פודקאסט פרק ראשון - לאחר עריכת סאונד

שלום, ברוכים הבאים והברוכות הבאות לפודקאסט על מוסרים וחוויות. אני תמרה רמטי. ואני שיר לי גואטה. בפודקאסט הזה בחרנו לעשות בעצם דווקא את השונות שממשקים שונים על התודעה שלנו, על הייצוב ההתנהגותי שלנו, גם כחברה, גם כאינדיבידואלים, וכמובן גם במקום שלנו כמאפיינים ומאפיינות חוויית משתמש בתוך כל התהליך הזה. לפני שנצליח לעומק הדיון, נספר קצת על עצמנו. אז אני תמרה רמטי צבילית. בשנתיים השלישיים האחרונות אני עוסקת בשיבוט דיגיטלי, בעיקר ב-Copywriting בגלל שהיה אסטרטגיה תוכן, מחקר לקוח. לפני זה הגעתי מהתחום של אסון רוחן מיוחד בשירות לקוחות, וכל זה הביא אותי בעצם לתמוכות ב-UX, ובשנה האחרונה אני סליחה לעשות שיפט בתוך התחום הזה של חוויית משתמש. אני מתרגלת מיינדפול נרף, ואפשר להגיד שבעל מעל עשר שנים חוקרת את כל המקומות שבהם יצירתיות פוגשת אנשים, רגשות והתנהגויות. מדהים, תמר. אני שיר ליגואטה, אני מעצבת מוסרים דיגיטליים ופיזיים. כן, גם ביטוב תעשייתי וגם ביטוב של אפליקציות, אתרים ומערכות. האפליקציה הראשונה שהצטפתי הייתה במקרה רשת חברתית, ולכן אני מאוד מחוברת לנושא. בלי קשר לזה אני חובבת יוגה, פילאפיסט, כל מיני דברים שקשורים לתפתחות רוחנית, וחוקרת את הנושא של התמוכרות למוצרים דיגיטליים וההשפעה שלהם על החיים שלנו היום. מדהים, איזה כיף שאת כאן שירית. ואחרי שככה גם המאזינים והמאזינות שלנו יודעים אם אנחנו, אז למה לא תפתח ונתחיל. קודם כל, אז חזרנו, ופה בעצם לנושא הראשון שככה חשבנו שנדבר עליו, שחשבנו ככה על הנושאים של הפודקאסט, וכאילו קראנו לנושא הזה התרבכות על העבר או התמכרות על העתיד. ובעצם היה לנו כזה חשוב להתחיל איתו, כי אשתנו מרגישות שההתפתחות של הטכנולוגיה באמת נעה בקצב גבוה. ויש פה מין איזשהו פרדוקס כזה, כי אנחנו כבני אדם שיוצרים ומפתחים את הטכנולוגיה הזאת, אנחנו גם ידועים בתור לא אוהבי שינויים, נקרא לזה ככה. רובנו חווים איזושהי חרדה מסוימת של שינוי וגעגע מההשלכות שלו, שאגב גם באמת לא תמיד אנחנו לא ידועות על כל ההשלכות של איזשהו תהליך שמתחיל עד הסוף. אפשר לראות את זה סביב ה-AI שפרץ לחיינו, שרבים תופסים אותו כברכה בשיא עבודה שמקצר תהליכים משמעותית, ואחרים תופסים אותו כאיזשהו איום של שוק התעסוקה, גם ברשתות החברתיות שטרפו את הכנסים וכל מה שקשור למערכות יחסים ושנראה קשר עם חברים, ועוד מון שקים אחרים שפשוט כמו הגדירו מחדש מסכמות חברתיות והתלהבותיות. וזה הרבה פעמים תופס אותנו באיזשהו מקום של בין פליאה והתלהבות מהדבר החדש הזה שהגיע לנו לחיים, זה בין לאיזשהו פחד וחשש, אולי אפילו געגוע וכניעה שדברים יחזרו להיות כמו שהיו פעם. איפה זה תופס אותך, האמירה הזאת? כן, תמר, אני מאוד מתחברת לאמירה הזאת. אני חושבת שבשנים שפרצו לחיינו הרשתות חברתיות, נתנו להם כל כך הרבה נתונים ותמונות ופרטים עלינו, בלי הפסקה, כמה