Details
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על פרשת בהעלותך.
Comment
Details
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על פרשת בהעלותך.
Comment
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על פרשת בהעלותך.
Listen to פודקאסט # 32: בהעלותך by Elisha Wolfin MP3 song. פודקאסט # 32: בהעלותך song from Elisha Wolfin is available on Audio.com. The duration of song is 30:17. This high-quality MP3 track has 2304 kbps bitrate and was uploaded on 20 Jun 2024. Stream and download פודקאסט # 32: בהעלותך by Elisha Wolfin for free on Audio.com – your ultimate destination for MP3 music.
Comment
Loading comments...
שלום לכולם, שלום שלומו. שלום אלישה, שלום לכולם. באמת, נספר לכם ששלומו נחת לפני כמה שעות בארץ, וזו הייתה הפתעה גדולה. הייתי בטוח שאנחנו עושים היום את הפודקאסט כמו שבוע שעבר בזום, אבל לא. הוא ככה שנכנס למשרד, הוא כבר ישב פה בחיקה. לא הייתי מבטא, אלישה, זה צעיר השבוע בשבילי. אז באמת, ברוך השם, ברוכים השבים. שלמה ושרון החזרו מעשרה ימים ככה בארצת הברית. משפחה, חברים. והנה אתם פה, ואנחנו עם פרשת בעל אותך. הפרשה השלישית בספר במדבר. כן, ואנחנו אלישה בדיוק שני שליש בתוך התורה. פרשה מספר 36 מתוך 54. שני שליש, ועדיין לא יצאנו מסיני. אנחנו בתחילת הנסיעה, המסע הקשה במדבר. אגב, התורה לא כל כך מפרט, נכון? התקופה הזאת של 40 שנה לא כל כך מפרטים מה בדיוק קרה. נכון מאוד, אנחנו פה פרשה שלישית, אנחנו עדיין למרגלות הר סיני. היום, בפרשה הזאת אנחנו יוצאים לדרך. ואז אנחנו מגיעים לפרשה הבאה, המשלח לך עם פרשת המרגלים. ושבו נאמר להם שהם הולכים לנדוד 40 שנה. כלומר, זה בערך שנה וארבעה חודשים אל תוך המסע. ואז יש לנו פרשה אחת אחרי זה, פרשת קורח של המרד הגדול, שזה קורה קצת אחרי שלח לך. ואז הפרשה אחרי זה, חוקרת כבר בעצם קופצים 40 שנה קדימה. אז אנחנו בעצם על רוב המסע לא מדברים. אז איך אתה מסביר את זה, אלישע? כי התורה, זה סיפור כל כך מרתק. מספרים את הסיפור כל כך נהדר. אבל יש לקונה, יש את החור הזה. איך אתה מסביר שזה לא מפורט? מה קרה שם? איך שרדו שם במדבר? 40 שנה. כן, כמו שישעיול לבוביץ' מדבר, התורה זה לא ספר היסטוריה. התורה היא מלשון הוראה, מלשון מורה. תורה מלשון הוראה, מורה. היא באה ללמד אותנו דברים. וזה ממש לא מעניין. ה-day to day life, החיים היומיומיים, שגרת החיים במדבר, זה ממש לא חשוב. מה שמעניין פה, זה הרגעים הדרמטיים, הרגעים המשמעותיים, שקוראים דברים מכוננים, שמשנים אותנו, שפתאום מלמדים אותנו מה חשוב בחיים, מי אנחנו. אלא להגיד שהחשבים, אני בטוח שקרו דברים מאוד מרשמים ודרמטיים ב-38 השנים שעוד מעט ניצח עליהם. אני בטוח שקרו מלא דברים. מישהו אחד ננקש מנחש, שני