פרק 1 הקלטה

The speaker goes to a psychologist once a week and looks forward to each session. They struggle to start the session because they are unsure where to begin. However, during the therapy session, they are able to organize their thoughts and gather information. The speaker believes that the process is more important than the outcome. They share a story about a child whose parents criticize them instead of supporting them, causing the child to feel like they are not good enough. The speaker reflects on the importance of understanding the subjective experience of others and the need to recognize a person's individuality. They also mention a story called "Breaking the Piggy Bank" that emphasizes the importance of being authentic and loving oneself. The speaker concludes that being a good parent means recognizing and respecting the subjectivity of the child. אני הולך לפסיכולוג פעם בשבוע, וזה כנראה השיא השבועי שלי. אני מצפה לכל פגישה. לפעמים אני כל כך מצפה לפגישה, כשהפגישה לא משקפת את מזג הרוח העיקרי שלי בזמן השגרה, כי אני מגיע כבר כשאני מדלעה באדרנלין, ואפילו אמרתי את זה לפסיכולוג שלי פעם אחת. אבל זה לא שיש באמת משהו לעשות עם המידע. הסיבה שאני מספר את כל זה תהיה הקדמה, היא כי אני לא יודע מאיפה להתחיל. אבל בשלב הטיפול השבועי שלי, יש איזו נקודת סידור מחשבות ואיסוף מידע שנצבר בראש שלי, שאגב, בהובחן בהפרות קשב וריכוז בין היתר, אני מניח שזה יורגש, אבל בכל מקרה, בנקודה הזאת, בשבוע, אני מצליח לארגן את מחשבותיי, וזו המותרה של כל הדבר הזה בעצם, לארגן את כל המפוזרות שלי, תחת משהו שאולי לא תמיד יהיה הגיוני, אבל יתחבר בעיניי. מה שחשוב הוא הניסיון, ולא אם הצלחתי באמת יגרום לזה להיות הגיוני. אני אוהב לחזק את דבריי עם קלישאות, שאני משתמש הרבה פעמים בצורה פרודית ואירונית, אבל יש בהן גם אמת. אז במקרה הזה אומר, שמה שחשוב זה הדרך ולא התוצאה. הדברים החשובים נסתרים מן העין. ציטוט של הנסיך הקטן. אוקיי, אז נתחיל את הנושא, שהגבולות שלו יכולים להיות מאוד קיצוניים, ואולי הם נמתחים עוד יותר, במרוצות השנים. הכותרת היא לגונן זה לא לתמוך. והנה שתי הקצוות של הספקטרום. תמיכה מצד אחד, וסירוס על הקצה השני. הסירוס כאן הוא מטאפורי, אבל הוא מתאים, כי זה חוצה את גבול ההתעללות. אתם תשפטו. אני אנסה להיות פחות מופשט. אני רוצה לתאר מקרה. בזמן טיפול משפחתי, סיפור אמיתי דרך אגב, אין כלום מתחת, הורים של מישהו שאני מכיר, נקרא לו אלף, לא חשוב שמות, התעמתו עם השאלה, איזו טעות חינוכית עשיתם במהלך הגידול שלי? אני לא צריך להגיד שנקודת ההנחה שלי ואני לא צריך להגיד שנקודת ההנחה שלי ואני לא צריך להגיד שנקודת ההנחה שלי ואני לא צריך להגיד שנקודת ההנחה שלי ואני לא צריך להגיד שנקודת ההנחה שלי ואני לא צריך להגיד אני לא צריך להגיד שנקודת ההנחה שלי ואני לא צריך להגיד שנקודת ההנחה שלי ואני לא צריך להגיד שנקודת ההנחה שלי ואני לא צריך להגיד שנקודת ההנחה שלי ואני לא צריך להגיד הקרבה זה