שבא לנו, וזה נושא שגם עליו דנים המון, כי איבדנו את הפרטיות שלנו מאז שנת שהתחילה פייסבוק. יש לנו את הדומות הדיגיטלית שלנו שאנחנו ככה מעלים אליה את הדברים, היא מציגה חלק מאוד קטן מהחיים שלנו ומי שאנחנו, אבל כן, כל החיפושים הסודיים שלנו בגוגל, מעלים לנו כל מיני פרסומות על הדברים שאנחנו מחפשים. הדמות הזאת היא האוותר שלנו, היא מצגת אותנו בכל מיני פלטפורמות. בשנה האחרונה גם, כל הכלים של האיי-איי, קיבלו המון המון דמה, אם זה יצירה של תמונות, אם זה צ'ט-ג'י-פי-טי, ויש לנו כל כך הרבה פתרונות לפתור דברים בצורה הרבה יותר מהירה ויעילה, ואני מאמינה שטכנולוגיה באמת נולדה בשביל לפתור לנו בעיות, ומה שקורה כרגע היא גם יתרת הרבה תלות לבעיות אחרות. כלומר, לאנשים שעובדים היום עם הצ'ט-ג'י-פי-טי באופן שהוא שוטף, גם אני לפעמים עובדת עם הצ'ט-ג'י-פי-טי, זה הופך אותנו מצד אחד לבן אדם מאוד מאוד סופר, סופר יעיל, חכם, מהיר, אפשר לבצע את העבודה יותר מהר, אף אחד לא יודע אם השתמשנו או לא, אבל אנחנו פשוט נעשה את העבודה שלנו, זה יסכם לנו את הנתונים, זה יצא את הדברים, אבל מי היינו בלעדיו, אם היו מורידים אותו ליום אחד, איך היינו מתפקדים בעבודה? אנשים היום משתמשים בזה בכל דבר, לכתוב קורות חיים, להתאים את הקורות החיים למשרות, אם זה לבנות תמונות פיקטיביות, ככה שמייצרות איזושהי מציאות אחרת. באמת, אני מרגישה שזה כמו עוד איזה עבר כזה שגודל לנו, שמתפתח, ומה קורה אם מישהו היה סוגרנו את האינטרנט, את החשמל, ואין לנו אותו מה, מה אנחנו נהיה? כמו שנצא לדרך בלי להשתמש ב-WAVE, אנחנו נסתדר או לא נסתדר? ואם אנחנו חוזרים אחורה אחורה, אז לפני שהיו טלפונים סלולריים, היינו רק איזה שהוא טלפון קווי כזה בבית, אם מישהו היה עונה זה היה סבבה, כנראה שהוא בבית, ואם הוא לא עונה, כנראה שלא, ולא היינו יודעים מי הולך להתקשר, והיה כזה משהו מאוד לא ידוע ומפתיע, והיום זה משהו שהוא הרבה מעבר. כן, אם מישהו קראת ההודעה, ענה, לא ענה, אפשר להכניס הרבה רגש על הנושא הזה, כל מיני ספקולציות, בכוונה לא נראה, הוא לא קרא. החיים הם ממש אחרים. אני מרגישה שיש גם פחות חופש, כל הזמן נמצאפים איתנו להיות זמינים, והאמת, יש כל כך הרבה מה להגיד על זה. איך זה פוגש אותך, תמה? לגמרי, האמת שבאמת כל מין שאמרת, את מדברת על פחות חופש ועל איזושהי תלותיות שאנחנו פתחים, ובאמת כשאני התחלתי לחשוב איפה זה פוגש אותי, אז באמת, נזכרתי בכל ההתפתחות הזאת של הטלפונים בניידים, עוד אפילו לפני שהיה הסמארטפון, אבל אני חושבת שכשאני הייתי בכיתה זין, אז הטלפונים בניידים ככה התחילו להיות יותר, מה שנקרא, רכוש של כולם, לא רק של מגברים, פתאום גם ילדים התחילו להיות טלפונים. מוגבלים. היו מוגבלים בתקציב, בזמנים, בכמות של אסמטים, הייתה לנו מגבלה, והיום הכל חופשי-חופשי, ומישהו יודע גם לקחת את כל מה שאנחנו מדברים, ולהפוך אותו לדאטה, להפוך