פודקאסט פרק ראשון - עריכת סאונד שניה

In this podcast, Tamara and Shir discuss the impact of technology on our lives and the paradox of being both creators and consumers of technology. They talk about the loss of privacy due to social media and the constant availability that technology demands. They also discuss the challenge of staying focused and present in a world filled with distractions. The podcast raises questions about our dependence on technology and the need to find a balance between being connected and being present in the moment. שלום, ברוכים הבאים והברוכות הבאות לפודקאסט על מוצרים וחוויות. אני תמרה וענתי. ואני שירלי גואטה. בפודקאסט הזה בחרנו לעסוק בעצם בהפקות השונות שממשקים שונים על התודעה שלנו, על הייצוב ההתנהגותי שלנו, גם כחברה, גם כאינדיבידואלים, וכמובן גם במקום שלנו כמאפיינים ומאפיינות חוויית משתמש בתוך כל התהליך הזה. לפני שנצליח לעומק הדיון, נספר קצת על עצמנו. אז אני תמרה רמטית סבילית. בשנתיים השלצה האחרונות אני עוסקת בשיווק דיגיטלי, בעיקר בקופרלייטים, בגלל שאני אסטרטגיה תוך מחקר לקוח. לפני זה הגעתי מהתחום של הפנוכה מיוחד, בשירות לקוחות. וכל זה הביא אותי בעצם לתמוכות ב-UX, ובשנה האחרונה אני ככה עושה שיפס בתוך התחום הזה של חוויית משתמש. אני מתרגלת מיינדפול נפ, ואפשר להגיד שבעל מעל עשר שנים חוקלת את כל המקומות שבהם יצירתיות פוגשת אנשים, רגשות והתנהגויות. מדהים, תמר. אני שיר ליגואטה. אני מעצבת מוסרים דיגיטליים ופיזיים. כן, גם עיצוב תעשייתי וגם עיצוב של אפליקציות, אתרים ומערכות. האפליקציה הראשונה שהצבתי הייתה במקרה רשת חברתית, לכן אני מאוד מחוברת לנושא. בלי קשר לזה, אני חובבת יוגה, פילאטיסט, כל מיני דברים שקשורים לתפתחות רוחנית, וחוקרת את הנושא של התמקרות למוסרים דיגיטליים וההשפעה שלהם על החיים שלנו היום. מדהים, איזה כיף שאת כאן, שיר לי. ואחרי שככה גם המאבינים והמאבינות שלנו יודעים מי אנחנו, אז יאללה, פתיח ונתחיל. אוקיי, אז חזרנו. בעצם שיר לנושא הראשון שככה, חשבנו שנדבר עליו, שחשבנו ככה על הנושאים של הפודקאסט, וכאילו, קראנו לנושא הזה התרבכות על העבר או התמכרות אל העתיד. ובעצם היה לנו כזה חשוב להתחיל איתו, כי שנינו מרגישות שההתפתחות של הטכנולוגיה באמת נעה בקצב גבוה. ויש פה מין איזה שהוא פרדוקס כזה, כי אנחנו כבני אדם שיוצרים ומסוכים את הטכנולוגיה הזאת, אנחנו גם ידועים בתור לא אוהבי שינויים, נקרא לזה ככה. רובנו חווים איזושהי חרדה מסוימת של שינוי ודאגה מההשלכות שלו, שאגב גם באמת לא תמיד אנחנו לא ידועות על כל ההשלכות של איזשהו תהליך שמתקיל עד הסוף. אפשר לראות את זה סביב ה-AI שפרץ לחיינו, שרבים תופסים אותו כברכה בפי עבודה שמקצר תהליכים משמעותית, ואחרים תופסים אותו כאיזשהו איום לשוק התעסוקה. גם ברשתות החברתיות שתרפו את הכנסים בכל מה שקשור למערכות יחסים ושנראה קשר עם חברים, ועוד