לא מעט כביכול חזרה, תמציא את הפרקים הקודמים. עומדים לפניו עבריים, בני ישראל שנולדו במדבר, שלא היו בכל הדרמות הגדולות של יציאת מצרים ומתן תורה וחטא מרגלים. הם לא היו שם. והוא מספר להם מה היה. וזה מעניין שהסיפור שלו, אגב, מתחיל דווקא מהאזיבה של הר סיני, שהיא כאילו ממש משם התחילה התורה, כאילו יציאת מצרים היא בעצם לא יציאה ממצרים, היא יציאה מהר סיני. אנחנו התקשנו לעזוב את הר סיני, ובסוף אלוהים אומר, סעו, יאללה, סעו כבר, לך לך. אז קודם כל חשוב להגיד שספר הדברים הוא בעצם אותו משה שהעיד על עצמו 40 שנה קודם, שלא איש דברי מנוחי, שאני לא יודע לדבר, אני לא מסוגל לדבר, ואמרנו גם באנגלית שזה לא שהוא המגמגמת כמו שאנשים חושבים. פשוט את האמת האלוהית לא ניתן להגיד. ומשה ידע שהוא יתבקש לתווך לעם את האמת האלוהית שאין לה מילים, שהיא לא יכולה להיות מבוטטת על ידי בשר ודם. אז איך הוא יוכל לתווך את האמת הזאת? הוא באמת נכשל, וישר אליוביץ' מאשר שטוען שמעולם לא קיימנו באמת את תורת משה, מעולם, באף אחד מהזרמים. אבל הנה משה פתאום מדבר, מדבר נאומים יפיפיים, משהו לא עשה עד עכשיו, עד עכשיו זה המתה דיבר, עכשיו זה הפה שלו מדבר, והוא נותן לפה שלו לדבר את אלוהים דרכו. אז בזה ספר דברים הוא מאוד מאוד מיוחד, ואולי יש דורבה מאוד דברים. אבל אולי דבר נוסף שחשוב להגיד, שאם עד עכשיו שמענו להתרחשות והתגלגלות של הדברים, ספר דברים בא לסתר לנו איך אמורים או איך יכולים לראות החיים האולטימטיביים, איך נכון לחיות את החיים, מה המתכון לחיים באמת ראויים, מלאים, מחוברים לאלוהים וכולי. וזה בעצם ראשי ביקר הספר. מעניין, כן, זה משמעותי במיוחד עבורי אלישה, כי בסיני משה היה בן 80, זה בערך גיל שלי עכשיו, אני היה בן 82 בנובמבר, ויש כאן הרבה תובנות כיצד להזדקן. מה המשמעות של aging well, להזדקן בכבוד? חיפשתי קצת חומר, ומצאתי משהו שיהודה עמיכאי מצטט, יהודה עמיכאי המשורר, זל, הוא מצא חיבור של הרבי נחמן, אני יודע שאתה אוהב את הרבי נחמן, נכון, יש לו הרבה תפונה מעבר לניסיון החיים שלו, שהיה בעיקר לימוד, אבל הרבה חוכמת חיים, ואני מצטט, צריך אדם להתחזק ולהתחיל בכל פעם מחדש, ואל יפול לזקנה שנדמה בעיניו שכבר נזקן. אוקיי, אתה זקן, נגמר, אין מה לעשות, אין לחדש, זהו, ממש לא. תמיד להתחזק ולהתחיל כל פעם מחדש, והוא ממשיך, ומעשים שרגיל בהם, עד שאי אפשר לא לצאת מהם בשום אופן. אנחנו רגילים, יש לנו הרגלים, אנחנו שבויים בהרגלים שלנו. לקום בבוקר אותה שעה, לשתות אותה קפה, לאכול אותה ארוחת בוקר, למה? כי זה נותן ביטחון, זה נוח. ועשו, חש וחלילה, באמת, צריך לדעת להאמין שבכל יום, בכל עת, כל שעה, יש כוח באדם להתחדש ולהיות בריאה חדשה ממש. לא רק להתחדש, להיות בריאה