אותו למשהו בעל ערך. לגמרי, לגמרי. ואני חושבת שהמקום של זה בעיקר תופס אותי, זה המקום של החופש שלי לשנייה לא להיות, לא להיות עם יכולת כל שנייה לענות על כל שאלה שיש לי, או לא להיות זמינה. כל הזמן, אני זוכרת שגם אחים שלי וגם אני, אנחנו לבדנו בפנימיות מחוץ לבית, כי גרנו ביישוב שהוא מאוד מרוחק, ואני זוכרת שכשאחים שלי היו נדיד חוזרים בביתה, אז ההורים שלי היו יודעים שהם בדרך, הם יוצאים מהבית ספר שלהם, וכשעוד כמה שעות הם הגיעו, והכל בסדר. ופתאום במציאות שלי, שדבר היה טלפון היד, אז כאילו רצו לדעת כל הזמן איך הדרך, ואיך הולך. ואם השנייה לא מגיעה, אז אולי כבר קרה משהו, אז דואגים לי. וכאילו, אני זוכרת שהתחושות שלי היו כזה, רגע, הכל בסדר, לא צריך לדאוג כל כך מהר. ואנחנו באמת מצפים שהכל יהיה כל כך מידי כל הזמן. כששרחנו הודעה בוואטאפ, אז יענו לנו ישר, ואם מישהו לא עונה, אז אולי באמת קרה משהו. ואני יכולה להגיד שאם יש משהו שכזה, אני לקחתי בהתמודדות שלי כמו לדבר הזה, היום הטלפון שלי כמעט 100% מהזמן הוא על שקט. זאת אומרת, אני לפעמים לא יודעת שהבחו לי הודעות, או שמתקשרים, או אני ממש מאפשרת לעצמי את הבחירה, מתי להיות מחוברת או מתי לא. גם בסופה שהיא, לפעמים אני כזה שרה את הטלפון בפד, ואני סוג של מנסה להכתיב לנציאות, אולי כנגד כל הפיקויים, אבל שאני לא מזמינה כל הזמן, ואני לא חלק מזה. חדוש מאית, זה שאת משתיקה את הטלפון, גם אני אגב משתיקה את הטלפון, וברגע שהטלפונים שלנו מושתקים, הם גם לא גורמים לאנשים אחרים לבלוק את הטלפון שלהם כל שנייה, או לדאוג ולרוץ את הטלפון כל רגע. מה קורה, הטלפונים האלה, כל ההתרעות, הם בעצם מהירים אותנו כזה, בוקר טוב, אני פה, היי, אני טלפון, אני כאן, ואז גם הבן אדם של הידי ששומע את ההתרעות, אפילו את של הרצץ, כן, כל דבר כזה, הוא מקפיץ אותנו, כי גם לנו משתה מכשיר הזה, וגם אנחנו רוצים לראות שהכל בסדר, זה משהו שהוא פשוט נהיה מובנה. אז ברגע שאנחנו משתיקים, אנחנו גם עוברים לאחרים לא להידבק למכשיר בלי הפתקה. לגמרי, לגמרי, אני גם, אני חושבת שזה מאוד מאוד חשוב לשתף את זה גם במתבשים חברתיים. נגיד, לפעמים יש לי חברות שאני יכולה לשלט איתן לקפה אחרי, באמת הרבה זמן שלא ראיתי אותן, והטלפון יהיה שם ממש ממש נוכח, ופעם לא הייתי מרגישה בנוח להגיד, והיום אני כזה, כן, מוצאת את עצמי, אומרת, וואי, בא לי שאולי נשים את הטלפון בצד, או אני אשמח שנייה להיות איתך, אני מרגישה כזה שהמסך תופס הרבה מהמקום, ואני יכולה להגיד שגם בזוגיות שלי, אז בן הזוג שלי אמר לי פעם, שכזה, לפעמים הוא פונה אליי, ואני נגיד באמצע לכתוב הודעה, או לעשות משהו או זה, זה מאוד קשה לי להתנתק מהמסך אליו, וזה ממש הירום, כאילו באיזושהי עבודה שלי, ושנייה כאילו לשים את הטלפון בצד, ושנייה בן אדם מדבר איתי, להתנתק מהמסך, ושנייה לתת לו את התשומת לב במרחב, זה לגמרי איזשהו תהליך, אני