לא תמיכה, זה גבול הרמומי מכיוון שהקרבה היא למעשה סחר חליפי יש עבור התמורה השורש כוף ריישבט בונה את המילה זה נכון התמורה אבל היא קרבה והדגש שאני רוצה לדבר עליו הוא דווקא על התמורה כי אם נחזור למקרה שלנו א', הילד הזה בכלל לא רואה את ההקרבה לפחות לא במובן של מה שהחברה הוראה כקונוטציה חיובית הוא לא רואה את כל הטוב הזה שאורב הרעיפו עליו לכאורה בחוויה שלו הוא תמיד קיבל מהם ביקורת רעילה בתחושה שמעולם לא האמינו בו מעולם לא קיבל פידבק חיובי והנה פרדוקס ראשון האם הורא שרוצה לתת לילד שלו תחושת הצלחה ומפנה עבור הילד כל מכשול אפשרי ומטפל בדריכות בכל קושי שעלול להסתיים בכישלון אפילו שהמילים שיצאות למהפם אתה מצליח, אתה יכול אני מאמין בך וכו' וכו' בסופו של דבר נתן לילד את המסר ההפוך כי למעשה ההורים מזלזלים בילד בכמה רבדים קודם כל הם יצאים מנקודת הנחה שהילד לא יבא את כל פעולות ניקוי המכשולים האלה שנעשות עבורו דבר שני הם לא באמת חושבים שיש בו את המסוגלות הטבעית אחרי הזאת מלכתחיל ההורא לא היה תורך וגם הטיון שזה נובע מתוך צורך בשליטה מכיל בתוכו את אותו אלמנט של ספקנות ביכולתיו של הילד בדרך אגב, הילד יזהה את כל הפעולות האלה של הניקויים המכשולים אבל יותר חשוב ממהיכן זה נובע כך או כך המסר הוא זה שמלווה את הילד במהלך התבקרותו כל פנימי שנשאר להזכיר לו שהוא לא באמת טוב כמו שאחרים תופסים אותו עמוק בפנים הוא מרגיש שאין בו את היכולת העניתית להתמודד והוא מודה על מסכה הזאת שהוא חובש וכאן נולד פרדוקס נוסף המסכה עובדת וככל שהיא משרתת אותו יותר כך גם הדימוי העצמי שלו נהיה קשה יותר ואף אחד לא יודע שמה שמנהל אותו זה הצורך לרצות ואף אחד לא יודע שהקושי הוא הרבה יותר גדול ממה שנראה על פני השטח אני רוצה להעיר הערה אני רואה פרסונה שבעברית משמעותה אישיות מקורה מלטינית האם ידעתם שפרסונה בלטינית משמעותה מסכה המסקנה שלי שהאישיות היא בהכרח לא יכולה להיות אותנטית באופן טוטאלי תחשבו על זה אבל אני רוצה לחזור למקרה שלנו תשאלו את השאלה אולי האם להורא כזה שלא מוכן להודות גם אחרי שנים בתאות כי גם הלכורה תאות של היינו הורים טובים מדי לא מספיק מתוחכמת בשביל להסבות את החוסר הרצון שלהם להודות בתאות כי ברור שהיא מוציאה אותם טוב אז האם להורים כאלה אין שום אחריות במה שהילד הזה גדל להיות האם זה אפשרי באמת להיות חסרי השפעה על מה שאין טוענים ככפיות טובה של הילד שרק קיבל אין סוף של טוב האם זה הוגן לבקר מבלי לבקר את עצמך הביקורת עצמה ממשיכה את אותו דפוס עקבי של התעללות שאומר בסאבטקסט אתה ילד מזעזע אבל אנחנו הורים כאלה מדהימים שאתה למרות שאתה לא ראוי לאהבתנו ותמיכתנו עדיין מצבל אותה אתה לא הרווחת את זה אבל בכל זאת ניתן לך אותה אנחנו הורים כאלה טובים אתם יודעים מה הילדים כאלה גדלים להיות לפעמים אתם מכירים את הילדים האלו שאומרים עליהם בהספות הורים שיש להם פוטנציאל והם לא מממשים אותו לא מקרה כזה נדיר אתם מכירים את אלה שמתערבים בפוזיציה הזאת ותמיד רוצים לשמור את הפוטנציאל כאפשרות שלא תמומש כי אז הם יאבדו את העילה של היעלום הלא מלוטש ובנוסף זה משמש להם כתרוץ להישאר באזור הנוחות ולהימנע מכישלון בסופו