חדשה ממש, לפי רבי נחמן. כי ה' מתפרח ועושה חדשות בכל יום, אלוהים עושה את זה, אנחנו נמצאנו בצלם. ואין שעה אחת דומה לחברתה על כן צריך להתחזק, להתחיל בכל פעם מחדש. ולפעמים, גם ביום אחד, צריכים להתחיל כמה פעמים, ואפילו אם יהיה כך זמן ארוך. רבי נחמן אומר לנו איך להסתכן, להתחיל מחדש כל שעה להתחדש. ואני אגב, מצאתי, הכרתי אנשים מבוגרים מאוד, יזמים, סטארט-אפיסטים, עם רעיונות נפלאים, והם כמו הרגש של רעיונות. זה עניין של רצון, אלישר, פשוט עניין של רצון. תמיד תמיד ללמוד להתחדש, ולהעביר את הידע הלאה. כן, כן, זה אחת התורות האהובות אצל רבי נחמן. באמת הרעיון ההתחדשות הוא ממש, אני אומר את זה ככה לא מעט פה לילדים, גם למשפחות, שהזדקנות זה ביולוגי, הגוף נזדקן, אבל הנפש לא חייבת לזדקן לעולם. היא עלולה להזדקן, היא יכולה בהחלט להזדקן, על פי רובי בית מזדקנת, אבל הוא לוקח את המשפט, המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, כאמור לעושה הורים גדולים, כי לעולם חסדו. והתפיסה של רבי נחמן זה שהעולם נברא כל רגע מחדש. אנחנו חושבים על זה שהוא רצף, רצף של זמן ומרחב. בעולמו של הקדוש ברוך הוא אין לו זמן ולא מרחב, ולכן זה אשליה. ההיסטוריה, אני מאוד אוהב היסטוריה, אבל במובן מסוים, במובן הרוחני של המילה, היסטוריה היא אשליה. אנחנו נמצאים באשליה של רצף של זמן. אומר רבי נחמן, אין זמן ואין מרחב. המרחב נוצר כל רגע מחדש על ציר הזמן, ולכן אתה כל רגע, כל שנייה בריאה חדשה. למה? כי לעולם חסדו. החסד האלוהי שופע על תוך העולם כל הזמן ומחדש תמיד מעשה בראשית. בהחלט, ואני מצאתי עוד מסר שהוא די חבוי בתוך הפרשה, והמסר הזה הוא מסר של יצירתיות, ואתה מכנה את זה, אהבת חינם. אהבת חינם במקום סינת חינם. אהבת חינם זה כאילו לבנות קהילה, לבנות גיבוש בתוך הקהילה. אני אספר סיפור קטן. הייתה לי חוויה השבועה, אני ביקרתי במפעל שנקרא מבשלים לחיילים באהבה. cooking for soldiers with love. זה פרויקט שהקהילה תומכת בו, ויש רבים שמתנדבים. ביקרתי אצלם הם ליד מגן דוד אדום. ראיינתי שתי נשים נהדרות, עידית וגלית, אתה מכיר אותן, מדהימות. מה הן עושות? כבר עשרה חודשים הם ארגנו צוותים של מתנדבים. כל שבוע קונים חמישה עשרה אלף שקל של חומרים, עגבניות וקוב וכדומה. והמתנדבות, מתנדבים גם, מבשלים, מבשלות בבית. מביאים את האוכל, הם כותבים בדיוק מה יש באוכל, עוזרים את זה מאוד יפה. ומעבירים את האוכל עם נהגים מתנדבים לצפון בעיקר, למילואים ניקים. במיוחד מילואים ניקים שהם לא בסיסים מסודרים. בבסיס גדול יש מטבח ויש טבחים, הם מקבלים אוכל. אבל הם מפוזרים בצפון, לא בבסיסים. אז מביאים להם כמויות אדירות של אוכל, בשר, פרווה ובשר, סלטים ועוגות. עושים את זה כל