מבשקים אחרים שפשוט כמו הגבירו מחדש מסכמות חברתיות והתלהגותיות. וזה הרבה פעמים תופס אותנו באיזשהו מקום של בין תליה והתלהגות והדבר החדש הזה שהגיע לנו לחיים, זה בין איזשהו פחד וחשש, אולי אפילו גאגוע וכניעה שדברים יחזרו להיות כמו שהיו פעם. איפה זה תופס אותך, האמירה הזאת? כן, תמר, אני מאוד מתחברת לאמירה הזאת. אני חושבת שבשנים שפרצו לחיינו הרשתות חברתיות נתנו להם כל כך הרבה נתונים ותמונות ופרטים עלינו, בלי הפסקה כמה שבא לנו וזה נושא שגם עליו דנים המון כי איבדנו את הפרטיות שלנו מאז שהתחילה פייסבוק. יש לנו את הדמות הדיגיטלית שלנו שאנחנו ככה מעלים אליה את הדברים, היא מציגה חלק מאוד קטן מהחיים שלנו ומי שאנחנו, אבל כן, כל החיפושים הסודיים שלנו בגוגל מעלים לנו כל מיני פרסומות על הדברים שאנחנו מחפשים. הדמות הזאת היא האוותר שלנו והיא מצגת אותנו בכל מיני פלטפורמות. בשנה האחרונה גם כל הכלים של האיי-איי קיבלו המון המון דמה, אם זה יצירה של תמונות, אם זה של GPT. ויש לנו כל כך הרבה פתרונות לפתור דברים בצורה הרבה יותר מהירה ויעילה ואני מאמינה שטכנולוגיה באמת נולדה בשביל לפתור לנו בעיות ומה שקורה כרגע היא גם יוצרת הרבה תלות בבעיות אחרות. כלומר אנשים שעובדים היום עם השטט GPT באופן שהוא שוטף, גם אני לפעמים עובדתי עם השטט GPT, זה הופך אותנו מצד אחד לבן אדם מאוד מאוד סופר, סופר, יעיל, חכם, מהיר, אפשר לבצע את העבודה יותר מהר. אף אחד לא יודע אם השתמשנו או לא, אבל אנחנו פשוט נעשה את העבודה שלנו, זה יסכם לנו את הנתונים, זה יעשה את הדברים. אבל מי היינו בלעדיו? אם היו מורידים אותו ליום אחד, איך היינו מתפקדים בעבודה? אנשים היום משתמשים בכל דבר, לכתוב קורות חיים, להתאים את הקורות החיים למשרות, אם זה לבנות תמונות פיקטיביות, ככה שמייצרות איזושהי מציאות אחרת. באמת אני מרגישה שזה כמו עוד איזה עבר כזה שגודל לנו, שמתפתח ובמה יקורה אם מישהו יסוגר לנו את האינטרנט, את החשמל ואין לנו אותו מה. מה אנחנו נהיה? כמו שנצא לדרך בלי להשתמש ב-Waze. אנחנו נסתדר או לא נסתדר? ואם אנחנו חוזרים אחורה, אחורה, אז לפני שהיו טלפונים סלולריים, היינו רק איזה שהוא טלפון קווי כזה בבית, אם מישהו היה עונה זה היה סבבה, כנראה שהוא בבית, ואם הוא לא עונה כנראה שלא. ולא היינו יודעים מי הולך להתקשר, והיה כזה משהו מאוד לא ידוע ומפתיע. והיום זה משהו שהוא הרבה מעבר. כן, אם מישהו קראת ההודעה, ענה, לא ענה, אפשר להכניס הרבה רגש על הנושא הזה, כל מיני ספקולציות, בכוונה לא נהיה, הוא ראה והוא לא קרא. החיים הם ממש אחרים. אני מרגישה שיש גם פחות חופש, כל הזמן מצפים איתנו להיות זמינים, והאמת, יש כל כך הרבה מה להגיד על זה. איך זה פוגש אותך, תמה? זה לגמרי, האמת שבאמת כל מילה שאמרת, את מדברת על פחות חופש ועל איזושהי תלותיות שאנחנו פתחים, ובאמת כשאני התחלתי לחשוב איפה זה פוגש אותי, אז באמת, נזכרתי בכל ההתפתחות הזאת של הטלפונים בניידים, עוד כאילו לפני שהיה סמארטפון, אבל