אנשים רבו מאוד, אנשים נולדו, אנשים מתו. קרו המון המון המון דברים. אבל זה היה שגרה, ובסופו של דבר התורה מספרת לנו את האירועים, משנה לכם את האירועים שבהם אלוהים היה מעורב בהם. אני אדייק את עצמי. אלוהים תמיד מעורב. הוא מעורב בכל. גם בלידה וגם במזת וגם בריב בין שפינים. אבל הרגעים האלה שבהם אנחנו נקראים ללמוד שיעור חשוב בחיים, שאנחנו נקראים לצמוח לשלב הבא של ההתפתחות שלנו. ובאמת השבוע, העזיבה של הר סיני זה משהו מאוד מאוד מאוד משמעותי. גם כתבתי בדרשה, אבל למי שיש כאלה שרוצים לקרוא בעצמת הדרשה כדי להבין על מה אנחנו מדברים, זו הדרשה שנמצאת בספר, בספר היקה. כן, בעברית. בעברית. והאירוע באמת הגדול הוא העזיבה של הר סיני, שהוא הרבה יותר דרמטי במובנים רבים מהעזיבה של מצרים. כן, למעשה המסע במדבר במשך 40 שנה יש לו מטרה אחת בבד. העברת דורות. הדור של עבדים נעלם, ודור צעיר מגיע. ובמשך 40 שנה זה לוקח זמן, אבל זה מה שקורה, ואין כל כך הרבה לספר. הפרשה מלאה דברים מעתקים אל אישה, ואני רוצה להתמקד במשהו מיוחד. יש כך הרבה אנשים שאומרים, אין דמוקרטיה בתורה. התורה זה מנהיגות, מנהיגות של אלוהים, מנהיגות של משה. אין הצבעה, אין דמוקרטיה. ויש הוכחה בפרשה שזה לא נכון. יש את האירוע הזה של מידד ואלדד. והם מתחילים לנבא, וזה גורם לשערויה גדולה. מה פתאום אתם מנבאים? אז בא משה להגן עליהם, והוא אומר בעצם שכל אחד יכול לנבא. כל אחד נביא למעשה, הוא אומר את זה בפירוש. כל אחד נביא. זה חידוש אני חושב, זה חידוש עולמי בהיסטוריה של האנושות. כל אחד שווה, כל אחד יכול לומר דברים חשובים. כל אחד יכול להיות נביא, באמת. עכשיו זה לא אומר שאין נביא שקר. אבל מי שדובר אמת כנביא, כל אחד, כל אחד. הרבה מהנביאים בישראל, שאתה מלמד קורס בנושא, הרבה מן הנביאים היו דווקא מהאליטה. ידעו לדבר והיו מלומדים וכו'. ולא כל אחד יכול להרשות לעצמו. אבל גם היו רויצון שהיו נביאים. זאת אומרת, הנביאים באו מכל חלקי העם. וזה כן דמוקרטיה בתורה. זה כן. נכון, אבל זה מאוד מעניין מה שאתה אומר. אולי רגע נרחיב את זה טיפה. באמת יש פה סיטואציה מסוימת שמשה אומר שהוא כבר לא יכול יותר. משה מבקש להתפטר. אני רוצה להזכיר לאנשים שאיך שהמסע מתחיל, איך שעוזבים את ההר סיני, מתחילות תלונות שפשוט לא נגמרות. הגעגוע הגדול למצרים זהו הפרשה הזאת. וזה פשוט מדהים. עוזבים את ההר סיני והתלונות מתחילות ומקשות. ואלוהים נותן להם ומעניק להם ומניק אותם פחות או יותר. והם לא מפסיקים להתלונן. ובשלב הזה משה כבר לא יכול יותר. משה מבקש להתפטר. אני לא יכול יותר. הנה ההפכות. אני חוזר חברה למקצוע הקודם של להיות רועצון. ואלוהים לא מקבל את התפטרות שלו ואומר לו בשום פנים באופן אתה ממשיך בתפקיד שלך. אבל הוא מכיר אליו. הוא בעצם מעציל מרוחו של משה, מרוחו האלוהית, על 70 חכמים שיעזרו לו לסט