שבוע. עכשיו, שתי הנשים הנהדרות האלה, אלישה, הן עובדות זמן מלא. עידית היא מזכירה רפואית, פה בשמורה. וגלית היא בעלת חברה, היא בעלת חברת לוגיסטיקה. ולכן היא מומחית ללוגיסטיקה. ראיתי את פריסת אקסל שלה, שהיא מנהלת את הכל. זה לא מהעולם הזה. זה אהבת חינם, וזה על בסיס קהילה. כשאין כמה בנות, באו בעמונים המתנדבים, ונוצרה קהילתיות. יש אפילו פילוסופיה כזאת, קומיוניטריאניזם. וזה כמעט שכחנו לצערי בארץ, בגלל היריבות שהייתה פוליטית, אחרי הבחירות האחרונות. וגילינו את זה מחדש. כי הסיפור של לבשל בחיילים באהבה, זה לא יחידי פה בזיכרון. בכל הארץ, קמו נשים בעיקר, וגם שפעים גדולים. ומבשלים ומבשלות עבור החיילים. ואני חושב שזה אחד המסרים, אולי קצת חברויים של משה, על יחידות הגיבוש. זה כל כך חשוב. ואנחנו מדינה קטנה. אנחנו לא יכולים להריב בתוך המדינה. זה בלתי אפשרי. זה קיומי. ולמדנו את זה על בשרינו. אז אהבת חינם, איך אתה באמת אוהב? ודיברנו באנגלית, אז יש אהבת חינם. זה גם בא מהדרשה שלהעבדנו בפודקאסט באנגלית. שזה לאהוב את החן שלהם, לאהוב את היופי שלהם. ואם נצליח, אם נצליח באמת להתעקש, להבין קודם כל, אין אדם שאין לו חן. אין אדם שאין לו חן, אחרת הוא לא יקיים. אז לכל אחד יש חן לראות, ואנחנו הולכים לאהוב את החן של האחר. זה אהבת חינם. וזה מאוד יפה. אתה מספר את הסיפור של הפרויקט המדהים הזה. שמאמת מאחד את כל חלקי, זה היה כאן בזיכרון יעקב, והסביבה. וגם מי שמקבל את האוכל מגיע מכל הקשת הפוליטית. וכן, אנחנו זקוקים לאהבת חינם בעת הזאת. עכשיו אנחנו פותחים ספר חדש, ספר דברים, אין לי שעה. הספר דברים התגלה מאוחר יותר, אחרי ארבעת הספרים הראשונים בתורה. במלכות של המלך ישיעו, התגלה הספר תוך כדי שיפוצים של בית המקדש. וספר דברים הוא מרתק הנאומים של משה. אבל הוא מפר חוק ראשון של תיבת סיפור. סיפור זה אנשים, דיאלוג, יש הרבה דיאלוג בתוך ספר דברים. אבל מעשים סיפור, אקשן, אקשן. הצעירים אומרים אקשן, רוצים אקשן. אין אקשן, אתה כותב את זה בדרשה. בספר דברים קורה מעט מאוד. רק דיבורים תכלס. אלישה, איך זה שיש כל כך דברים מרתקים בספר דברים וזה רק מילים? בעיקר מילים של משה. משה הוא לא הדוברן הכי גדול. האח שלו אהרון דווקא כן. משה פחות, ופתאום הוא מתגלה כאורתור כזה גדול. לינקולין כזה, מעבר לזה. איך זה שמבעט מדיבורים יוצר ספר כל כך מרתק? כן, כן. כנראה שהדיבורים פה באמת מאוד מדויקים. אנחנו מכירים את זה שאנחנו יכולים לקשקש את עצמנו לדעת. ואף אחד כולל אנחנו בכלל לא נזכור מה אמרנו. אה, כן, אני זוכר את זה משהו מאומעם, או לא זוכר בכלל. ואז מגיע הרגע שבו אנחנו פתאום מתחילים לדבר ממקום עמוק בתוכנו. וכשאנחנו מדברים על מקום עמוק מתוכנו, אז הדיבור שלנו