פודקאסט # 19: פרשת ויקרא

The speaker opens by discussing the book of Vayikra (Leviticus) and how it is considered the deepest book in the Torah. They admit that they used to dislike the book because they saw it as self-serving for the priests. However, they have come to appreciate its relevance in our lives and the concept of sacrifice. They mention the sacrifices we make in our daily lives and the importance of understanding the role of sacrifice in our decision-making. The speaker also discusses the challenges faced by young people, particularly during the pandemic, and the need for support and understanding. They reflect on the sacrifices made by soldiers in Israel and the dilemmas faced by parents and society in relation to military service. They emphasize the importance of unity and the unique ability of Israelis to express their opinions and fight for what they believe in. The speaker concludes by highlighting the connection between sacrifice and creativity, and the potential for growth and hope after pe שלום שלומו. שלום אלישע. ואנחנו פותחים ספר חדש, ספר בעקרא, ספר מאתגר, ספר מדהים. עברתי רגע על הדרשה ששלומו ככה מרקר וסימן, ואחד הדברים שאני חושב שאפשר להגיד על בעקרא הוא כנראה הספר העמוק ביותר מכל ספרי התורה, וכמו שהזכרת לנו בפרוצסט באנגלית, זה גם שבת זכור. כן, ואלישע, אני יודע שאתה לא כל כך אוהב כשמשמחים אותך לפנים, אז אל תקשיב בבקשה, במשך שתי דקות. אני במשך שנים, שישים שנה, לא אהבתי את בעקרא. אני כלכלן, וראיתי בעקרא, Leviticus באנגלית, ראיתי בזה self-serving, תהליך הגדרת תפקיד של הכוהנים, בתלנים שטיפלו בקורבנות שאני לא אוהב, ואכלו barbeque יום ולילה. אי הבנה גדולה, ואז אתה בא ואומר, בעקרא הוא הספר העמוק ביותר בתורה. ואז קראתי את הברשה, ואתה התמקדת בדיוק בנושא שרלוונטי לכולנו, בניגודים. בניגוד בין הרצון שלנו להתבולט, להיות אני, לעשות משהו שונה, ייחודי, יצירתי. אני עוסק בזה יום יום, אבל יחד עם זה אנחנו רוצים להתחבר למשהו גדול, להיות אחד מי, להיות חבר קבוצה, להיות בתוך חברה, חברים, ידידים, משפחה. ויש ניגוד כזה, וזה בא לידי ביטוי בבעקרא, וזה כל כך רלוונטי לכל אחד מאיתנו, וזה בא מספר שכביכול על משהו בלתי רלוונטי לחלוטין, שזה הקורבנות. אז פרשה מאדימה, מאדימה. תודה, תודה. אני חושב שאם אנחנו לא מפצחים את סוד הקורבנות, מה פתאום קורבנות, ואיך זה קשור אלינו, ואז אנחנו תפססים את כל היהדות כולה. להזכיר לעצמנו שהתפילה החליפה את הקורבנות, אז הקורבנות מאוד מאוד חשובים, ואני תמיד שואל ילדי בר מצווה שמגיעים לפרשות