פרק 8 מעודכן

שלום לכולם, מה שלומכם? היום אנחנו בפרק השמיני. בואו נתחיל. אתמול בקבוצת וואטסאפ של ההורים של הבן שלי היה איזה קטפייט. זה התחיל מאיזה אימא שסיפרה בגדול למה אימא סדיקה את ההתנהגות הארימה של הבן שלה. זה היה נשמע כמו דיאלוג מנומס בהתחלה. לא דיאלוג, זה היה יותר מכמה משתתפים. אבל זה היה בסגנון של תגידו לי מה דעתכם, באמת אכפת לי. אבל בסאב טקסט היא בעצם איש אימא ילד אחר. ואז האימא השנייה יצאה למתקפה. כל אחד דיברה על כמה שהילד שלה הוא מושלם, וכמה שהחינוך שלה הוא חינוך מדהים. וזה היה נראה כמו דקות ארוכות של טרשטוק, בהודעות קוליות על ההורים והילדים, הילדי קאפות שלהם. ירד די נמוך. די ביאס אותי האמת. אפילו שהבן שלי לא היה מעורב במקרה הזה. הנקודה היא שזה היה נראה כאילו כל הורה עוררת את הילד שלו, כאילו איזו שלוחה מיניאטורית של הנפש שלו גרדה. מה ההבדל בין גאווה לבין אשמה, כשזה מגיע מאותו מקום? אתם מבינים, אם זה טוטאלי כל כך, אז אין באמת הבדל. זה אז, שזה נכון שזה חלקית נכון, אבל אם הביקורת שמפנית כלפי הילד אומרת משהו על ההורה, אבל ההורה לא מפוגע להתמודד איתה, וישר משתלח במגננות והתקפות, כי הוא פשוט לא מוכן לקבל את זה שמישהו יעז לחשוב עליו כהורה פחות ממושלם, אז הוא לא באמת מתעניין בילד שלו, והוא גם לא מאפשר לילד שלו להתמודד עם זה שהוא בעצמו בצורה נורא לגיטימית והגיונית גם לא מושלם. אתם מבינים את הדבר הרעיל הזה? כהורה שרק רוצה להרגיש גאווה, ואז הוא רק רוצה שיתגאו בילד שלו. בסוף היום יגיע הביתה, ורק יתלונן בפניו על מה קרה לך, למה אתה מתנהג ככה, את הילד כזה טוב וחכם ויפה ומושלם, למה עשית את זה? אתם מבינים? הביקורת, שאפילו שהיא נאמרת אם את הילד כזה טוב, היא אומרת באיזשהו מקום, אתה לא ילד טוב. אני אמרתי בקבוצה שאני חושב שילדים הם לא אשמים. ילדים מתנהגים באלימות כי יש להם אגרסיביות, וכי לא הכול כיף, ולפעמים ישעמם, וזה מה שעושים לפעמים. אבל הנושא שלא דובר עליו זה על נושא ההתנגדות, אתם מבינים, זה לא עוזר שבבית ספר או ההורי, לא משנה, אומרים תפסיק להרביץ. זה פשוט לא מספיק טוב. צריך באמת להתנגד. והמלכוד הוא שההתנגדות שלנו היא גם צריכה להיות לא אלימה. גם ההורי בבית וגם המורה בבית הספר צריכים להיות מאוחדים בעניין הזה. אבל יש מציאות. אני לא באמת מצפה שזה יקרה, כי אנחנו לא חיים בעולם אוטופי, אבל כל השיח הזה הוביל רק לתוצאה הפוכה. זה מוסיף עצים למדורה, ממשיך לתחזק את הלופה ביתי כמו ביצבת ארנגולת. ההורים משתמשים במנגנון ההגנה בשביל לא להתמודד עם המביקורת, אבל מנגנון ההגנה זה בעצם רמייה עצמית. כי מנגנוני ההגנה הם תופעים רק כשהם זמניים ואז פותרים אותם. אם נאמנים להם יותר מדי או אם נוקשים איתם ומקובעים אליהם, זה יוצר את האפקט ההפוך. מה שקורה זה שהילד המושלם שלהם בונה סביבו איזושהי חומה. בחיים האמיתיים לא יהיה מי שיבנה עבור את החומה הזאת, אז הוא פשוט