הופך להיות קלאסי. קלאסיקה. גם מוזיקה קלאסית, אני חושב שאותם מלחימים גדולים וענקים ידעו לכתוב את המוזיקה לא רק מדם ליבם, אלא גם מדם נשמתם. ומה שמגיע מנשמה, מה שמגיע מהנפש, מה שמגיע מהנכלול עם הגוף, סביר לניח שישרוד ושיש בו הרבה מאוד חוכמה. דיברנו על זה בעבר, שכשאנשים מדברים מהסכל, לפעמים זה ככה מעניין, לפעמים זה נכון, לפעמים זה לא נכון, לפעמים זה באמת שטויות. אבל כשאדם מדבר מתוך המקום העמוק שבו, מתוך התורה שבו, לא רוצה להגיד מתוך הלב, אבל נגיד בכל זאת מתוך הלב, שם אנחנו גם מרגישים את זה, גם המדבר וגם השומע מרגיש כן, נכון, זה נכון, זה מדויק. לעומת קשקשת של הסכל, שהסכל כל הזמן רוצה לזכור חשבונות, רוצה לדבר על זה, רוצה לדבר על שם, היכולת לדבר מתוך המעמקים של החיים. כן, לי יש חטא קטן, לא כל כך קטן. אני ממש שונא סמולטוק, אלישה, קשקשת, כשיש נושאים כל כך חשובים שאפשר לדבר עליהם. ובהקשר לזה למדתי משהו מספר דברים, במיוחד מפרשת דברים ממשה רבנו. משה רבנו טורח להעביר בעריכות את המסר שלו לדורות הבאים, את הערכים. הוא מעביר להם, לא רק הנחיות, הוא מעביר להם את הערכים וגם אופטימיות לעתיד, תוך כדי הערכים. ואני רוצה להציע לעצמי וגם למבוגרים, לסיניוז, שבינינו שמקשיבים, תעשו את זה כמו משה. תשוו, וקודם כל תכתבו מסמך משפטי, זאת אומרת power of attorney, ייפוי כוח, כדי להסדיר את כל מה שצריך להסדיר אחרי שנעבור מהעולם. זה כל כך חשוב, זה יחסוך הרבה כסף, הרבה תרחה לדורות הבאים, לירושים, זה מאוד מומלץ. בבית חולים מבקשים, האם זה קיים, כשמבוגר מובא לבית החולים שלא נדע. אבל יותר מזה, תעשו מה שמשה עשה, שבו ותכתבו ייפוי כוח אתי, העברת מסר אתי. מה אתם מצפים מהדור הצעיר? איך הם צריכים לנהוג? מה הערכים שהשתדלתם להשתיר בתוך הדור הצעיר, שני הדורות הבאים, לנו יש נינים כבר איזה ארבע דורות, מה הערכים שמצפים מהם למלא ולהמשיך ולקיים ולהעביר הלאה? שידעו. אני קיבלתי הערכים כאלה מהוריי, מהסבים, מהסבתאות, אבל לא במילים, לא בפירוש, במעשים, וזה חשוב. אבל הייתי מאוד שמח, אילו הייתי מקבל אותם, כאילו בכתב, שאוכל להעביר אותם בדיוק הלאה. גם כן. כן, יפה, זה רואים יפה, כאילו בפודקאסט בנגד דיברנו הרבה על הזדקנות ואיך אולי זה יכול היה להיראות. ואתה מוסיף עכשיו בעצם גם הנושא של כתיבה, כתיבה שיהיה באלמנט גם ויזואלי, כלומר שבעצם תתחילו לכדוב את התורה שלכם, את הדודורונומי שלכם, את המשנה תורה, את ספר ההבנה שלכם לדורות הבאים. יש אפילו סיכוי סביר שהילדים, כל עוד שאתם בחיים, לא יהיה לם עניין לקרוא את זה, כי אתם בחיים. אז כאילו יאללה, אפשר ללכת לשר המקור. אחרי שאנחנו נלך לעולמנו, בגיל 120 כמובן, אז פתאום, פתאום היומן הזה שהשארנו או הצוואה