האלה, והם עוסקים בקורבנות מסכנים, והם צריכים ככה לכתוב דרשה על הפרשות האלה, שהכל פה קורבנות, ואני שואל אותם, לדעתכם אתם מקריבים קורבנות? ושארו אומרים, לא, כמובן שלא. ואני אומר להם, בוודאי שאתם מקריבים קורבנות, ואנחנו נכנסים לשיחה מדהימה על איך כולנו מקריבים קורבנות כל הזמן, שבעצם כל צעד שאנחנו עושים, כל החלטה שאנחנו מחליטים, אנחנו בעצם מחליטים לעשות x ולא y, ובאותו רגע הלא y הוא הקורבן שלנו, אנחנו מקריבים כל הזמן מקריבים, ולכן אני חושב שההיכרות עמוקה עם כל תורת הקוהנים ואומנות הקורבנות מאמרת לנו הרבה מאוד על הבחירות שלנו, ואיך אנחנו מתנהלים בעולם, והשאלה הכי חשובה זה על איזה מזבח אנחנו מקריבים את הקורבן, ולטובת איזה אלוהים, לאיזה אידאה, בשביל מה אנחנו מקריבים קורבן שאנחנו מקריבים. אז בקיצור, רלוונטי מתמיד ספר בעקרה. אז אני רוצה לשאול אותך בדיוק בנושא הזה, לישה. אנחנו בישראל, אנחנו שונים מרוב המדינות העולם. אנחנו דורשים מהילדים שלנו בגיל 18 לצאת לצבא, להתגייס לצבא, ובמקרים מסוימים לסכן את חייהם, ואף להקריב את חייהם. ואנחנו יום-יום שומעים על החקרוות של צעירים בכואב הלב, בני 18, 20, 21, גם בני 51, אתמול. אז איך אנחנו מתייחסים לדבר הזה של החקרווה של הצעירים? מה המסר? מה אומרת התורה? ומה אתה תתמודד עם זה? יש לך בן 16. איך הורה מתמודד עם הדילמה הזאת? אגב, יש הורים שלא מוכנים לשלוח את הילד לצבא, וגם קבוצות מאוד גדולות, חיידים, שנלחמים נגד זה. איך להתייחס לדבר הזה? כן, זאת שאלה מאוד גדולה, במיוחד שהשקחה לפני חודש נפל רותם סער, שהוא בן של חברים שלי, והעליתי אותו על התורה, ופגיון הבן הזכרתי אותו פה בפודקארט, אם אני לא טועה, לא יודע אם זה היה בעברית או באנגלית או בשניהם, ופשוט הכאב, הכאב, הכאב של המשפחה הוא כל כך גדול, שזה פשוט קשה מנסו. ואני חושב שאם אני רגע מתנתק מהכאב הגדול שאני מרגיש בעניין של נפילתו של רותם, חיים שאין להם קורבן הם לא שווים לקרי חיים. עכשיו, קורבן לא חייב להיות בהכרח ללכת לצבא כמובן, ואני רוצה שכמה שפחות אנשים יהרגו בצבא כמובן, כמובן. אבל מה שייחודי במלחמה הזאת, לעומת למשל מלחמת לבנון, או המלחמה הנוכחית דומה במובן הזה למלחמת יום הכיפורים, שהחבר'ה האלה שכבר 168 ימים נלחמים, הם חוו את השיבה באוקטובר ומבינים שזאת לא מלחמה של לוקסוס, זו לא מלחמת ברירה, זו מלחמת אין ברירה, וממש לא מלחמת יום הכיפורים. אני אגיד דברים שאני אומר אותם מתוך הקשר מאוד מסוים, אז אני ממש מבקש לא להוציא מההקשר. זה לעניות דעתי כבוד גדול להילחם בצבא בעת הזאת. ואלה שנמנעים לנסות את זה, החרדים במיוחד, הם מונעים מעצמם את הכבוד הגדול בביתו שחזל דיבר עליו, שהרמב״ם דיבר עליו, על הזכות להגן על העם שלך, על המשפחה שלך, על המולדת שלך, זאת