יעשה את זה לבד. אבל אז היא תתפוצץ. כי אולמד מנגנוני ההדחקה כמו הכחשה או ההדחקה, אני לא אכנס לכל סוגי המנגנוני ההגנה. אפשרות היחידה היא איך להתמודד עם הביקורת. זה משליך ישירות על היכולת לתפוס את המציאות, והמציאות היא גם ככה קשה לתפיסה. אתם מבינים? אני עכשיו אעשה קצת עסקה ואני אחזור לנושא שלי מהפרק הקודם. אז אם אתם מאזנים חדשים וקשבתם את הפרק 6, אז זה יהיה חדשות עבורכם אם אני אספר לכם שאימא שלי שמעה את הפודקאפט. כי זה קצת איזשהו game changer בדינמיקה שלנו. לא מאוד דרמטי, כן? אבל עבור מאזנים חדשים אני אעשה לכם איזשהו קטשאפ מקוצר. בואו נאמר שבפרק 6 עשיתי רצח אופי פומבי לאימא שלי. סוג של, לא באמת. אבל יחד עם זאת נתתי לה גם נתנה. כי שמתי אותה בעמדה האהובה עליה. קדוש מעונה. ולאור העובדה הזאת, אנחנו לאחר מכן נפגשנו ונהיה לנו איזשהו מחלוקת. אני אמרתי שאני אספר אם תהיה תגובה שאני לא אצפה לה. אז אין לי מה להדגן. אבל כן עלתה בי התאייה. האם עכשיו אימא שלי תפרסם את הפודקאפט שלי בקרב מכריה? כי ככה היא תוכל להתרברב בשיימינג שעשיתי לה בגאווה. או שאולי בגלל שאמרתי שזה צפוי זה דווקא לא יקרה. נגלה. בכל מקרה, אחרי שקצת סיימנו עם דינת אופרט הסאדון השבועית. אני אחזור לנושא הפרק. שאני עדיין לא באמת יודע להגדיר אותו. אבל אני אמצא איכשהו דרך. בעבר גם הציינתי שיש לי איזושהי הערת שאולי אם בנוגע לפרדות. אבל עדיין לא אמרתי מהי. אז עכשיו יש איזושהי הזדמנות טובה כי זה קשור אותי שוב לנושא. למרות שזה נראה כאילו אני מדבר על משהו חדש. אז בנוסף לכך שאני מעלה פודקאפט. אני גם מאזין לפודקאפטים לא מעט. בהזדמנות אני אתן רשימת המלצות. דרך אגב, זאת תהיה רשימה לא משוחדת. כי אני לא מקבל חסות מאף אחד. אני אנונימי מדי. אבל אני באמת אשמח בהזדמנות להמליץ על פודקאפטים שאני אוהב. בכל מקרה, אחד מהם נקרא לצערי נגמר לנו הזמן. עם דני פרידלנדר ויאל דורון. הם מדברים שם על פסיכולוגיה, הזוגיות, דברים בסגנון הזה. בכל מקרה, באחד הפרקים דני סיפר באומץ ובכנות על תחושת העובדן האישית שלו בעקבות קשר זוגי שנגמר. זה הפרק על פרדות. בן זוגו שהיה לו, הוא זה שיאבם את הפרדה. ודני אומר שהוא חושב שאחת הסיבות לכך שזה היה כל כך קשה קשורה לאלמנט ההפתעה. בתחילה זה היה נשמע לי סביר, אבל משום מה שקעתי במחשבה הזאת ואז הבנתי. הוא השתמש במונגנון הגנה. כי איך שאני רואה את זה, פרדה זה כואב. תמיד. גם אם אתה מהצד האקטיבי, גם אם אתה מהצד הפסיבי. פשוט אין איך להתחמק מזה. אני יודע שלי זה לא עובר. אם אני שואלת עצמי, האם אני ידעתי שזה הולך לקרות, אז זה לא היה כואב? התשובה שלי הייתה לא. אם ידעתי שזה יקרה או לא ידעתי שזה יקרה. ברגע האמת זה לא מנחם. אז מה מנגנון ההגנה פה תורם בעצם? תראו, כל אחד מגיע לקשר עם מטענים מן העבר. בין אם זה מקשרים קודמים ובין אם זה מהילדות. ויש משהו באמירה של דני שבאיזשהו מקום היא מעודדת בנייה