אני חושבת שכשאני הייתי בכיתה זין, אז הטלפונים בניידים ככה התחילו להיות יוצא ומשתיקה רכוש של כולם, כבר לא רק של מנוגרים, פתאום להקלט גם לילדים התחילו להיות טלפונים. מוגבלים. בדרך כלל היו מוגבלים בתקציב, בזמנים, בכמות של אס אמסים, היה לנו מגבלה, והיום הכל חופשי חופשי, ומישהו יודע גם לקחת את כל מה שאנחנו מדברים ולהפוך אותו לדאטה, להפוך אותו למשהו בעל ערך. לגמרי, לגמרי. ואני חושבת שהמקום של זה בעיקר תופס אותי, זה המקום של החופש שלי לשנייה לא להיות, לא להיות עם יכולת כל שנייה לענות על כל שאלה שיש לי, או לא להיות זמינה. כל הזמן אני זוכרת שגם אחים שלי וגם אני, אנחנו לבדנו בפנימיות מחוץ לבית, כי גרנו ביישוב שהוא מאוד מרוחק, ואני זוכרת שכשאחים שלי היו נגיד חוזרים הביתה, אז ההורים שלי היו יודעים שהם בדרך, שהם יוצאים מהבית ספר שלהם, וכשעוד כמה שעות הם הגיעו, והכל בסדר, ופתאום במציאות שלי שזה היה הטלפון היד, אז כאילו רצו לדעת כל הזמן איך הדרך, ואיך הולך, ואם השנייה לא מגיעה אז אולי כבר קרה משהו, אז דואגים לי, וכאילו אני זוכרת שהתחושות שלה היו כזה, רגע הכל בסדר, לא צריך לדאוג כל כך מהר, ואנחנו באמת מצפים שהכל יהיה כל כך מידי כל הזמן, כששרחנו הודעה בוואטאפ אז יענו לנו ישר, ואם מישהו לא עונה אז אולי באמת קרה משהו, ואני יכולה להגיד שאם יש משהו שכזה, אני לקחתי בהתמודדות שלי מול הדבר הזה, היום הטלפון שלי כמעט 100% מהזמן הוא על שקט, זאת אומרת אני לפעמים לא יודעת שייכו לי הודעות, או שמתקשרים, או אני ממש מאפשרת לעצמי את הבחירה, מתי להיות מחוברת או מתי לא, גם בסופה שלפעמים אני כזה שמה את הטלפון בפאד, ואני סוג של מנסה להכתיב למציאות לאט אולי, כנגד כל הסיכויים, אבל שאני לא זמינה כל הזמן ואני לא חלק מזה. חדש מאיד, זה שאת משתיקה את הטלפון, גם אני אגב משתיקה את הטלפון, וברגע שהטלפונים שלנו מופתקים, הם גם לא גורמים לאנשים אחרים לבלוט את הטלפון שלהם כל שנייה, או לדאוג ולרוץ את הטלפון כל רגע. מה קורה, הטלפונים האלה, כל ההתראות, הם בעצם מהירים אותנו כזה, בוקר טוב, אני פה, היי, אני טלפון, אני כאן, ואז גם הבן אדם של הידי ששומע את ההתראות, אפילו את של הרצץ, כן, כל דרך כזה, הוא מקפיץ אותנו, שלנו יש את המכשיר הזה, וגם אנחנו רוצים לראות שהכל בסדר, משהו שהוא פשוט נהיה מובנה. אז ברגע שאנחנו משתיקים, אנחנו גם אומרים לאחרים, לא להידבק למכשיר בלי הפתקה. לגמרי. לגמרי, אני חושבת שזה מאוד מאוד חשוב להישקף את זה, גם במפגשים חברתיים. נגיד, לפעמים יש לי חברות שאני יכולה לשבת איתן, ואני יושבת איתן בקפה אחרי, באמת הרבה זמן שלא ראיתי אותן, והטלפון יהיה שם ממש ממש נוכח, ופעם לא הייתי מרגישה בנוח להגיד, והיום אני כזה, כן, מוצאת את עצמי, אומרת, וואי, בא לי שאולי נשים את הטלפון בצד, או אני אשמח שנייה להיות איתך, אני מרגישה כזה שהמסך תופה, הרבה מהמקום, ואני יכולה להגיד שגם בזוגיות שלי, אז בן הזוג שלי אמר לי פעם, שכזה לפעמים הוא