זכות מאוד מאוד גדולה. עכשיו, האם לך תחילה אני בעד מיליטריזם? ממש לא. האם לך תחילה אני בעד מרטיריות כמו החמאס ששואפים להיות שהידים? בשום פנים ואופן לא. אנחנו אומרים, הוא בחר אותה בחיים, בחרת בחיים. יחד עם זה, הקרבה הזאת פה היא בשם הבחרת בחיים. אם אנחנו עם שרוצה לחיות, יש לזה קורבן. יש קורבן שאנחנו נדרשים להקריב כדי לחיות. ואני לא יודע איך מביאים עולם אוטופי שבהם אדם יכול לחיות בלי להקריב קורבן. לא מכיר חיה כזאת, לא מכיר דבר כזה. אבל זכינו, יש תיאורים ככה. אם היינו יכולים להגיד לשיחה בין קבוצת אנשים יהודים בבירקנאו, באושוויץ. שהם יום יום רואים קודם כל את האשן שלהם מהערובות של קרובי המשפחה שלהם. יום יום מריצים אותם לעבודה. והם אומרים להם אתם יודעים שעוד כמה שנים תקום מדינה יהודית ויהיה צבא יהודי. ויהודים יוכלו להגן על עצמם מפני הגויים שבאים להשמיד אותם. זה בטח הייתה שיחה מין פנטזיה, מין שיחת הריפוטר פנטזיסטית לחלוטין. והנה זמן קצר אחרי שקבעו המשרפות באושוויץ. קמה מדינה שמבטיחה שזה לא יקרה עוד פעם. ואנחנו חווינו למשך 24 שעות את המין מרחב של 24 שעות לא הייתה מדינה. וראינו איך דבר כזה מרגיש ואיך הוא נראה. ואז התאשטנו וניקינו את השטח וכולי וכולי. ולכן המילה מאוד מתאימה. הקורבן שאנחנו משלמים, הנופלים הם קורבן ששילמנו עבור אהבת החיים. ולכן אני לא רואה שום ספירה בין הדברים. אז אלי שאני רוצה לשאול אותך על הצעירים, כי זה מאוד מטריוטי. אתה בא במגע, יש לך מזרח, אתה בא במגע עם צעירים בקשר לבני מצווה, בנות מצווה. אז אתה בעניינים. הצעירים שלנו הם קיבלו הרבה מכות והם בצערה. קודם כל קוביד ואת הדרשה שאנחנו דנים עליה. אתה כתבת בזמן הסגר 2021. אנחנו מבודדים בתוך הבית. זה הקשה מאוד על הצעירים, על הנוער. כי הם יצורים חברתיים, ופתאום אין בית ספר, אין חברה, אין חברים, הם בבית, זום. ואז באה המחאה גדולה, בבלגן גדול בארץ. מחאה נגד האנטי דמוקרטיה. ואז מלחמה, שלושה דברים, שלוש מכות נפלו על הצעירים. עכשיו יש לי המון נתונים כאן, אני לא אער אתכם בנתונים האלה. אבל הנוער שלנו אלישה הנוער בצערה. ואני רואה את זה בנתונים מארצות הברית. זה נפר במיוחד על הבנות. כי אצל הבנות, מאוד חשוב לבנות המופע. ויש במדיה כאילו עבודת אלילים. של הצורה הנכונה, המתאימה. והמון בוליינג והרבה שימינג. הנתונים מראים דווקא הבנות בצערות הכי גדולות מבחינה פסיכולוגית אלישה. אז מה עושים? האם אתה נתקל בנושא הזה עם הנוער שאתה עובד איתם? והנה יום אחד נופל הנרואסונה. והצעירים מתכייסים והם נלחמים ומגינים על המדינה. אחרי שלוש המכות האלה. זה מדהים. מה אתה חווה אלישה כשאתה עובד עם הנוער? אז כל מה שאני אגיד כמובן יהיה רק ברמה חווייתית. דברים סובייקטיביים לחלוטין. אני לא מבסס שום