של דבר הם תמיד ירגישו שהם מתחזים שהם מנהלים איזשהי סוג של תרמית כשהם גדולים הם כבר מכורים כל כך לתנאיה הזאת שהם ימצאו איזו גישה משועממת ודיבור פרקסטי ומפואק כדי להצדיק את הפסיביות שלהם הם ימצאו תפיסות עולם של חוסר משמעות שמסורות בארמומיות את המשהו הרבה יותר פנימי שאין לו לגיטימציה בתוך תוכנו ובכל שהם נמצאים יותר זמן בתוך הדבר הזה הם מתקרבים לנקודת אלחזור שהם מתקרבים לנקודת אלחזור שהם מתקרבים לנקודת אלחזור שהם מתקרבים לנקודת אלחזור שכשהם יחשבו על שיקום עצמי יום אחד כשהם בוגרים אולי הם כבר לא יכולו לעשות את זה ועוד יותר גרוע אולי הם לא ירצו יש כאן משהו מעוות האם ילד צריך להיות ראוי בשביל להיות אהוב? למה האפשרות שהוא ידע שהוא אהוב לא משנה מה לא נאמרת? אני רוצה להקריא לכם סיפור קצר שביניים מתאר בצורה מופלאה את הנושא הזה הסיפור נקרא לשבור את החזיר וכתב אותו אדגר קלט אני אתחיל לקרוא אותו אבא לא הסכים לקנות לי בוגה של בר צינצון אמא דווקא כן רצת אבל אבא לא הסכים לי למה שנקנה לו? רק עושה פיפס ואף כבר קופצת לדום אבא אמר שאין לי כבוד לתייסף ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בר צינצון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים כי הם מתרגלים שכל מה שהם רוצים בא להם בקלות במקום בובה של בר הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו קוס שוקו אפילו שאני שונא שוקו עם קרום זה שקל בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה נקי אז אני לא מקבל שום דבר את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב כשבחזיר יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בר פלסקייטבופ זה מה שאבא אומר ככה זה חינוכי החזיר דווקא נחמד אב שלו קר כשמודים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל זה שהוא מחייך גם כשלו ומצאתי לו שם אני קורא לו פסח זון על שם איש אחד שפעם גר בטבעת הדואר שלנו ושאבא שלי לא הצליח לכלף לו את המדבקה פסח זון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי הרבה יותר רגוע בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים רק צריך לשמור עליו שהוא לא יקפוץ מהשולחן אני אומר לו כשאני קולץ אותה מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה והוא מחייך עליי ומחכה בסבלנות עד שהוריד אותו ביד אני מת עליו כשהוא מחייך רק בשבילו אני שותה את השוקויים הקרום כל בוקר בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי אני אוהב אותך פסח זון ואני גם אוהב אותך תמיד לא חשוב מה גם אם תפרוץ לקיוסקים אבל שלא תחשוב אפילו לקפוץ מהשולחן אתמול הבא בא הרים את פסח זון מהשולחן והתחיל לנייר אותו הפוך ובפרעות תיזהר אבא אמרתי לו אתה עושה לפסח זון כאב בטן אבל אבא המשיך הוא לא עושה רעש את יודע מה זה אומר לי אוהבי כשמחר תקבל בר צימצון על סקייטבורד יופי אבא אמרתי בר צימצון על סקייטבורד יופי רק תפסיק לנייר את פסח זון זה עושה לו בכילה אבא נתן לי את פסח זון והלך לקרוא לאמא הוא חזר אחרי דקה אחת אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש את רואה שצדקתי הוא אמר לאמא ככה הוא