פונה אליי, ואני נגיד באמצע לכתוב הודעה, או לעשות משהו או זה, זה מאוד קשה לי להתנתק מהמסך אליו, וזה ממש היום, כאילו באיזושהי עבודה שלי, לשנייה כאילו שים את הטלפון בצד, לשנייה בן אדם מדבר איתי, להתנתק מהמסך, לשנייה לתת לו את עצום את לב במלחם, זה לגמרי איזשהו תהליך, אני חושבת, זה בחירה מודעת, שאנחנו באמת חייבים לעשות כל הזמן. נכון. וזה בגלל שאנחנו נכנסים, יש לנו איזשהו לופ כזה, ברגע שאנחנו נכנסים, נכנסים לפייסבוק, יש לנו איזשהו פיד כזה שלא נגמר, ואז בולקים באינסטגרם, ואז נכנסים לחדשות, אז נורא קשה לנו להפסיק את הלופ, וגם כל הזמן קל לנו לחזור אליו, כי זה כבר משהו שהוא פעולה חוזרת, זה כבר נהיה הרגל. ואני אגב משתיקה את הוואטסאפ, שזה אולי נשמע לאנשים קצת מוזר, יכול להמשלוח לי הודעות אפילו מהגן של הילדה, אני לא יודעת, אבל אני משתדלת להשתיק את הוואטסאפ, כי הוא ממש ממש מפריע לי. אני לא יכולה להיות זמינה, כמו שאתה אומרת, כל הזמן לכל אחד. אני פשוט לא אספיק לעשות שום דבר, אם כל היום אני אהיה בהודעות ובטלפון. אני מנסה מאוד להיות במה שאני באמת צריכה, זה נורא קשה, כי זה פשוט ממקר, אז אנחנו לא בשליטה על הדבר הזה, אבל אני משתיקה כל אפליקציה שהיא נראית לי לא הכרחית, כמו למשל פייסבוק, אינטגרם, וואטסאפ, טיק טוק, כדי כמה שפחות לקבל את ההפרעות האלה, במהלך היום יום. ואיך זה מתקבל, באמת למשל מצד הגן, אם זה הצוות המקצועי, אם זה ההורים, היית צריך לקבל תגובות של, מה סתם היה קשיר לי, היה פה משהו דחוף, למה לא ידעת? האמת שפעם אחת רק קרה משהו דחוף, שגיליתי רק בדיעבד משהו שקרה, לא יודעת, עברו איזה שעתיים, שלא נגעתי בצפון, הייתי נורא מרוכז בעבודה, ואז גיליתי, וגם הקבוצה של הגן, היא נמצאת בהשתקה, אז כאילו, יש לי רצף כזה של מחסומים, יש לי השתקה, יש לי ארכיון גם, אז אני חושבת שהיא אפילו הייתה בארכיון, וגיליתי אחרי שעתיים, שיש השתקת חשמל בגן, וכל ההורים כבר הלכו להביא את הילדים, בואה, אני כזה פדיחה, הלכו להביא את הילדים וזה, ואני פשוט לא מודעת לזה, אירן גם לא שם לב להודעות של הגן, ואני חושבת שמיקה הייתה בין הילדים האחרונים בגן, אבל כן, כאילו, כולם בסדר, אוקיי, אז זה היה הפסקת חשמל, היה קצת חם, ולקחתי את הילדה קצת יותר מאוחר, אבל לגמרי, כאילו, בוא נגיד, הקושי שלי הוא להתרכז בעבודה, ולהיות באמת בזון, ולהרגיש שהייתי פרודוקטיבית עכשיו, ועשיתי מה שהייתי צריכה מהתחלה עד הטוף, זה נדיר שאני מרגישה שבאמת, וואו, עשיתי זה, כאילו, אף אחד לא מפריע לי עכשיו, כאילו, כשאני מגיעה לזון הזה, אני באמת רוצה להיות שם עוד קצת. לגמרי, וכמה קשה לנו להגיע לזון הזה באמת, אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי כזה, רגע, שנייה, לפני שאני צריכה להתרכז, בודקת וואטסאפ, בודקת מייל, בודק את זה, בודק את זה, אוקיי, החליפיתי את כל הזירות, אפשר שנייה להתנתק, ובאמת לנסות להישאב לזון הזה, וכל כך בקלות אפשר להיות מופחות ממנו. נכון. דיברנו