של מנגנון הגנה. כי היא לא מסקנה של מה שהוא אמר. היא שבגלל שנפרדו ממנו, לקשר הבא כדאי לגשת הרבה יותר חשדן. או שתמיד יהיה דרוך לאפשרות שבין בת הזוג רוצים להיפרד ממני. ואז זה לא ייחב. אני לא אספר לכם את זה, כי אני מנסה לרמוז שאני יותר אדני מודעות. ממש לא. אני לא משווה את עצמי לדני פרידנדר. שאני דרך אגב, אם הוא מהבין, אני מאוד מסכים עם דעותיך והשקפותיך. פשוט הדוגמה הזאת תפסה אותי כשאמרת את זה. סיכוי קטן שהוא מקשיב. אבל בכל מקרה, מה שרציתי לומר הוא שגם אני וכל בני האדם משתמשים במנגנוני הגנה. אנחנו נתונים להתנאיות שחלקן אנחנו נצחים וחלקן חודרות למוחנו. לא משנה. גם אני חושב שלהיות כנה ואותנטי זה ערך עליון. גם אני חוטא בשקרים ומניפולציות מדי פעם. כולם עושים את זה. זה בסדר. זה שומר עלינו באיזשהו מובן. אבל מה שבאמת חשוב זה היכולת להשתחרר מזה והרצון להיות כנה. כי תמיד יהיו מחסמים חדשים ואינסופיים שימנעו מאיתנו להגיע לקיינות הטוטלית. אתם מבינים? כי המציאות היא פשוט פרדוקסלית. אם למשל תחשבו על ההגדרה של המושג ואות. כולם מנסים תמיד לחתור לאיזשהו גרעין של אותנטיות שמגדיר מי אנחנו. אבל מי אנחנו? תגדול הרבולוציות הגבוהות. אולי תסכימו איתי שאנחנו לא אותה אדם שהיינו בילדות. וגם לא אותה אדם שהיינו לפני שנה, יום, שנייה. אנחנו כל הזמן משתנים. ואי אפשר להצביע על זה במונחים של זמן. אנחנו כל הזמן ניתקל בפרדוקסים כאלה. תנסו להגדיר מה זה הובה. אתם מבינים? אנחנו כל הזמן מתגלגלים אליו. מה שחשוב... סליחה. מה שאני רציתי לומר זה שאנחנו לא נוכל להצביע על הגדרה האותנטית שלנו. כי אנחנו בתהליך הדינמי תמידי. אבל אני אנסה לתת דוגמה יותר מוחשית קצת. אני אשתמש בדוגמה שמדברים עם ילדים. כי אתם יודעים איך זה. צריך לדבר איתם בצורה פשטנית יותר. בשביל להגדיר להם דברים. אנחנו לא נדבר בצורה אבסטרקטית מדי. אבל שימו לב, אם תסתכלו על זה, אתם תראו שהילדים הם הרבה פחות רבועים במטענים והתנאיות. זה פשוט מהסיבה שיש להם פחות ניסיון. יש להם פחות עבר מאיתנו. ולפעמים הם אומרים דברים על הממשות והקיום בצורה כל כך אותנטית. שזה מטורף. אנחנו שאנחנו עם כל הניסיון וכל הדברים שאנחנו עוברנו וצברנו לפעמים יכולים להיות הרבה יותר מוגבלים מהם בתפיסה. למשל אני בגורשתי שדיברנו על נושא די בנאלי. והרבה הורים, וגם מי שלא הורים, יכולו להזדהות איתו. זה לא יהיה מופרע להגיד שהרבה הורים רוצים ללמד את הילדים שלהם שלשקר זה פשוט אסור. גם אני חושב שלשקר ברוב המקרים זה לא טוב, אבל זה ברוב המקרים. והרבה הורים פשוט אומרים לילדים שלהם, אסור לכם לשקר. גם גורשתי חושבת כך. אבל תנחשו מה קורה כשאומרים לילד, אסור לך. לא משנה מה, השלימו את החסר. ניחשתם יפה. הרבה פעמים הם רוצים לעשות פשוט את ההפך. יש עוד בעיה, איך אנחנו עושים את זה? בכל מקרה אני אמרתי לה, תגידי לו שמותר לשקר. זה מה שאני אומר לו. אבל כשהוא יגיד את האמת, תעודדי