בנטל. זה כבר בעצם אקט, אתה אומר דמוקרטי, זה מאוד מעניין. אולי נחזור לזה עוד שנייה. ואז תקופת ההאצלה נגמרת ושניים ממשיכים להתנבא. זה מעניין, זה לא להנבא אלא להתנבא. זה רשון התפעל. משהו שהוא self-reflex, זה כמו להתקלח. ואז כמו שסיפרת, יהושע מאוד מקנה למשה ואומר, משה, ממשיכים להתנבא. משה אומר, הלוואי, הלוואי, כל העם הזה נביאים. משה אומר, הם מאוד יפה. הלוואי, וכל אחד לא מחפש את התשובות מחוץ לעצמו. לא יצטרך אותי שכל אחד ימצא את התשובות בתוכו. לכן אני חושב שזה אפילו קצת שונה מדמוקרטיה. כי דמוקרטיה זה אומר, אנחנו נבחר את המנהיגים שלנו. אנחנו קצת בוקים, אבל אנחנו נבחר את המנהיגים הנהדרים שלנו. ולכן יש לנו מנהיגות שקצת משקפת את הסיטואציה כאן בארץ. ויש לנו קצת בעיות עם המנהיגות הזאת. אני חושב שזה אומר אפילו עוד יותר מדמוקרטיה. זה אומר, הלוואי, וכל אחד היה יודע למצוא את התשובות בתוכו. את התשובות שאני חושב שלך מאוד מאוד קשה, כשאנשים דתיים למיניהם, נוהרים אחריה, רבנים בעיניים עצומות, רבנים לפעמים מאוד קיצוניים, נוהרים אחריהם בעיניים קיצוניות, כמו גורו, מין גורויזם כזה. לך אני יודע, זה מאוד מאוד מאוד קשה כשאתה רואה את זה, ואני מבין את זה, גם אני מרגיש ככה. ובעצם הוא שאומר, אנחנו כולנו נקראים להתחבר לנביא הפנימי שבתוכנו. אני לא יודע אם יש לזה אפילו שם, כי זה לא בדיוק דמוקרטיה, זה משהו אחר. זה בא ואומר, כולנו המקור, כולנו יכולים להיות המקור למידע. בזה אנחנו כולנו שווים. הלוואי כולנו שווים, הלוואי כולנו נביאים, הלוואי כולנו יהיה מחוברים לאלוהות. ויש עוד סיפור בתוך הפרשה, הפרשה מלאה דברים מרתקים. הסיפור של מרים ואשתו של משה. אשתו של משה היא ציפורה, ציפורה היא בת של יתרו, יתרו הוא כהן מדיין. היא לא מהעם היהודי. ומרים מקטרגת, מתלוננת, צועקת, מבקרת את משה. מה זה אתה לוקח אישה מהסוג הזה? והיא נענשת. זאת אומרת יש משפט ברור בתוך הפרשה על הגר ואיך צריך להתייחס לגר. וזה שוב כל כך מודרני אל אישה כי יש לנו גרים. יש ערבים שאיתם אנחנו חיים באגדה המערבית. ואנחנו לא כל כך מקבלים אותם כפי שהתורה דורשת. זה מקור של כאב בגלל שאנשים האמורים להתייחס לשכינים הערבים שלהם, ממש שכינים, כמו שהתורה מבקשת, עושים את ההפך. איך זה יכול להיות שהם מלומדים בתורה ואינם מקיימים מה שאלוהים מסביר לנו בפרוטרי פרוטרות. ממש באופן ברור כפי שהאלוהים הניש בקשות את מרים שפתחה את הפה על ציפורה. והיא מקבלת אונש והיא מגורשת מהמחנה. מה קורה פה שאנחנו לא מתייחסים לגרים כמו שהתורה מבקשת? קודם כל אתה אמרת פה המון המון דברים שצריך לתפוס על דברים מאוד משמעותיים. אתה גם נותן לנו פרשנות מאוד מאוד יפה על הסיפור של מרים. אנחנו יודעים שמרים דיברה אודות האישה הקושית, כלומר הייתה קושית, אשר לקח משה. אנחנו לא יודעים מה היא אומרת. עכשיו