דבר על נתונים או על מחקרים. בתחושה שלי דווקא המלחמה הזאת לא דומה לשתי המכות הקודמות. של המהפכה המשפטית והמחאה וקורונה. דווקא פה המכה הגדולה הזאת, ששבעה באוקטובר זו מכה קשה. מכה קשה ללא ספק. יכולת התגובה שלנו, זה שאפשר פה להתגייס. בקורונה לא יכולנו להתגייס. בקורונה היינו לגמרי פסיביים מול מגפה שאי אפשר לראות אותה. שאומרנו להסתגר בבתים. אנחנו הורים לא יכולים להגן על ילדים שלהם. כי לך תגן עליהם מפני מגפה. הדרך היחידה להגן זה להסתגר בבית. וזה היה מאוד מאוד מחליש. המחאה היה בה משהו גם כן מחזק. במחאה למדנו שאפשר לצאת לרחובות. אפשר להפגין. יש לנו כוח. וגם זה היה פה שהיא העצמה. המלחמה הזאת כמה שהיא טרגית. המלחמה היא טרגדיה שלא היא שמה אחרת לרגע. יחד עם זה, היכולת שלנו להילחם חזרה. אני חושב שיש בזה משהו מאוד מאוד מעצים. הדברים יראו אחרת אחרי המלחמה הזאת מאשר נראו בעבר. כי באמת אנשים טובים כמו הבן שלך למשל, בקהלתך. שעושים סדנאות בכל רחבי העולם. לחיילים שמשתחזרים למילואים ניקים, לסדיר ניקים. לאבד את החוויה שלהם ולחזור חזרה. אני לא אומר שלא יהיו טרמות. סתם יהיו טרמות. אבל יחד עם זה, אני חושב שיש פה גם מקום למון תקווה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, מלחמה קשה מאוד. מדינת ישראל נכנסה לתקופה צמיחה מאוד גדולה. גם אחרי מלחמת יום הכיפורים זה סיפור אחר כי הייתה מלחמה קצרה ומאוד מוצלחת. אבל אחרי מלחמת יום הכיפורים חווינו תקופה מאוד מאוד קשה. אבל אחריה הייתה צמיחה מאוד מאוד גדולה. גם אחרי התקופה הזאת תהיה צמיחה. אני חושב שההבנה שלנו, בפעם הראשונה הדור הזה מבין. אם אין, אני לי, מי לי? אם אני לא אלחם עבור עצמי, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. זה אולי בדיעבד יהיה אחד הדברים החשובים ביותר שקרו לנו במדינה הזאת. כולל גם שיש סיכוי שהחרדים סוף-סוף יתגייסו וזה לא היה קורה עידולי המלחמה הזאת. אז בדרשה שלך אליש, אתה כותב על סתירה פנימית שאנחנו, כל אחד מאיתנו עומד לפניה. הרצון להיות חלק מעם, מחברה, ממשפחה, להיות חלק מקבוצה. ומצד שני להתבלט, להגיע לעסקים, להיות אני, להיות משהו מיוחד. וזה בולט ביהודים, במיוחד בישראלים. אני רוצה לספר סיפור. כפי שאנחנו לפעמים מספרים בפרקאסט, אני מלמד יזמות בתכניון. וזה קורס שמזמינים יזמים לבוא לספר. הזמנו את פרופ' שחמן, דני שחמן, בעל פרס נובל. הוא לא יזם, הוא מדען, אבל החשיבה שלו היא יצירתית ויזמית. והוא דווקא מרצה על יזמות, כי הוא זה שהקים את הקורס שאני מלמד אותו עכשיו, ב-87. עוד לפני שחשבו הרבה על יזמות והייטק וכו'. והוא סיפר משהו מיוחד על העם היהודי, אלישה. הוא תאר את העולם, הוא נוסע בעולם, הוא מוזמן בעולם, והוא מביא את המסר של הייטק ושל יזמות. מדינה רוצה