אותו ותחזקי אותו. אתם יודעים, אם נאסור עליו לשקר, אנחנו ניצור אצלו פחד ולהחבב אותנו. כי ברגע האמת כשהוא יתאפס משקר, אז הוא פשוט ימציא שקר יותר מתוחכם שיוציא אותו מהמצב שהוא נקלע אליו. ואז הוא יבין שלא רק שאפשר לשקר, אלא שככל שהוא ישקר יותר ושקר יהיה מתוחכם יותר, כך הוא יצליח לקבל את מה שהוא רוצה. ואז הוא יגדל להיות ילד שמשקר לעתים קרובות, אבל תמיד נמצא באיזושהי חרדה על זה שהתרמית שלו עומדת להיחשף. ואז היא ראה כמו אז המבוך מראות של שקרים, וזה משהו מאוד קשה לנהל. בכל מקרה, דוד אמר משהו מדהים. דרך אגב, הבן שלי קוראים לו דוד, אני לא יודע אם אמרתי את זה אי פעם, ועכשיו אתם יודעים. אז בזמן שאני וגרושתי התווכחנו על זה, והוא שמע את עמדתה שאסור, והוא שמע את עמדתי שמותר, הוא אמר משהו מצחיק, אותי זה הצחיק לפחות, אבל הוא אמר את זה בשביל להטריף אותה. אבל הוא אמר את זה גם בצורה כזאת ש... אני לא חושב שהוא הבין את זה שזה מצחיק, כי מה שהוא אמר זה האמת הממשית. מה שהוא אמר זה חייבים לשקר. ואתם מבינים, הוא צודק, כי כולם משקרים. אז זו הסיבה שהוא צודק. תראו, זה נורא מתסודך. המילים שלנו והמחלוקות שלנו הם לא המסרים היחידים שעוברים לילד. כשדוד ישאל את אימא שלו איך באים ילדים לעולם והיא לא טענה לו, או אם היא תספר לו שסנטה קלאוס אמיתי ולא ידעת שלא, אז הוא מרגיש משהו. איכשהו זה מוקרן אליו. והבעיה היא שכל עוד הרמייה הזאת מתחזקת את עצמה, נוצר איזשהו פער. הילד לא יוכל לתפוס את המציאות בצורה נכונה, וזה ייצור כל מיני משקעים כאלה. תראו, בעולם המבוגרים יש כל מיני דברים שאנחנו פשוט סותרים את עצמנו. אנחנו אומרים דבר ואיפוכו, ואנחנו לא יודע איך, אבל לפעמים חיים בשלום עם דברים כאלה שאנחנו לא באמת חיים איתם בשלום. אני אנסה לתת כמה דוגמאות. אני אנסה ללכת על דברים שכיחים אפילו. למשל מכירים את האנשים האלה שאומרים, לי אין אגו, אבל כבוד בשבילי זה ערך עליון. עזבו את זה שרוב האנשים טועים כשהם מתייחסים לאגו באופן שונה ממה שפרויד התכוון אליו כשהוא תיאר את מבנה הנפש. כי בהגדרה לכל אדם חי חייב להיות אגו, מעצם העובדה שהוא חי. אבל בואו נדבר רק על משמעות הגנרית של הרחוב. במשמעות של הרחוב, אגו שווה כבוד. בהמשך של המשפט, זה כבוד בשבילי זה ערך עליון, אבל לפני רגע אמרת שאין לך אגו. אתם מבינים? אתם יודעים ומזכיר לי בכלל משהו שרציתי לומר על כבוד. זה אובר רייטד לפעמים. כמה אנחנו עושים דברים או מונעים איתם מעצמנו דברים בגלל שאנחנו מונעים מהכבוד המטופש הזה. מה יקרה אם זה לא יקבל ערך עליון? בכל מקרבון, נמשיך לתת עוד דוגמאות. לפעמים בזיכוחים מכירים את זה שמישהו יגיד לכם, אתה שיפוטי? אבל כשהוא עושה את זה הוא אומר, אני רק אומר את זה עתי או את מה שאני מרגיש. איפה הגבול בין שיפוטיות ללהגיד את דעתך? השימוש בקונוטציה הוא רק לצורך הוויכוח. האמת היא שזה טוב שיש שיפוטיות בעולם. מה דתכם על מהו הדבר