פרק3

The speaker discusses their experience as a parent of an autistic child. They express their belief that autism is not something to be ashamed of and that society needs to be more accepting and understanding. They also emphasize the importance of providing support and tools for children with autism to help them navigate and thrive in the world. The speaker acknowledges that parenting a child with autism can be challenging, but ultimately believes in embracing and celebrating each child's uniqueness. אז שלום לכולם, אני אנסה להקליט. מקודם היה קצת רעש, שכנים התהוקחו, אני לא יודע. טוב, בואו נתחיל. אני אפתח את הטקסט. אז אנחנו היום בפרק השלישי. ואני יודע שהפרק הקודם היה קצת מאתגר. ואני רוצה להגיד לכם, המאזינים והמאזינות, כל הכבוד שעברתם אותו, והחלטתם להמשיך, אני מעריך מאוד. אני יודע שהוא באמת היה סל, אבל אתם יודעים מה? אני אוהב להתעסק בנושאים שרוב האנשים אוהבים להדחיק. לא בקטע חולני. פשוט כי אני באמת מאמין שמי שלא מכיר בצד האפל שלו, בוגר בתוכו משהו רעיל. אז אני פה בשביל לדבר על הנושאים שאנשים רוצים לברוח מהם. וזה כיף לי. וזה לא פרוורדי. אז היום אני אתייחס לנושא שמאוד רגיש עבורי. ובפעם, בדיוק כמו פעם קודמת, אני אקרא לכם טקסט שכתבתי. רק שהפעם זה הרבה יותר קצר, ועל הדרך אני גם אוסיף פרטים עליי. אז אני מתחיל. הרגע בו גיליתי שאני יכול לסלוח לעצמי, באמצעות רגשות אשמה, היה כשישבתי במרכז להתפתחות הילד בחולון עם גורשתי, ועוד שלושה אנשי מקצוע, בזמן שהבן שלי, שהיה אז בן שלוש וחצי, התעסק עם השח כלשהו, מוקסם ממנו, כדי שלא יפריע לבחיר שבחבורה לא ידיע לנו, כלומר ההורים, שהבן שלנו עוטיסט. לא הייתי מופתע למען האמת. אפילו קצת הוקע לי. בפעם הראשונה הכרתי באשמה שהורשתי לו גנים דפוקים. כל חיי, או לפחות מאז גיל חמש עשרה, סבלתי מדיכאון, שתמיד אמרתי לעצמי שאני מביא את זה על עצמי, כי ראיתי את הרווחים של זה, אבל ידעתי שהבן שלי לא בחר באוטיזם שלו. הילד שנולד חכם מדי ויפה מדי. הוא פשוט נולד כמו שהוא, כי המוח שלו מכוות כך. אז סלחתי לעצמי כשעברה לי המחשבה, שאולי גם אצלי הדיכאון זה עניין של חירבות מוח וזה הכל. טוב, אולי זה פשטני מדי. בבטוח יש מרכיב של הרס עצמי תאפילו הנאה, אבל גם אפשרות של בחירה קפויה. טוב, כמו שהבנתם, יש לי ילד אוטיסט. זה נכון. זה נכון להקלטת פרק זהו בין שש וחצי. אני בוודאות עוד אדבר עליו כבר בפודקאסט הרבה, כיוון שאלף, אני מאוד גאה בו. את יודעת, אני תמיד נוטה להשתמש בסיטואציות מהחיים האמיתיים. מאוד חשוב לי לומר משהו, לפני שתזכלו אותי בהבנים וירטואליות. אני לא באמת חושב שלהיות אוטיסט, או כל הפרעת אישיות היא כללה. אני לא באמת חושב שהגנים שלי דפוקים. לפחות לא באופן חריג מהנורמה. כל אחד והדפקטים שלו. וברור שאני מחנך את הבן שלי מתוך אידיאל שאוטיסט זה לא כללה, אלא להיפך. אבל חברים יקרים, אני רוצה להתוודות. אפילו שאני הכי בעד לקבל את האחר וכל זה, ואפילו שאם אני שומע בשיחה של דברים את המשפט מה אתה אוטיסט כדי להעליב מישהו, זה מכרפן אותי ואני מיד אומר לו את מה שאני חושב עליו. אנחנו חיים בחברה שברובה לא מכירה את השונה. שלא לומר מאוימת ממנה. החברה שלנו מכוערת ומעוותת ומנוכרת, ואני לא התחלתי להגיד את כל מה שיש לי עליה. אבל ישנם התנאיות חברתיות שהן חזקות מאיתנו. והתנאיה הזאת של מרחאות אוטיסטים הם דפוקים, אחוז אומנם קטן שלה הוא חדר אליי. ובא לידי ביטוי רק בדבר אחד, שאני לא יכולתי לשלוט פה. וזה רגשו את האשמה. תשמעו, הגורמים