ידע להאריך דברים נכון יוהבי בטח שאני יודע אמרתי בטח אבל למה פטיש זה בשבילך אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד בטח שאני אזהר אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לבא נמאס והוא אמר נו תשבור כבר את החזיר מה? שאלתי את פסח זון? כן כן אמר אבא נו תשבור אותו כבר מגיע לך בר צימצון פסח זון חייך אליי חיוך עצוב של חזיר מחרזינה שמבין שזה הסוף שלו שימו את הבר צימצון שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? לא רוצה סימפסון החזרתי לאבא את הפטיש מספיק לי פסח זון אתה לא מבין אמר אבא זה באמת בסדר וחינוכי אבא כבר הרים את הפטיש ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסח זון וידעתי שהכל עליי אם אני לא אעשה כלום הוא מת אבא! תפסתי לו ברגל מה יהיו להביא? אמר אבא כשהיד עם הפטיש עוד באוויר אני רוצה עוד שקל בבקשה מחר אחרי השוקו אז לשבור מחר אני מבטיח עוד שקל? חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן את רואה פיתחתי אצל הילד מודעות כן מודעות אמרתי מחר היו לי כבר דמות בגרון אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסח זון חזק חזק ונתתי לה דמעות לבכות פסח זון לא אמר כלום רק רעד לי בשקט בידיים אל תדאג לחשתי לו באוזן אני אציע אותך בלילה חיכיתי שאבא ירדה מול הטלוויזיה בסלון ואז קמתי בשקט בשקט והתגנבתי ביחד עם פסח זון מהנרפסת הלכנו המון זמן ביחד בחושך חזירי מתים על שדות אמרתי לפסח זון כששמתי אותה לרצפה של השדה במיוחד על שדותים קוצים יהיה לך טוב כאן חיכיתי לתשובה אבל פסח זון לא אמר כלום וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם סוף הסיפור הדבר שמאדהד הכי בעוצמה בסיפור הזה עבורי זה הסיום ששיר אותי עם תחושה מרה של חוסר מזור אבל זו הסיבה גם שאני כל כך אוהב אותו התחושה הזאת משרצת את המסר כי זה לא אמור להיות מלווה בתחושה של סגירת מעגל והפער הזה בין הציפייה לסגירת מעגל כי זה נכתב כמו סיפור לילדים די גנרי במובן של המבנה שלו זה בין החוסר הזה יצא לתאר גם את הצמרר הזה שאני מנסה לתאר במילים אבל איהב דילמי אתגר קרת אני כן רוצה להציע סוג של מזור זה אחד היתרונות של הפורמט הזה של פודקאפט תראו, בפלטפורמה של סיפור החלק החשוב נעשה באמצעות הסיפור גורם לנו לשאול שאלות ולנתח ולפתח ולנסות להבין את האמת שמסתצרת בסיפור סופר לא אהב גם בפרשנות שלו בדרך כלל הם לא אוהבים לעשות את זה מכיוון שהיהב הוא יספס את כל הרעיון שבגללו הוא התחיל כאן בפודקאפט אני יכול להציע את הפרשנות הסובייקטיבית שלי כי המחויבות המוסכמת בפורמט הזה כמעט ולא קיימת אז אני לא אכנס יותר מדי לתאוריות פסיכולוגיות אבל מה שאני אנסה להסביר יהיה ניסיון לתרגם תאוריה פסיכולוגית לדבר קונקרטי יותר במהלך הלימודים שלי נשאלה השאלה מהי אין טובה דיה נושא פסיכולוגי שטבע וויניקוט אני רוצה רק להעיר שהיום מתייחסים להורא טוב דיו כי כשמדברים על אין טובה דיה הכוונה לדמות הוריד שגם אב יכול לעשות והפוך בכל מקרה נוצר איזשהו דיון מפותל בכיתה אחת הטענות הייתה שמה שמכריע אם האין טובה דיה או לא הוא הכוונה המרצה ענתה, האומנם אז אני רוצה להציע שבמקום