חושבת, זה בחירה מודעת, ואנחנו באמת חייבים לעשות כל הזמן. נכון. זה בגלל שאנחנו נכנסים, יש לנו איזשהו לופ כזה, ברגע שאנחנו נחשים, נחשים לפייסבוק, יש לנו איזשהו פיד כזה שלא נגמר, ואז בולקים באינסטגרם, ונחשים לחטשות, אז נורא מאוד קשה לנו להפסיק את הלופ, וגם כל הזמן קל לנו לחזור אליו, כי זה כבר משהו שהוא פעולה חוזרת, זה כבר נהיה הרגל. ואני אגב משתיקה את הוואטסאפ, שזה אולי נשמע לאנשים קצת מוזר, יכולים לשלוח לי הודעות אפילו מהגן של הילדה, אני לא יודעת, אבל אני משתדלת להשתיק את הוואטסאפ, כי הוא ממש ממש מפריע לי, אני לא יכולה להיות זמינה, כמו שאתה אומרת, כל הזמן לכל אחד, אני פשוט לא אספיק לעשות שום דבר, אם כל היום אני אהיה בהודעות ובטלפון, אני מנסה מאוד להיות במה שאני באמת צריכה, זה נורא קשה, כן, כי זה פשוט ממקר, אז אנחנו לא בשליטה על הדבר הזה, אבל אני משתיקה כל אפליקציה שהיא נראית לי לא הכרחית, כמו למשל פייסבוק, אינטגרם, וואטסאפ, טיק טוק, כדי כמה שפחות לקבל את ההפרעות האלה, במהלך היום יום. ואיך זה מתקבל? באמת למשל מצד הגן, אם זה הצוות המקצועי, אם זה ההורים, האם יצא לך לקבל תגובות של, מה שמעת שירלי, היה פה משהו דחוף, למה גלגל? האמת שפעם אחת רק קרה משהו דחוף, שגיליתי רק בדיעבד משהו שקרה, לא יודעת, עברו איזה שעתיים, שלא נגעתי בטלפון, הייתי נורא מרוכז בעבודה, ואז גיליתי, וגם הקבוצה של הגן, היא נמצאת בהשתקה, אז כאילו, יש לי רצף כזה של מחסומים, יש לי השתקה ויש לי ארכיון גם, אז אני חושבת שהיא אפילו הייתה בארכיון, וגיליתי אחרי שעתיים, שיש השתקת חשמל בגן, וכל ההורים כבר הלכו להביא את הילדים, וואטסי כזה פדיחה, הלכו להביא את הילדים וזה, ואני פשוט לא מודעת לזה, אירן גם לא שם לב להודעות של הגן, ואני חושבת שמיקה הייתה בין הילדים האחרונים בגן, במקרה הזה, אבל כן כאילו כולם בסדר, אוקיי זה היה השתקת חשמל, היה קצת חם, ולקחתי את הילדה קצת יותר מאוחר, אבל לגמרי, כאילו בוא נגיד הקושי שלי, הוא להתרכז בעבודה, ולהיות באמת בזון, ולהרגיש שהייתי פרודוקטיבית עכשיו, ועשיתי מה שהייתי צריכה מהתחלה עד הסוף, זה נדיר שכאילו אני מרגישה שבאמת, וואו עשיתי זה, כאילו אף אחד לא מפריע לי עכשיו, כאילו כשאני מגיעה לזון הזה, אני באמת רוצה להיות שם עוד קצת, לגמרי וכמה קשה לנו להגיע לזון זה באמת, אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי כזה, רגע שנייה לפני שאני צריכה להתרכז, בודקת וואטסאפ, בודקת מייל, בודקת זה, אוקיי, החליפיתי את כל הזירות, אפשר שנייה להתנתק, להתנתק ובאמת לנסות להישאב לזון הזה, וכל כך בקלות אפשר להיות מוחחות ממנו. נכון. דיברנו פעם על אפליקציה שנקראת פורשט, שהיא מאפשרת לך בעצם לשים את הטלפון אל איזשהו שקט, כאילו היא פועלת והיא לא מאפשרת לך גישה, אפשר אפליקציות בטלפון, ואז את מגדירה לכמה זמן את מפעילה אותה, והם מתחייבים שעל כל שעתיים