המדרש באמת, כאילו המדרש תוהה חזל טהור. מה היא כבר אמרה שהיא חטפה כזאת צרעת קשה? מה היא הוציאה רע? אז בין היתר טוענים בדיוק, מה פתאום משה ככה מתחתן עם אישה קושית, עם אישה של כהן פגני וכולי וכולי. זאת פרשנות אחת. יש גם פרשנות שאומרת שהיא גם אמרה, אוי ציפורה אני כל כך מרחמת עליה. משה כל הזמן עסוק עם עם ישראל והיא מסכנה עם שני בנים. היא זרה. אף אחד לא מכיר אותה פה. אישה קושית, אישה שונה מכולנו. לבד, בלי הבעל שלה, לצידה. יכול להיות שזה מה שהיא אמרה. אנחנו לא יודעים. אבל אם ניקח את הפרשנות שלך, שבו היא דיברה רעה על ציפורה, זה חשוב להגיד שמהטקסט לא ברור שהיא דיברה רעה. הייתי מזמין צריך להגן על מרים. הנביאה הראשונה שלנו, והיא מאוד מאוד אהובה בעם, מרים. אני חושב שאתה צודק, אתה צודק ב-100 אחוז. התורה, וכאן במיוחד, ממש דורשת מאיתנו יחס לגר. כי גר הייתם, כי אתם הייתם גרים גם בארץ מצרים וגם בארץ כנען. היינו גר תושב, ולא היינו מאזרחי הארץ, תושבי הארץ. ואנחנו לא טובים בזה. אנחנו לא, לא טובים בזה. וזה מאוד מאוד מאוד מצער, מאוד חבל. אבל אגב, חשוב להגיד, לא כולם. יש פה אנשים, בזיכרון יעקב בוודאי, במדינת ישראל, יש פה אנשים עם יחסי שכנות מאוד מאוד יפים עם שכניהם, עם שכנינו הערבים. מאוד מאוד מאוד יפים. אבל בהחלט, בהחלט לא מספיק. אז אלישע, יש פה לקח חשוב בתורה, אני חושב. קצת היסטוריה. האמריקאים ב-1944 בנו מחדש את כלכלת העולם. כלכלה פתוחה, פתוחה לכולם. סחר חופשי, כסף זורם, ידע זורם. ובמיוחד באסיה, מדינות אסיה התאשרו. במיוחד סין, טיילנד, הודו, מדינות האלה. אבל, יש אבל גדול. היו הרבה שהתאשרו. המון מיליאדרים, יש לנו אלפי מיליאדרים, והמון המון ששקו בעוני. ואלה ששקו בעוני ראו את העושר בארצות הברית, באירופה, ונהרו להגיע. כי הבלתי נסבל לחיות באלסלבדור, בהונדורס, בגואטמלה, בקולומביה, במקומות האלה, באפריקה. אז נהרו, נהרו לעושר. והיה ברור שזה יקרה, כשיש פערים גדולים כאלה, אלה שאמנים יעבור איפה שיש תקווה לגדל את הילדים שלהם. עכשיו יש משבר בעולם, כי העולם העשיר סוגר את השערים, בונה חומות, האמריקאים בנו חומה. אגב, לא כל כך בנו חומה, אבל כאילו בנו חומה. אז לא למדנו לכך מהתורה, בנושא של הגר. יצרת אוני בעולם, לא שיתפת את כולם בעושר הזה של הקפיטליזם, אז תעזור להם, תדאג להם, תקלוט אותם, תחנך אותם, תן להם בריאות. במקום זה יש עכשיו פנייה ימינה בפוליטיקה, סגירת גבולות, בניית חומות, גירוש, מהגרים. גם בישראל אנחנו קלטנו המון המון מהגרים מאפריקה, הם באו דרך סיני, סבלו קשות, טיפלו בהם קשות, והגיעו לנגב. אנחנו לא לומדים מהתורה שיש להיכרש יפה לגר, במיוחד אנחנו במו ידינו יצאנו את הבעיה שלהם, את האוני, אז צריך לעזור לטפל בזה. היה כל כך ברור מההתחלה שהפערים הגדולים האלה ייצרו משבר. וכך קרה, ולא טיפלנו. אז