להתעשר, הנה ישראל, חצי מהייצוג שלנו זה הייטק. אנחנו מדינה עשירה, אתם רוצים? אז גם אתם תהיו יזמים, יצירתיות, הייטק, חדשנות וכדומה. והוא סיפר קצת על ישראל, שם, כאן, בחברה גדולה, אדם פועל, פועל מן השורה, פועל שעובד בקו הייצור, פועל שמכניס איזה בורג לתוך המכונה, ויכול לקום ולהגיד למנכ'ל, יש לי רעיון. והמנכ'ל מקשיב, ולפעמים איזה רעיונות, אלה רעיונות ממש גדולים. הוא סיפר את זה בדרום קוריאה, ביפן, בגרמניה, ומה אמרו לו שם? בגרמניה? לא בביתנו. לא יכול להיות בגרמניה שאדם מהשורה פועל יקום ויגיד משהו למנכ'ל. יש לנו סדר, יש לנו היארכיה. אז יש לנו הדבר הנפלא הזה בישראל, וזה בולט, כשאתה גילית בספר ואיקרא, בפרשת ואיקרא, הרצון לבלוט, להתבלט, והחוצפה הזאת, לבוא לגדולי העם ולהגיד מה שאנחנו חושבים, ומצד שני אנחנו עם, וכשהעם מותקף, העם מתגייס ואנחנו חלק מהעם ומגינים על העם, והשילוב הזה הנהדר בין היצירתיות והייחודיות של כל אחד ואחד, ויחד עם זה הסולידריות והיחד של העם, זה מאפיין אותנו. וזה בולט בפרשה ובדרשה, ואתה גילית את זה בפרשה, כי אני לא ראיתי את זה לפני זה. כן, אולי נסביר איך זה קשור לפרשה. זה בעצם כל נושא הקורבנות. ספר ויקרא, תורת כהנים, מספר לכהנים איך הם צריכים... הנה ספר ההוראות שלכם, הוראות הפעולה, הוראות ההפעלה במשכן ואחר כך במקדש. והדבר המרכזי כמובן זה הקורבנות. מה זה קורבן? מה זה קורבנות? פתחנו עם זה היום, וקורבן הוא תופעה מדהימה. אנחנו בעצם הורגים כאן משהו. אני מציע בדרשה הזאת שיש פה סוג של השלכה. זה התחיל בעצם מהקרבה של הבן הבכור, ואחר כך הומתק להקרבה של בעל חיים במקום הבן הבכור. אגב, יש עוד שלב ביניים, היה גם הקרבה של הלווי. הלוויים החליפו את הבכורים, ואז יש לנו פה את הקורבנות. ובעצם יש פה להקריב את הבן הבכור, זה דבר נורא. זה בעצם משהו בזה, יש פה בקשה להרוג את עצמך. עכשיו אנחנו לא יכולים להרוג את עצמנו. והקרבה של היכולת להקריב זה בעצם להמית משהו בתוכנו למען אחדות, כמו שאתה אמרת, למען אחדות דולה איתו, למען הקדוש ברוך הוא. כמו למשל כשיוצאים לקרב, או כשמישהו קופץ על רימון. באיזה רגע אירוי חד פעמי כמובן, בלי לנסות להיות סיני בכלל, באיזשהו רגע אדם מקריב את חייו למען החיילים שלו, למען הכלל. רותם, כשרותם נהרג, הוא נהרג כשהוא מגן על בן של חבר אחר שלי. זה קצת מצמרר. והגן על החיילים שלו שמה, הוא לא היה קצין והגן על חיילים אחרים בחירוף נפש, ושם בעצם מצא את מותו. זה בדיוק זה, זה הנכונות להתעיין, להפוך לעין בשביל איזשהו כלל גדול יותר. עכשיו, מצד שני, אנחנו רואים שהקורבנות הם מאוד מאוד מדודים. בעצם ספר בעיקרה בא ואומר, בשום פנים ואופן, אל תקריבו כל הזמן ובכל מקום. אני מבקש קורבנות מאוד מאוד מאוד מוגבלים. מישהו חושב שבירושלים זרמו