פעם על אפליקציה שנקראת פורסט, שהיא מאפשרת להחליט לנסים את הטלפון על איזשהו שקט, כאילו, היא פועלת והיא לא מאפשרת לך גישה, להישאר אפליקציות בטלפון, ואז את מגדירה לכמה זמן את מפעילה אותה, והם מתחייבים שהם כל שעתיים שאת ככה במדיטציה בטלפון, הם שוקלים עוף. זה נכון. אז כמה עצים יש לך? לא מספיק. לא מספיק. אבל אני חושבת שזה באמת, כאילו, חשוב להתייחס גם, דיברנו על וואטאפ, אז גם בוואטאפ יש את הפיצ'רים האלה שנאפשרים לנו, באמת, לבחור עד כמה אנחנו רוצות להיות מעורבות. אם זה להשתמש בערכיון, כמו של סקארט, או לשים את הגבוצות על אשתק, או בכלל לעשות איזשהו אשתק על כל ההכרעות. ויש לנו בחירה בתוך המקום הזה, וחשוב להיות מודעים ומודעות לבחירה שיש לנו. נכון. יש גם, אם אנחנו רואים שאיזו אפליקציה היא נורא מפעילה אותנו, מה שנקרא, נגיד, אני ראיתי תקופה שפייסבוק נורא מפעיל אותי, אז מחקתי אותו לשבוע. כאילו, זה מעשה קצת קיצוני, אף אחד לא עכשיו ימחק את הוואטאפ וזה, אבל זה נותן איזשהו אוויר, זו פרספקטיבה אחרת, כאילו, מה קורה שאין איזה מה, פתאום יש שקט, פתאום לא יכולים לראות מה כולם עושים עכשיו, איזה כיף לכולם, ומה אני עושה, ומה הם עושים, ומה בא לי לעלות, ואיזה תמונה יפה יצא לי. כאילו, קצת לשחרר את המקום הזה, להכניס אוויר, זה ממש עוזר, באמת לזהות את הגורם המפריע, מה שנקרא. לגמרי. אני הרבה פעמים מרגישה שזה כמו סוג של מערבולת, ששואבת אותי, ואז פתאום אני, כאילו, נזכרת שיש לי את היכולת לשחוק ולצאת מהמערבולת. זה נותן לי איזושהי תחושה של חיות, של תחירה, ולהגיד, רגע, המערבולת הזאת לא שואבת אותי דרך אורחי. יש לי היכולת למחור ולהחליט כמה אני רוצה להיכנס ולהישאב בתוך הדבר. נורא קל להישאב, כי מביאים לנו כל הזמן תכנים שאנחנו אוהבים, כאילו, ושמכירים אותנו כל כך טוב, אז הם יודעים שאת תאהבי את הסרטון הזה של הכלבים שעכשיו יש, ואחרי זה את הבחורה הזאת החליפה את האיפור, ואז איזשהו קורס שהוא מעניין, שיכול להיות שאת תקני אותו. כאילו, הגלגול של התכנים הם נורא מותמים אלי, ואז אנחנו נשאבות להרבה מאוד זמן. אבל ברגע שאנחנו מודעות לסיטואציה, שגם יש לו איזה אינטרס להשאיר אותנו עוד קצת, בוא נגיד, הרבה אינטרס, אז באמת לקחת את הדברים על האחריות שלנו, אנחנו אחראים פה על הזמן שלנו, זה המכשיר שלנו, זה הידיים שלנו, זה העיניים שלנו, זה המוח שלנו, ואנחנו כן, יש לנו בחירה. להישאב עוד קצת או לא? יש לנו עוד דברים לעשות בחיים. לגמרי. ואנחנו פה, אתה יודעת, את הנושא של התרגות, שיודעים שאנחנו אוהבים, אז גם בנוגע לזה, הרגשות שלי הן מאוד מעורבים, כי אני הרגישה באמת, וואי, איזה כיף שיש תרגות, זה נשמע אולי מוזר להגיד, זה רוב העולם מתנגד לתרגותים האלה, אבל אני הרגישה שאיזה כיף ברגע שיש, איזשהו נושא שמעניין אותי, ואתה יודעת, עכשיו שיפשתי, לי ולבן זוג שלי, סגנתי רישום לעשות ביחד, אז הגיעו אליי דברים, אני גם צריכה לחפש אקטיביץ' בזה, אבל פייסבוק מאוד מאוד מאוד עוזר