זה מעניין, כי אני אגיד שמשהו היה קצת לא פופולרי, אבל אחת מהבעיות של ההגירה הגדולה זה גם ההגירה התרבותית מאוד גדולה. אנחנו יודעים שאירופה מוצפת במאגרים מוסלמים, ומאגרים מוסלמים גם אלה שמצליחים להיקלט מבחינה נגיד כלכלית. מבחינת תרבותית, המערב היה בטוח שהם יתמאו אל תוך התרבות המערבית, ויאמצו את הדמוקרטיה, יאמצו את הליברליזם, יאמצו את הפלורליזם, וזה לא קרה. וזה לא קרה, ואני חושב שלא רק בגרמניה למשל, התוכניות הסוציאליות לקליטת מאגרים היא מרשימה, גם בסקנדינביה. יחב סקנדינביה. ראינו עכשיו במלמו, מה קורה במלמו, אותה קבוצה שנקלטה מבחינת המדינה, קולטת אי אפשר לשים את שוודיה בביזוי הגר, בכלל לא. והנה נוצרת עכשיו, יש פה איום אדיר על התרבות המערבית, התרבות הליברלית, הפוגרסיבית, הדמוקרטית, הפתוחה, על ידי אנשים שהביאו איתם תרבות ששם זה לא היה, ושם זה גם לא אפשרי בעולם המוסלמי. אנחנו אומרים, אין מדינה מוסלמית אחת דמוקרטית, כי דמוקרטיה ואיסלאם פשוט לא הולך ביחד. אף לא לגמרי מדויק, יש מדינות, הייתה אפילו אפילו בטורקיה. טורקיה בשביל להיות מדינה דמוקרטית הייתה צריכה לפנות אורף לאיסלאם. ברגע שהאיסלאם חזר עם ארדואן, הדמוקרטיה הייתה צריכה לפנות מקום. אז אני חושב שיש פה מורכבות מאוד גדולה בעניין הזה של קליטת מהגרים. זה נכון, ויש לי היבט אחר בנושא הזה. אז בני ישראל עכשיו יוצאים לארץ המופתחת, ארץ הקודש, וזה ייקח להם 40 שנה. אני ושעון עלינו על מטוס בניו יורק, בקנדי, בסטייט אופה קנדי, ותוך עשר שעות אנחנו בארץ המופתחת. בזמן הנסיעה, באוויר, אני מסתכל במסך, ואני עוקב אחרי הנסיעה, ומסתכל במסך, מבט על, על המזרח התיכון. ומנסה למצוא את מדינת ישראל, 8,000 מייל מרובה, 20,000 קילומטר סך הכל, נקודה פצפונת קטנה שקשה לבחון בה, במסות הגדולות האלה של טורקיה, מדינה ענקית, סוריה גם, עיראק, איראן, מדינה ענקית, ערב הסעודית, מצרים, מצרים, הנה ישראל הקטנה, מדינת היהודים, מקום יחידי בשביל היהודים, מדינה שיהודה כל כולו, זה לקלוט יהודים, שאין להם מקום, והיו הרבה אחרי השואה, ולמרות זאת, מסרבים, העולם מסרב, לתת לנו את הזכות הבסיסית הזאת. עכשיו, נושא של הפלסטינאים, אלישה, יש המון מאגרים בעולם. בדרך זו או אחרת, מאגרים עוברים למדינה אחרת, ונקלטים, לפעמים בקושי, לפעמים לא, סקנדינביה, אנגליה, צרפת, אמריקה, קנדה, באתי עכשיו מקנדה, קנדה קלטה, המון עדיין ממשיכה לקלוט. המקום היחידי שאינם נקלטים, זה המאגרים הפלסטינאים, כביכול, ומשקנים אותם במחנות מאגרים, מחנות פליטים, ומשמרים בעדיקות את הסטטוס של פליט, מבלי לקלוט אותם. המצרים, אגב, באופן קיצוני, מסרב לקבל אף אחד מהם. יש לזה סיבות, אבל הדרך שבה רק הפלסטינאים, הפליטים, נשמרים את הסטטוס של פליטים, זה לא צודק, זה לא צודק, בזמן שהפצפונת הזאת, ישראל הקטנה, שבקושי מבחינים