לאוטיזם נכון להיום לא ידועים במאה אחוז. ואני מתכוון לידע מחקרי ולא לקונספירטורים שמאמינים בזה שחיסונים גורמים לזה וכל השטויות האלה. אבל הדעה הרובה אחת היא שבין היתר יש מהמרכיב גנטי. יש עוד מרכיבים. אבל אני רוצה להתעכב על הגנטי. כי זה היה מה שהוביל אותי ליכולת להאשים את עצמי. כי רק בעבור הסיכוי הקטן שאני אחראי על חלק ממנו, אני הרגשתי אשם. אני אביר שוב שהמדעתי הנחרצת היא תמיד הייתה שאין במה להיות אשם. כי הילד הזה הוא מדהים ואני לא הייתי משנה בו דבר ולא חצי דבר. ואני לא מתחרט על דבר. אבל בהרגשה לא ניתן לשלוט. לפחות אני לא מצליח לשלוט ברגשות שלי. בואו נדבר על הגישה השנייה שלצערי קיימת לא מעט אצל הורים שחווים את אותה חוויה במרכז להתפתחות הילד. אפילו לא צריך ללכת רחוק. גרושתי. אמא של הבן שלי דוברת באג'נדה הפוכה משלי. אם יש פה מאזינים שהנושא הזה רלוונטי עבורם, תדעו לכם. אני לא שופט אתכם. אני לא בעז לכם. אני מבין לגמרי מאיזה מקום מגיעים המשפטים לעלם. יש טעות בהבחון. הוא לא אוטיסט. או אסור לספר לאף אחד. מה אתה רוצה? שילדים יתעללו בו? או למשל, הוא בתפקוד גבוה, הוא יהיה בסדר, לא רואים עליו. הוא צריך להיות בסביבת ילדים רגילים, שילמד להתנהג נורמלי. ויש לו הדבר הדוגמאות. בעיניי, ההשלמה עם הדבר הזה הוא תהליך קשה. הוא לא מתנהל באותו קצף עבור כל אחד. אבל משפטים כמו אלה, זה משפטים שנאמרים מפי של הורים שלא שלימו עם העובדה. אבל אתם יודעים מה האבסורד? שהילד שלהם, הוא עדיין הילד שלהם שהם אוהבים אותו כל כך. והוא זה שצריך להיות עם עצמו ועם הקושי. כל הדבר הזה כאילו מתפספס. ילדים לא יתעללו בו כי הם ידעו שהוא אוטיסט או לא ידעו. ילדים התנהגו ככה כי כך היו ילדים. הם בריינים הרבה פעמים. וכשזה יהיה כלפיו, זה לא יהיה בגלל הטייטל. זה יהיה בגלל שהוא מתנהג מוזר. זה יישמע מוזר אם אני אגיד לכם שאני לא חושב שהורי צריך לרצות למנוע מהילד שלא יתעללות. בכוונה אני עכשיו מדבר על דוגמה קיצונית. אתם מבינים? אני לא אומר בו נעודד בריינות. אני אומר שדברים כאלה קורים בחיים האמיתיים. ואם זה לא לילד שלי, זה לילד אחר. ואני טוען שהתפקיד ההורי הוא לרצות שכאשר יקרה דבר כזה לילד, יהיו לו כלים להתמודד עם זה. זה מתקשר לפרק הראשון של לגונן זה לא לתמוך. עכשיו, אם אני מצד אחד לא אספר לאף אחד שהוא אוטיסט, בואו נראה מה יהיה. אם אני אעשה את זה בשביל שלא יתעללו בו, אני לא מבטיח בכלל שלא יתעללו בו. זו רמייה עצמית. זה לא בשליטתי. זה לא בשליטתנו. אבל ילד שההורים לא מכירים בקושי שלו, הוא גדל בסביבה שתמיד הוא מרגיש שמשהו דפוק אצלו. והוא לא מבין למה הוא לא מוצליח להיות נורמלי במירכאות. כי ההורים שלו כל הזמן רוצים לנרמל אותו. האם ילד כזה, כאשר יחווה בריאונות, יהיו לו כלים להתמודד עם זה? אני נתקלתי בהורים כי אני עבדתי גם עם ילדים אוטיסטים. יש לי ניסיון, אמנם מאוד ספציפי עם הבן שלי, אבל אני גם עבדתי בזה. ואני ראיתי איך הם רק מנסים לתקן אותם כל הזמן. מה הם יחשבו על עצמם כשהם יגדלו ככה, בתוך הרע על זה? עכשיו בואו נחזור לגישה שאני יותר מאמין בה. תחשבו על ילד אחר, שהוריו מבינים במה הוא טוב ובמה הוא צריך עזרה. הוא מקבל טיפולים ומקבל פידבקים, ולומד בעצמו להכיר את עצמו. והוא לא יהיה יפחד לדבר עם ילדים ולפנות אליהם, גם אם זה לפעמים ייראה מוזר. למה בכלל לא צריך לקחת את הסיכון של מה אחרים יגידו, ואם זה מוזר או לא מוזר? זה הפחד שקיים אצל ההורים שלו, שהם יחיו עם זה. למה הוא? אבל ילד כזה, כשיגידו לו, מה אתה אוטיסט? ייענה בתשובה, מה אתה נוירוטיפיקל? זה לא באמת