לי, לחפש לעוד נותני שירות, נקרא לזה ככה, ומקרר לי את השיפוש, ודבר שני, אני גם הרבה פעמים מסתכלת על זה, בתור איזשהו שיקוף של התודעה שלי, זאת אומרת, אם אני הרבה עוסקת בנושא מסוים, אז פייסבוק מקפיץ לי אותו, כל רשת חברת היא תוחרת, אני נמצאת הרבה בפייסבוק, ואז אני יכולה לראות, רגע, זה באמת תוכן שנושא לי טוב, זה המקום שאני רוצה להיות בו, איך אני מרגישה שאני נכנסת לתוכן הזה, וזה נותן לי איזשהו מקום של שיקוף, של בחירה, ואולי זה כמו שאמרנו מקודם, זאת אומרת, יש לנו איזה שהם כלים, כל ההתפתחות הטכנולוגית, הם נותנים לנו כלים שאנחנו צריכים ללמוד, איך אנחנו מנסים אותנו לתוכן, אם אנחנו רוצים להשתיים, או אנחנו רוצים להשתמש בהם, כאיזה שהם כלים שמשרתים אותנו. זה אפשרי להיות יעיל, כאילו, כשאנחנו נכנסים לפייסבוק, מלכתחילה, לא תמיד הייתה לנו איזושהי מטרה, היה לנו איזשהו ארגן כזה, נכנסתי, נכנסתי לפייסבוק, לא כמו שאת אומרת, כן, במקרה שחיפשת זנה בזוג שלך, ולך ללכת ביחד, זה באמת משהו נחמד, אבל ברשתות חברתיות, אלא אם כן, היה לי איזה מטרה יכולה להיות לי, כשאני נכנסת לשם, למשל, משהו שהוא יעיל, בוא נחשוב. האמת זה, דיסקים ממש משתמשות בפייסבוק, כמנוע חיפוש לכל דבר, וזה משהו שאני גם נמצאתי ממנה, זאת אומרת, אם בא לי עכשיו משהו, אז ממש אני אכנס לפייסבוק, ואני אחכוב שם, ואני אראה איזה פוסטים הגיבו על זה, או איזה קבוצות יש בנגד הדבר הזה, וממש לאעזר באנשים. האמת שיש שם הרבה מאוד דעות ומידע, אם יש לי, נגיד, נכנסתי שבוע לראות, אם מישהו יודע למה יש מיילים ספם, מהסור קשר שלי, איך אפשר לפתור את זה באתר. ובאמת, יש הרבה אנשים מאוד חכמים וטובים, שיענו, אפשר להשתמש בפלטפורמה הזאת לטובתנו, יש לי משהו, בעיה שאני רוצה לפתור, אני פונה אל הקהל, מישהו יש לו תשובה, זה יכול לעזור, זה אחלה כלי. וגם יש את המרקט פלייס, אם מישהו מוכר משהו יד שנייה, ויש פוסטים שהם בנושאים מסוימים. אפשר למצוא הרבה מאוד ידע, נכון? לגמרי. זה גם אחד משמעית. האמת שהייתה הנושאה הזאת של פייסבוק, שזה באמת כל הנושא של הרשתות חברתיות, זה כבר הנושא שאנחנו רוצות לדעת בו בפרק הבא, ואנחנו כבר צליחות להגיע פה לקראת קיום, ואני חושבת שזה איזושהי נקודה מאוד אופטימית ומעניינת, שהגענו אליה ככה לסיכום נוסחה הזו, המקום הזה של לקחת איזשהו כלי, איזשהו ממשק שהגיע לחיינו, טכנולוגיה חדשה, ולהסתכל עליה בצורה האוליסטית, רחבה, ביקורתית, להבין שיש לנו בחירה בתוך הדבר הזה, ויכולת להפוך אותה לביציבה, ולזהות את המקומות שהיא גם יכולה לשאוב אותן, או לפגוע בנו, או ליתור תלותיות, כמו שאבקה עוד קודם. ובהחלט אנחנו אנשים עצמאים ומודעים שיכולים לעמוד מולה. מדהים. אז תודה תמר על השיחה המעניינת שהייתה לנו. תודה רבה לך. תודה, תודה. בואי נפגש בפרק הבא של הפודקאסט שלנו, מוצרים וחוויות. אם אהבתם, הזדהאתם, בא לכם להגיד לנו משהו, אנחנו נשמח. תעשו לייק, תשתפו. ואתם יכולים גם לכתוב לנו ולהגיד ביי ביי. ביי.