שאת ככה במדיטציה בטלפון, הם שוקלים עוף. זה נכון. אז כמה עצים יש לך? לא מספיק. אבל אני חושבת שזה באמת חשוב להתייחס גם, דיברנו על וואטסאפ, אז גם בוואטסאפ יש את הפיצ'רים האלה שמאפשרים לנו באמת לבחור עד כמה אנחנו רוצות להיות מעורבות. אם זה להשתמש בערכיון כמו של סקארט, או לשים את הגביסות על אשתק, או בכלל לעשות איזשהו אשתק על כל ההפרעות. זאת אומרת יש לנו בחירה בתוך המקום הזה, וחשוב להיות מודעים ומודעות לבחירה שיש לנו. נכון. יש גם, אם אנחנו רואים שאיזה אפליקציה היא נורא מפעילה אותנו, מה שנקרא, נגיד אני ראיתי תקופה שפייסבוק נורא מפעיל אותי, אז מחקתי אותו בשבוע. כאילו זה, זה מעשה קצת קיצוני, אף אחד לא עכשיו ימחק את הוואטסאפ וזה, אבל זה נותן איזשהו אוויר, איזו פרספקטיבה אחרת, כאילו מה קורה שאין את זה, מה, פתאום יש שקט, פתאום לא חייבים לראות מה כולם עושים עכשיו, איזה כיף לכולם, ומה אני עושה ומה הם עושים, ומה בא לי לעלות, ואיזה תמונה יפה הייתה לי, כאילו קצת לשחרר את המקום הזה, להכניס אוויר, זה ממש עוזר, באמת לזהות את הגורם המפריע, מה שנקרא. לגמרי. אני, אני אהבת תאבים מגדישה, שזה כמו סוג של מערבולת ששואבת אותי, ואז פתאום אני, כאילו נזכרת שיש לי את היכולת לבחוץ ולצאת מהמערבולת, ונותן לי איזושהי תחושה של חיות, ושל תחירה, ולהגיד רגע, המערבולת הזאת לא שואבת אותי בעל כורחי, אני, יש לי היכולת למחור ולהחליט כמה אני רוצה להיכנס ולהישאב בתוך הדבר. נורא, נורא קל להישאב, כי מבינים כל הזמן תכנים שאנחנו אוהבים, כאילו, ושמכירים אותנו כל כך טוב, אז זה מדהים שאת תוהבי את הסרטון הזה של הכלבים שעכשיו יש, ואחרי זה את המחורה הזאת, איך היא עושה את האיפור, ואז איזשהו קורס שהוא מעניין, שיכול להיות שאת תקני אותו, וכאילו הגלגול של התכנים הם נורא מוטבים אלייך, ואז אנחנו נשאבות להרבה מאוד זמן. אבל ברגע שאנחנו מודעות לסיטואציה, כן, שמישהו גם יש לו איזה אינטרס להשאיר אותנו קצת, בוא נגיד, הרבה אינטרס, אז באמת לקחת את הדברים על האחריות שלנו, אנחנו אחראים פה על הזמן שלנו, זה המכשיר שלנו, זה הידיים שלנו, זה העיניים שלנו, זה המוח שלנו, ואנחנו כן, יש לנו בחירה, להישאר עוד קצת או לא, יש לנו עוד דברים לעשות בחיים. לגמרי, ואתה פה, אתה יודעת את הנושא של התרגות, שיודעים מה אנחנו אוהבים, אז גם בנוגע לזה הרגשות שלי הן מאוד מעורבים, כי אני הרבה פעמים אומרת, וואי, איזה כיף שיש תרגות, זה משמע אולי מוגרם להגיד את זה, רוב העולם מתנגד לתרגותינו האלה, אבל אני הרבה פעמים מרגישה שאיזה כיף ברגע שיש איזשהו נושא שמעניין אותי, או יודעת, עכשיו שיפשתי, לילה לבן גול שלי סדנת רישום לעשות ביחד, אז זהו היו דברים, כאילו, אני גם הייתי צריכה לחפש אקטיביסט לזה, אבל פייסבוק מאוד מאוד מאוד עוזר לי לחפש לעוד מפני שירות, נקרא לזה ככה, ומקל על ראיית החיפוש, ודבר שני, אני גם הרבה פעמים