אותה במפה, אותה רוצים למחוק. וזה הנושא עכשיו, והצעירים האמריקאים אימצו את הסיסמה, בכל מקום, פרי פלסטין, פרי פלסטין עבורם זה למחוק את ישראל, זה שיהיה ברור. כל כך לא צודק, אלישע, וגם קשה להבין אפילו, את האי ההיגיון הזה. נכון, נכון. ואנחנו נצטרך בתקופה הקרובה, אנחנו נצטרך לעמוד פה, באתגרים מאוד מאוד גדולים. השנאה שהתפרצה עכשיו ברחבי העולם, הדלגיטימציה של קיומה של מדינה יהודית, זה מה שאנחנו ממש נצטרך להתמודד איתו, וזה הולך לשנות פה את פני הדברים. אני סקרן מאוד לדעת, איך כל זה הולך להשתנות, מתי שזה ישתנה. אבל אנחנו באמת בבפיסה חדשה, שליהודים אין זכות למדינה. ו- from the river to the sea, אבל זה קוראים לזה גם בורות כל כך הרבה. אני לא יודע איך הגענו לנושא הזה, מתוך נושא של גירים. אני חושב שמה שאני רוצה ככה לקחת מזה, וזה גם קשור לבעלותך, בעלותך את הנרות אל מול פני המנורה. אני גם הולך לנושא של השבוע קצת, בדרשה השבוע. בעצם אנחנו נקראים להעלות את הנרות שלנו, את הנר, זאת אומרת את האור שלנו, את האור הייחודי שלנו. אם אנחנו נחכה, אם אנחנו נהיה תלויים בהכרה של העולם, שהעולם יכיר באור שלנו, בייחודיות שלנו, במי שאנחנו, בזכויות שלנו, זה פשוט לא יקרה. והזכרת את הרב קוק, הזכרת את זה בדרשה באנגלית, נכון? לא בעברית. כן. כן, הכל מתערבב לי ביחד. אגב, רק להגיד לכולם, שהדרשה באנגלית ובעברית, הן לא אותה דרשה. ממש. אז מי שמסכן אותו לשמוע עוד קצת, יכול לשמוע גם את האנגלית. והזכרת את הרב קוק, והרב קוק פעל מחוקי הקלעים, מאוד עודד את הפרלמנט הבריטי, לקבל את הצהרת בלפור, לאשר את הצהרת בלפור. ואני חושב שהזכרתי את זה, באחד הפודקאסטים, כשהפרלמנט הבריטי, ישרר את הצהרת בלפור, והזכות של היהודים לבית לאומי, הרב קוק לא אמר להם תודה. הוא ברך אותם. הוא ברך אותם, על זה שהם זכו להיות שותפים, למשק כנפי ההיסטוריה, ולעשות את הדבר הנכון. הוא אמר, אין שום סיבה בעולם, שנגיד לכם תודה. אתם עשיתם את מה שאתם חייבים לעשות. אתם עכשיו שולטים כאן בארץ, אז עכשיו החובה שלכם, לאפשר ליהודים לשוב לארצם. ואני מברך אתכם, על זה שידעתם לעשות את החובה שלכם. אז אנחנו פה נצטרך להעלות את קרננו, את הנרסלון, את האור שלנו, להחזיק בגאווה מאוד גדולה, בזהות שלנו, במי שאנחנו, כי אנחנו נכנסים לתקופה מאוד חשוכה, מבחינה דעת הקהל העולמית, ואני כן רוצה לסייג את זה. כי אני חושב שזה האירוויזיון, שככה הוכיח שדעת הקהל השקטה, מתחת לפני השטח, היא לא הצעקות שאנחנו שומעים בכיכרות. וגם רואים את זה בבחירות האחרונות שהיו באירופה, שיש נטייה ימינה, זה דבר שהוא תמיד מדאיג, אבל יחד עם זה, יש לזה גם ביטוי לתמיכה בישראל. ובתקווה, בתקווה שהרוב הדומם באירופה, בברצות הברית, הוא דומם, אבל בלב שלו, הוא לגמרי, לגמרי איתנו. מסכימי לי שם, סיפור אישי, וזה קשור