כוונה נדבר על זה במובן של אובייקט מול סובייקט וזה כל מה שצריך על מנת להיות הורא טוב דיו מה שצריך הוא להכיר בילד כסובייקט והגדרה שפחות ניתנת לאינטרפנטציה בהשוואה לכוונה אז בסיפור שלנו הייתה דמות שהכירה בסובייקטיביות של דמות אחרת בואו נדבר על זה היה לנו את האבא שהוא באופן חד משמעי לא ראה את רצון הילד הוא אולי חשב שהוא עושה את הדבר הנכון עבורו אבל האם הוא הכיר בו כאישות עם צרכים תודעה ואינדיבידואליות משלו? אתם תגידו פה אחד שלו האם האם הכירה בסובייקטיביות של אוהב? אנחנו לא יודעים עליה יותר מדי אבל אנחנו יודעים שהאמא בסיפור הייתה אובייקט אפילו יותר משנינה, פטיש שימו לב, אדגר קרת תיאר שהאבא גרר ביד אחת את אמא וביד שנייה את הפטיש וזה מייצר באופן תת-הודעתי אולי את ההשוואה בין האם הפסיבית לבין חסץ דומה הייתה רק דמות אחת שלא הייתה מרוכבת בעצמה באופן טוטאלי האם זה פסחבון? פסחבון אובייקט יואב נתן לו משמעות בדמיונו של חזיר שמחייך אליו כי הוא בחר במודע אבל הקורא ידע שהוא רק חפץ, פסיבי יואב אומר על פסחבון את מה שהוריה היה צריך להגיד לו שהוא יאהב אותו לא משנה מה גם אם יהיה פושטק ויגנוב מתיוסקים אבל שלא יאיזה קפוץ מהשולחן וחברים יש כאן את הכל יואב הילד מלמד אותנו הוא לא רק מכיר בסובייקטיביות של פסחבון הוא מעניק לו אותה הוא משגיח עליו כי יודע מה מסוכן עבורו שלא ייפול מהשולחן למשל והכי חשוב הוא לא שופט אותו אפילו אם יגנוב מתיוסקים הוא יאהב אותו אני רוצה לציין עוד איזה שיערה הסיפור הזה נכתב במקור בקובץ סיפורים קצרים כרגועי לקיסינג'ר אבל ישנה גרפה חדשה יותר של הסיפור הזה הסיפור הזה בלבד והיא מופסת עם ייעורים שמלווים אותו של דוד פולונסקי והספר כולו יותר מולגש כספר ילדים אני קורא אותו עם הבן שלי שהוא בן שש והוא מאוד אוהב אותו בכל מקרה רציתי לדבר על הייעורים שבעיניים לא פחות ממדהימים והם תורמים לסיפור לא פחות מהטקסט עצמו אני אתן לכם דוגמה של הייעור האחרון אני פשוט אתאר אותו כי זה פודקאפט אז הציור הזה תופס שני עמודים שלמים ללא טקסט משפט הסיום מופיע עמוד לפני ורואים שם את יואב שמכסה את אבא שלו שנרדם בסלון כשהוא חזר הביתה לאחר שנפרד מפסח זון ובחלון נשאר ריח וכוכבים בצבע ורוד שמציינים את הזיכרון של פסח זון אני לא ציינתי אבל כל הציורים המונוחרומטיים למעט את דמותו של פסח זון שתמיד מופיעה בבורות בועק אז בגלל זה הכוכבים שהם ורדרדים הם מסמלים את פסח זון בעמוד האחרון ומה שניכר זה שאפילו שאף אחד מההורים לא הכיר בסובייקטיביות של יואב וכנראה שזה גם לא ישתנה בעתיד יואב עדיין ראה את אבא שלו באותה חמלה שלמד מפסח זון מטרת החזיר בעיני אב הייתה שונה הייתה ילמדת יואב ערך של כסף בעולם קפיטליסטי אבל יואב למד דבר אחר מפסח זון שהוא הרבה יותר חשוב והחמלה הזאת ניכרת כל כך יפה בעיור האחרון בספר בעיניי זאת עבודה דיונית חברים תודה רבה שהזנתם זה הנחה שאתם קיימים באמת כי אולי אני סתם מדבר עם עצמי אולי אני מכיר בכם כסובייקטים בצורה ילדית כמו שיואב הכיר בפסח זון אבל בעבור הסיכוי הקטן שיש מישהו מאחורי אוזניות ושרד את כל המספר דקות הזה שאני עדיין לא בדקתי אז אני מכיר תודה ונתראה בפרק הבא