מסתכלת על זה בתור איזשהו שיקוף של התודעה שלי, זאת אומרת, אם אני הרבה עוסקת בנושא מסוים, אז פייסבוק מקפיצ לי אותו, כל רשת חברת אחרת, אני נמצאת הרבה בפייסבוק, ואז אני יכולה לראות, רגע, זה באמת תוכן שנושא לי טוב, זה המקום שאני רוצה להיות בו, כאילו, איך אני מרגישה כשאני נכנסת לתוכן הזה, וזה נותן לי איזשהו מקום של שיקוף, של בחירה, ואולי, כמו שאמרנו מקודם, יש לנו איזה שהם כלים, כי בכל ההתפתחות הטכנולוגית, הם נותנים לנו כלים שאנחנו חושבים ללמוד איך אנחנו מנסים אותנו בתוכן, כאילו, אנחנו רוצים להשתיים, או אנחנו רוצים להשתמש בהם, כאיזה שהם כלים שמשרתים אותנו. זה אפשרי להיות יעיל ב... כאילו, כשאנחנו נכנסים לפייסבוק, להתחיל, לא תמיד הייתה לנו איזושהי מטרה, היה לנו איזשהו הרגל כזה, ואני נכנסתי, נכנסתי לפייסבוק. לא כמו שאת אומרת, כן, במקרה שחיפשת תזנה בזוג שלך ולך, ללכת ביחד, זה באמת משהו נחמד, אבל ברשתות חברתיות, אלה, אם כן, היה לי איזה מטרה יכולה להיות לי כשאני נכנסת לשם, למשל, משהו שהוא יעיל, בואו נחשב. האמת זה, דיסקטרים ממש משתמשים בפייסבוק כמנוע חיפוש לכל דבר. כן. וזה משהו שאני גם נמצאתי ממנה. זאת אומרת, אם בא לי עכשיו משהו, אז ממש אני אכנס לפייסבוק ואני אחתוב שם ואני אראה איזה פוסטים יגיבו על זה, או איזה קבוצות יש בנוגע לדבר הזה, וממש לעזר באנשים. האמת שיש שם הרבה מאוד דעות ומידע, כן, אם יש לי, נגיד, לך תשע שבוע לראות, אם מישהו יודע למה יש מיילים ספם מהצור קשר שלי, איך אפשר לפתור את זה באתר. ובאמת, יש הרבה אנשים מאוד חכמים וטובים שיענו, כן, אפשר להשתמש בפלטפורמה הזאת לטובתנו. יש לי משהו, בעיה שאני רוצה לפתור, אני פונה אל הקהל, כן, מישהו יש לו תשובה, זה יכול לעזור, זה אחלט לי. וגם יש את המרקט פלייס, אם מישהו מוכר משהו יד שנייה, ויש פוסטים שהם בנושאים מסוימים. אפשר למצוא הרבה מאוד ידע, נכון? לגמרי. לגמרי, חד משמעית. והאמת שהתנושא הזה של פייסבוק, שזה באמת כל הנושא של הרשתות חברתיות, זה כבר הנושא שאנחנו רוצות לגעת בו בפרק הבא, אבל אנחנו כבר הצליחות להגיע פה לקראת קיום. ואני חושבת שזה איזושהי נקודה מאוד אופטימית ומעניינת, שהגענו אליה ככה, בסיכון השיחה הזו, במקום הזה, של לקחת איזשהו כלי, איזשהו ממשק שהגיע לחיינו, טכנולוגיה חדשה, ולהסתכל עליה בצורה האוליסטית, רחבה, ביקורתית, להבין שיש לנו בחירה בתוך הדבר הזה, ויכולת להפוך אותה לנעיציבה, ולזהות את המקומות שהיא גם יכולה לשאוב אותנו, או לשלוח בנו, או ליתור תלותיות, כמו שהלכה עוד קודם. ובהחלט אנחנו אנשים עצמאים, ומודעים שיכולים לעמוד מולה. מדהים. אז תודה תמר, על השיחה המעניינת שהייתה לנו. תודה רבה לכם. תודה, תודה. בואי נפגש בפרק הבא של הפודקאסט שלנו, מוצרים וחוויות. אם אהבתם, הזדהיתם, בא לכם להגיד לנו משהו, אנחנו נשמח. תעשו לייק, תשתפו, ואתם יכולים גם לכתוב לנו ולהגיד ביי ביי. ביי.