הרוחנית שהשארנו, פתאום היא תקבל משמעויות אחרות לגמרי. בהחלט. אני תמיד חושב במונחים של כתיבה, כי אני מהדור הזה, אבל אולי עדיף לי שהמבוגרים בינינו שיקליטו, שיהיה דיגיטלי, כי אז אפשר לשמוע בקולו של האדם. זה בקלות, אם בטלפון היום לוחצים ערכתו, ואפשר את ההקלטה באופן אוטומטי, זה יכול לעבור לכתיבה, זה פשוט. וגם עוד מילה, עוד היצע, לשלב בזה סיפורים. צעירים אוהבים סיפורים, לומדים מהסיפורים, משה עשה את זה כל הזמן, התורה מליאת סיפורים, תשלבו סיפורים מהחוויות שלכם. כך אפשר להעביר את המסר בצורה מורחשית. כן, כן, כן. נכון, נכון, באמת. ולזכור שהסיפור הוא לא, אנחנו לא באים להעביר את העובדות, כי על העובדות יש ויכוחים. הסיפור הוא פשוט סיפור, והוא צריך להרגיש נכון לכל אחד ואחת מאיתנו לספר את הסיפור שלנו. האמת, אני חושב שזה רעיון מאוד יהודי, שכאילו חובה על כל אדם מספר לילדיו, בניו, ככה, אודות היציאת מצרים. והחובה של האבא בהרבה דברים לחנך, ללמד, להתוות את הדרך. אז לא לברוח, הוא לברוח מהתפקיד הזה. נשכם, מאה אחוז. ואנחנו צריכים להתחיל לסיים. אז זו פרשה גדולה, פרשה דברים, ספר ענק, ספר דברים. אז נאחל עצמנו שגם התקשורת תהיה קצת יותר מדויקת עם המילים שלה. ונדע האם באמת צריך פה עכשיו לחשוש, או שסתם זה הייפ אחד גדול שיצר פה את החשש. ובא לי גם להגיד, מכיוון שציטטת רבי נחמז באה לצטט אותו בעוד משפט אחד, והעיקר לא לפחד כלל. וזה גם מצווה, מתברר אלישע. יש שלוש מצוות בפרשת דברים. ואחת מהן היא מצווה קצת מוזרה, לא לפחד מהאויב. כתוב, הרמב״ם כתב את זה, זה מצווה, לא לפחד מהאויב. איך אפשר, קודם כל זה רלוונטי, אני חושב, אבל איך אפשר לצוות למישהו לא לפחד? זה רגש, אבל אפשר. ואפשר על ידי זה שאנחנו נחליט. החברה האלה, האויב שלנו, או האויבים מסביב, לא יכניסו אותי לפאניקה. זאת אומרת שהם רוצים להצטער, אני לא בפאניקה, ועוד נלמד אתכם, עוד נראה לכם. כן, כן. בעזרת השם, בעזרת השם. בעזרת השם. אז שנהיה כולנו בטוחים ומוגנים, ואולי חלק שמקשיבים גם אפשר להגיד, ושתהיו חלק מהמתקיפים, אני לא יודע. לי אין מושג, אגב, שלמה, מה הדבר הנכון לעשות. אין לי שמת של מושג. האם לשבת לחכות לספוג, האם לצאת למתקיפת מנה, איזה מזל שאני לא צריך להחליט החלטות. אין לי מושג מה צריך לעשות, אבל אני כן יכול להגיד שאני עם סקרנות מאוד מאוד גדולה לראות מה ילד יום, מה ילד יום מהקונפליקט הזה, מהארץ הזאת. איך הדברים יראו עוד חמישים שנה, עוד ארבעים שנה, עוד שלושים שנה אפילו. אני ממש ממש סקרן. אני גם. טוב, שלמה, תודה רבה. תודה, אלישה, תודה רבה. ושיהיה שבת שלום לכולם. שבת שלום לכולם. להתראות. להתראות.
There are no comments yet.
Be the first! Share your thoughts.