הכי מתנשא שאפשר להגיד? פשוט תתחילו את המשפט ב- אני לא רוצה להישמע מתנשא אבל, בלנק ספייס. שימו כל מה שאתם רוצים. ולמשל, כמו שהאימא שלי אמרה לי בשיחה הזאת, כשהיא הזינה לפודקאסט ושמעת הביקורת, היא אמרה, אני מבינה שיש בינינו פער עמוק, ולכן אני לא אגיד מילה נוספת בנושא הזה. אבל משפט אחרי זה זה שתי ביקורות. או בואו נדבר על הוויכוח בוואטסאפ, כשאחת האמהות אמרה לילד שלה, שכשמישהו מציק לו בבית הספר, שפשוט לא להתייחס אליו. לא להתייחס, התעלמות זה גם סוג של יחס. וגם, לא להתייחס, זה באיזשהו מקום מעודד חרמות, בריאונות, במיוחד לילדים על הרצף, שהם צריכים כמה שיותר מודעות לזה שהם בתוך חברה. בגלל זה הדבר הזה הוא רק הופך לאיזו מפולת שלגים שמתגברת ומתגברת. מה אתם חושבים על ילד שאומר להורא שלו שהוא שונא אותו? זה קורה כשהוא מרגיש תסכול. לא הייתה שנאה אילו הילד לא אהב את ההורא שלו, אתם מבינים? האנשים הכי קרובים אלינו הם עם הפוטנציאל לפגוע בנו באופן הכי כואב ועמוק. ויש עוד משהו שאני לא סבל כשאומרים, וזה דווקא בהקשר של זוגיות. המשפט, אני פוחד לפגוע בך או לחלופין, אני פוחד שתפגע, תפגעי בי. מה אתם חושבים? של מי הסיכון הזה בכלל? אם מישהו ייפגע? זה אנחנו לוקחים את הסיכון על עצמנו. בלבד. זה מתחיל בשלב שאנחנו פותחים את הלב ומנסים להכיר, וגם כאשר הזוגיות מבוססת וגדלה, בכל שלב אנחנו לוקחים את הסיכון הזה. לכן המשפט אני פוחד לפגוע הוא טעות, זה לא אחריות של אף אחד אם הוא יפגע באדם אחר והפוך. כלומר, אלא אם כן הוא עושה את זה בכוונה, אבל זה אירוע אחר. כי אני מתכוון לזה שאף אחד לא מתכנן לפגוע כשאנחנו מדברים על פרידה נורמטיבית ובריאה. אם מישהו דוחה אותי, אני נפגע כי זה כואב, אבל אני זה ששמתי את עצמי במקום הפגיע, וזה מה שגם אני צריך לעשות. אתם מבינים, המגנונות לא עוזרות בצווח הרחוק. אני אדבר שוב על המחלוקת שלי עם אימא שלי. בעקבותיה אני הבנתי משהו. על מנת שהורי יודע בטעות שהוא עשה בפני הילד שלו, הוא חייב לאהוב אותו, כי זה מצריך ממנו התבוננות עצמית כואבת. ואם ההורי אוהב את הילד שלו מספיק, אז יגלה שלא רק שהוא יצליח להודות בטעות, ברוב הפעמים הילד גם יקבל את זה באהבה ולב פתוח. אבל בשביל שההורי אוהב את הבן שלו, הוא צריך לאהוב את עצמו, כי הנה עוד קלישה שהיא נכונה. אדם לא יאהב אף אחד אם הוא לא מסוגל לאהוב את עצמו. ואתם יודעים מה פרגי בהורי שלא אוהב את עצמו? גם הילד לא יוכל לאהוב אותו, ומכאן גם שלא לפנות אותו. לכן, עדיף שהילד יגיד לכם שהוא שונא אתכם מאשר שיהדיש ביחס אליכם. אם אתם מאזינים שהם גם הורים, אז אני רוצה לומר לכם, תתנו לילד שלכם לחוף, תתנו לו לצעוק ולעשות שטויות, יחד עם זאת תציבו לו גבולות. לא הרבה, רק מה שמעו אותי, ואל תוותרו עליהם, אבל מצד שני גם תאפשרו לילד שלכם למרוד. אנחנו חיים בעולם שמודד בריחה, מודד קיצורי דרך, תמיד לבחור בדרך הקלה. הדבר הזה, הוא גורם להורים