דיאלוג המין של ילדים, כן, אבל הבנתם את הסימבליות. אני באמת יכול לדבר שעות על המאפיינים השונים של הילדים על הספקטרום. על רמות התפקוד, ועל החשיבה, ועל שיטות הטיפול, ועל הפסיכולוגיה שעומדת מאחוריהן. אני בעצמי חקרתי את זה במשך חללות ארוכים, אבל הנה הדבר החשוב באמת. איזה ילד אתם רוצים שהגדל להיות? ילד שמפחד מהצל של עצמו? שתמיד מרגיש חריג? כשאומרים לו מטומטם, הוא חושב שזה כי הוא באמת מטומטם? או ילד שמח, סקרן, שהוא בטוח במישהו וביכולות שלו? אם אתם בוחרים בתשובה ב', אז זה תוליד בדבר אחד. טוב, אולי לא אחד. אבל אם הייתי צריך לבחור בדבר אחד מהותי, זה היכולת של ההורים לשלמים המצב. אותי הייתה מחשבה קיצונית קצת. באותו יום שקיבלתי את גזר הדין ואמרתי לעצמי, והבנתי שהילד אוטיסט, אני החלטתי שאני רוצה להבחן את עצמי. אבל אחר חשיבה הבנתי שהיא תחזב. כי אני בעצם רציתי שאני אצא אוטיסט כמו הבן שלי. אז תמיד עם מה עשיתי, פשוט החלטתי שאני אוטיסט. אני ידעתי מצד אחד שהיא מאבחנת את עצמי, אז אוקיי, לא הייתי יוצא אוטיסט. פשוט החלטתי להסתכל על זה בפרספקטיבה אחרת. אני אעשה להסביר אותה. אוטיזם זה ספקטרום, כמו שאתם יודעים. אין אוטיסט אחד שדומה לאוטיסט אחר. בעשרים שנים האחרונות, ההקומה התעובתה לגמרי בכמות המובחנים. בעזר זה היה אחד מתוך אלף. היום זה אחד משישים. אני אמרתי לעצמי שאם הייתי עושה את ההבחון בעתיד, אז היה יצא שאני אוטיסט. אתם מבינים כי כמעט כולם היו אוטיסטים. אני בחרתי להסתכל בצורה אחרת על הפרדיגמה. דרך אגב, מה מסביר את הגידול הזה? נראה כאילו יש מפעלים לייצור אוטיסטים עכשיו. יש טענות שבגלל שיש היום מודעות הרביעצה הגדולה. אולי זה שילוב של הגורמים, אבל זה בכלל לא משנה. בואו נאמר שהחברה הנציעה מילה כדי לנסות להבין דברים שהיא עדיין לא מסוגלת לתפוס. דרך אגב, אני בכוונה אומר אוטיסט, זה לא מאובחן על הרצף או על הספקסטרום האוטיסטי או על הקשת או כל מיני דברים מתיישפים. בגלל הדבר הזה. כי החברה הנציעה מילה. ואם זאת המילה, אז לא להתבייש להגיד אותה. כי זה לא מילת גנאי. נכון שזה קשה ומציף ומערער במיוחד כשזאת צורה חדשה להורים. אבל תסתכלו על הילד שאתם כל כך אוהבים. הוא מה שהוא. אני מציע לכם לשכוח לרגע מהכותרת. תשכחו מהאוטיסטים ומהיורטיפיקלים. תשכחו מהפרוץ קשב לריכוז. ומכל תואר שהוא. כי זה רלוונטי בסופו של דבר לכל משפחה ולכל ילד. והנה אני אסכם את זה בכלישה של להקים ממנו לא רוב שהיא מדושה, אבל היא נכונה. כל אחד הוא מיוחד. גם אתה, וגם את, וגם אם אתם מאזינים בהדיקות, וגם אם אתם לא יכולים לשמוע אותי יותר, נתראה בפרק הבא. או שלא. אבל אני אהיה שם. אפשר לי שאכתוב פרק על בקשה. אבל אני לא נודר. ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫ We try, deny, to believe, to believe, we can't believe, in anything I don't wanna say goodbye Stars, falling from the sky We will all be judged, by what we leave behind I don't wanna say goodbye Hey, too late, too long You in the eyes, in your eyes, in your eyes In your real eyes We find, in time We're the same, we're the same, all to blame I don't wanna say goodbye Stars, falling from the sky We will all be judged, by what we leave behind I don't wanna say goodbye Na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na Na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na Na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na Na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na, na