נערות של דם? לא. ההפך, הם חסו על השא, זה אפילו נכתב בספר שמות, לחוס על השא. היום אנחנו אוכלים הרבה יותר בשר ממה שהם אכלו בעבר. לכן בעצם כל הקורבנות באו להגביל את ההקרבה. בשביל זה, מסדו את זה וסידרו את זה בצורה מסודרת. ובזה אנחנו מתשונים מהחמאס. זה מעניין אלישע, כי מה שאתה מסביר בדרושה שלך וגם בדרושות בעבר, לא שבספר ועיקרה מרודדים קורבנות ומפיצים את זה וכו'. ההפך, אלוהים לא רוצה קורבנות. אבל מה, זה חלק מהחיים אז. אבל קורבנות היו בני אדם בדרך כלל. אז איך עוברים מזה, ללא קורבנות בכלל, לשלבים? הם לא גוזרים שום דבר שהעם לא עומד בו. אז בספר ועיקרה, לאט לאט אנחנו קודם כל נמסד את זה במקום אחד, להגביל. רק הקורנים עוסקים בזה. וכפי שהרמב״ם אומר, לאט לאט זה ייעלם. אנחנו לא חוזרים לקורבנות. אגב, יש קיצונים בקרב היהדות, הם לומדים איך עושים קורבנות ואיך מתלבשים ואיך עושים וכו'. בכוונה, אולי בעתיד להחזיר את הדבר, זה לא יהיה. זה לא הכוונה של ספר ועיקרה. נכון, נכון. זה ממש נכון שמאוד מאוד ברור פה שיש פה כוונה להגביל את הקרבה. התחלתי להגיד שבמה זה דומה שונה מהחמאס. החמאס, כמו שאתה אמרת מקודם בפודקאסט, אני חושב שזה היה באנגלית או בעברית, אני פה לא זוכר. המילה המפורסמת ביותר שיצאה מהחמאס זה שהיד. שהיד, מרטיר, קורבן, אותו אחד שמקריב את עצמו. אין את כוח הנגד של הגבלת הקורבנות. כלומר, יש פה את הלמות למען הכלל הזה, למען אללה, למען האומה המוסלמית. אבל אין את הכוח השני שבא ואומר, לפעמים אין ברירה. אבל צריך להגביל את זה למינימום. אתה לא סתם יוצא למלחמה. אתה חס על החיים. אתה שומר על החיים. ואם אין ברירה, אתה מקריב חיים. המנגנון הזה הוא מנגנון בסיסי ביהדות. הוא נמצא כאן בספר בעקרא. ולצערי הרב, הוא לא מנגנון בסיסי אצל חמאס. וצער לי להגיד, אבל אני הולך להגיד את זה anyway, שזה כנראה גם לא מנגנון בסיסי באסלאם עצמו. אין את כוח הנגד לשהיד, להקרבה הזאת. שבא ואומרת, לא, רק אם אין ברירה. זה די מרגיש, אלישא, כשהעולם מסתכל על הסבל בעזה, ויש סבל, ויש רב, זה נכון, ומצבים עלינו. מצבים עלינו, במקום להצביע על אלה שגולמים לכך, ושיכולים בין רגע לעצור את כל זה, ולהפסיק. אנחנו אמורים להציל את החיים של האזאתים, בזמן שהמנהיגים שלהם, כביכול, מעדיפים שהם יהיו קורבנות. נכון, לא כביכול, הם מעדיפים שהם קורבנות. הם מעדיפים, הם מעדיפים. יש טור של טום פרידמן, טום פרידמן כותב בניוארד טיימס, הוא מאוד ביקר אותי נגד ישראל, אבל הוא אומר דברים חכמים. והטור האחרון שלו, הוא קורא לזה, נלחמת הטיק טוק. זו מלחמה ראשונה שהיא כאילו נלחמת בדעת הקהל בטיק טוק. למה? טיק טוק זה קליקי וידאו, בני 15 שניות. כל האינפורמציה שסופגים, במיוחד הצעירים, זה כמה דמויות ב-15 שניות. כי זה הזמן