פשוט לבטר. הם לא יכולים להתמדד עם הצעקות, הם לא יכולים להתמדד עם הבכי, עם התסכול, עם זה שהוא אומר להורי, אני שונא אותך, וזה באמת קשה. אבל הדרך הקלה, מה שבעייתי בה, זה שהיא לא תמיד הנכונה. אתם מבינים, אימא שלי אמרה לי פעם, שמנגנון ההתחקה הוא חיובי. לפעמים, והיום מבינים את זה, אבל היא לוקחת את זה בשביל להצדיק את ההכחשה שלה. אבל התחקה זה לא רק חשה. אתם יודעים כמו מה זה נשמע? כמו המשפט הכי נדוש שתשמעו מפיו של מחור, אני יכול להסיק, אני פשוט לא רוצה. אבל עכשיו אני לא מדבר על אימא שלי, כי אני הולך להגיד משהו, אז שזה לא ישתמע. אימא, למקרה שאת מאזינה, אז אני אוהב אותך. אין פה רמיבת תת-סברתית כלפייך. אבל מה שאני רוצה לומר, זה שאירועי החיים שלי הראו לי שיש עוד אתוס בחברה שלנו שהוא פשוט לא נכון. בעצם, הוא כן נכון, אבל הוא לא מכיל את כל המקרים. יש הרבה מקרים שבהם הוא לא. והאתוס הזה הוא שאין אהבה כמו אהבה של אימא. אתם מבינים? אימא שמתאהבת את עצמה, תורי שזה לבן שלה. זה מצחיק שתמיד... טוב, אולי זה לא כזה מצחיק, אבל זה מוזר. שתמיד הורים שהיו פעם ילדים מבהרים בירושה לילדים שלהם את מה שהם קיבלו מההוריהם. ואם תשימו לב, החלוקה היא נורא בינארית. זו שאני אעשה כמו ההורים שלי או שאני אעשה הפוך. אבל מה שאף אחד לא מדבר עליו, זה שגם אין באמת הבדל. זאת אומרת, יש הבדל. אם אני עושה הפוך או עושה אותו דבר, זה לא ההבדל. השאלה מאיזה מקום זה מגיע. כי זה לא משנה אם אתה עושה אותו דבר או בדיוק הפוך, אם המקום שממנו זה מגיע הוא לא פתור. כלומר, אם יש הורה שבתור ילד, אתנו לו יותר מידי עצמאות, נגיד, ברמה של עצמך. הוא גדל עם איזה הורים היפים והוא קיבל יותר מידי חופש, נגיד. אז הוא הגדל להיות הורי חונק. לא פיזית. אבל הוא רואה שכל הזמן מקפיד בין סטנדרטים שהם בשמיים ושאי אפשר להגשים אותם. ואותו דבר הפוך. ילד שהגדל בסביבה כזאת, הוא יעשה בדיוק הפוך לילד שלו. אבל מאיפה זה מגיע? זה מגיע מהרצון להיות ההוריה מושלם, אבל לא מתוך הסתכלות קנה על צרכיו של הילד. אתם מבינים את המלכודת? אם אתם תנסו להיות הורים מושלמים, אתם תהיו באשליה. כי מה שהילד צריך זה את האיזון. הוא צריך גם גבולות והוא צריך גם תמיכה רגשית. הוא צריך את הפרדוקס הזה. הוא צריך להבין שההורים שלו הם הורים טובים שמאפשרים לו, אבל גם לפעמים הם מתפקלים. כי הם לא נותנים לו את כל מה שהוא רוצה. ועכשיו בלי קשר להורות. אתם יודעים מה לדעתי עושה אדם לאדם טוב? אדם טוב הוא עושה טעויות. הוא מבין שלפעמים הוא מתנהג כמו דושבג ואז מתחרט על זה. אז תעשו טעויות. תתחרטו, תחבו, תהיו ביקורתיים עם עצמכם. ואז תבדילו בין ביקורת לערס עצמי. ואז תתחרטו על זה שגם אתם נפלתם בערס העצמי. אבל אז תסלחו לעצמכם. וחוזר חלילה. ממש תודה לכם שהבנתם. זה היה אופר קדם. תודה לכם. תודה לכם. תודה לכם. תודה לכם. תודה לכם. תודה לכם. תודה לכם. תודה לכם. תודה לכם. תודה לכם.