שיש להם סבלנות להביט. וב-15 שניות אפשר לראות דברים מכרידים. ואגב, יש לנו גם מכרידים ממה שעשו החמאס, ומעדיפים לא לחשוף את האוכלוסייה לדבר הזה. אני בעצמי לא הסתכלתי ולא ראיתי, ואני גם לא יכול. ואם הייתי רואה את זה, אני חושב שהיה פרומטי במיוחד. אבל האויבים שלנו מפיצים את הקטעים האלה בעולם. וזה מעורך התנגדות רבה ושנאה, ואנטישמיות נגד נגדנו. ואנחנו אמורים להציל חיים בזמן שהם, החיים של העם שלהם, הם נפטרים מזה. כן. לכתבין. לכתבין, וזה כואב, וזה קשה, וזה מקומם, וזה מרגיז. ועד כדי כך זה כל כך ציני, זה כל כך הזוי, שמשהו לי מרגיש שיש פה משהו גדול ממה שאנחנו מבינים. כאילו, קשה לי לקבל את זה שהחוסר הצדק הזה, הצביעות הזאת של העולם, קשה להאמין שהיא סתם. יש לי משהו מן תחושה רליגיוזית, דתית, שאנחנו, יש פה משהו מאוד גדול שאנחנו עוד אמורים ללמוד. אני לא יודע מה הוא. אני לא יודע מה הוא. אני כן יודע דבר אחד, וזה, יודע, חושב דבר אחד, וזה שאנחנו, במידה רבה, הקורבן של העולם. אנחנו הקורבן של הקדוש ברוך הוא. אנחנו הקורבן של העולם. עכשיו, זה נשמע נורא. זה נשמע נורא. אבל במובן העמוק של המילה, אנחנו ההבל. ההבל היה צדיק ותמים, והוא שילם את זה בחייו. קין רצח אותו. ואם אנחנו נצליח להזדהות עם המתנה המדהימה שאנחנו מביאים לעולם, אנחנו נהיה גאים במי שאנחנו ובקורבן שאנחנו משלמים. כמו שחבר שלך קרא לזה, במקום אנטישמיות, אנטי-סמטיזם, פרו-סמטיזם. בדיוק. ונראה שאם נסתכל על זה ממבט היסטורי, על פני אלפיים שנה, ליהודים היה תפקיד, התפקיד היה להיות קורבן. זה לפי הדת הנוצרית, ממש כחלק מהדת. וכשלא היינו כל כך קורבנות, אז עשו מאיתנו קורבנות. וגם באסלאם, בספר הקדוש שלהם, אנחנו נחוטים. וכשיהודים פתאום לא ממלאים את התפקיד הזה של הקורבן, זה זעזוע לעולם. מה פתאום יהודי יודע להילחם? אז כן, זה שינוי סדרי עולם. ואני חושב שהנצרות לקחה פה איזושהי אמת מאוד גדולה ואיבטה אותה. להגיד לנצרות, זה לא התפקיד שלכם להעלות אותנו על המוקד. אבל אני חושב שהם פשוט קוראים לא נכון את הטקסט. וכשם שהם ראו במשיח שלהם, בישו, בישוע, הם ראו בו את הקורבן האחרון. והוא היה יהודי, יהודי טוב. אז אנחנו פה נקראים לאיזשהו שיעור מאוד עמוק שאני מודה. אני עוד לא יודע מה הוא. ואלישה, לפנינו עוד תשע פרשות נתבלי בספר ויקרא. בינתיים, אני חושב שההתחלה טובה, לפי דעתי. נראה איך אנחנו נצליח לעבור את הפרשות הבאות שכולן על קורבנות. אבל בינתיים... נכון, אבל לא רק, לא רק. יש גם ואהבת לערכה כמוך. ועוד כמה דברים מאוד מאוד מאוד יפים. ומחלת הצרעת, למשל, וכולי. אני שמח עליך. אז תודה רבה לכם שהקשבתם. ושנעמיק, שנעמיק ושיהיה שבת שלום. פורים שמח. תודה לכולכם, תודה לפידבק שאנחנו מקבלים. ותודה על ההקשבה. להתראות. ביי.