לדרשה, ואני עוד מעט אצטט. פגענו בוויניפג, אז חגגנו יום הולדת של בת דודה שלנו, בת 90, אהובה מאוד, היא מאוד שמחה, ארבעים מבני משפחת פגס התכנסו במקום, ובין היתר, ביקרנו באשתו של בן דוד אחר אהוב, הוא האח של בת דודה אהובה, היא בבית הובות, מתוקלת, והיא סובלת מדמנטיה, והיא לא יכולה לדבר, ורואים בעיניים זיק, ניצות של הבנה אלישה, אבל במחלה הנוראית הזאת שהסתן נמציא, אנשים כלואים בתוך הגוף, אינם יכולים להתבטא, אבל רואים שיש מאחורי העיניים, יש מוח, היא לחצה לי את היד, אני ראיתי, היא הסתכלה עליי, היא זעתה אותי, ידעתי שיש שם מוח מאחורי זה, אבל היא לא יכלה לבטא את זה, אז אלישה, למה זה קשור לפרשה? בפרשה מלאת סם, תלונות של בני ישראל, משה רוצה להתפטר, אלוהים כועס, ואתה כותב, אני מצטט בדרשה, החמלה מקיפה אותנו, מקיימת אותנו, מחיה אותנו, מניעה אותנו במסע, כל רגע מחדש, היא מובנת מאליה, ולכן הבחירה היחידה שלנו, היא לשים אליה לב, אני מסתכל באישה האהובה הזאת, שאגב בעלה מטפל בה בני אדר, מבקר כל יום ומטפלת בה, מטפל בה, אבל זה סבל להיות כלוא אלישה בתוך הגוף, ולהבין אבל בלי יכולת לתקשר, אבל עדיין אני חייב להאמין, שיש איזושהי חמלה אלוהית בסיפור הזה, ואתה צודק, לפעמים מסתכלים בעולם בקאוס, בסבל, בעוני, במלחמות, בחוסר רציונליות של מלחמה, זה לוז לוז, חייבים לחפש את החמלה האלוהית בתוך זה, והיא קיימת, אבל לפעמים היא מוכבת, בדיוק כמו שאתה אומר, אבל אם לא נחפש, אנחנו לא נמצא אותה, ואם נאמין שהיא קיימת, אז זה נותן אופטימיות, זה נותן תקווה, האורטנה היא לא מקובלת, האורטנטיבה להאמין שאין תקווה, אין חמלה, זה בלתי אפשרי, אי אפשר, אבל לפעמים, כמו שאתה אומר, לחפש את החמלה, היא קיימת, היא שם, רק צריך להבין אותה ולמצוא אותה. כן, כן, ואולי באמת, למי שצריך פחות להתחבר למסר הזה, באמת להזכיר, אנחנו מוקפים בחמצן, ואנחנו, ועוד כל כך הרבה דברים, יש לך הרבה ראיות לחמלה שנמצאת מסבינו, ואנחנו לוקחים אותה כמובן מאליו, ואת הקיום כמובן מאליו, ואת הקיום כמובן מאליו, ואנחנו יותר ערים לבעיות, למה שלא עובד, למה שקשה, וכל מה שכן עובד, כל מה שכן מתפקד, אנחנו כל כך לוקחים כמובן מאליו, שנראה לנו שהעולם הזה כל כולו בין, כל כולו קשה, כל כולו רע, וזה לא המצב, ולכן התרומה שלנו לעולם, אני חושב באמת צריך רק בעת הזאת, לעזור, להצביע לחמלה, לשים לב לחמלה, להודד אנשים לחמול, ולהכיר בחמלה שקיימת, וכמו שיעקב אמר כשהוא תורם מהחלום, והנוחי לא ידעתי. אז אני חושב באמת מאוד מאוד חשוב, כי המסע קשה, המסע הזה, המסע האמיתי הזה, במדבר שאנחנו יוצאים אליו, בפרשה הזאת, הוא מסע קשה, קשה להיות אדם, קשה לחיות, ואם אנחנו לא נוכל להביא חמלה למסע הזה, אז אולי לא למדנו את השיעור החשוב בתור של המסע. מסכים מלי שאולי נסיים בזה. אפשר לעזור לאלוהים קצת בנושא הזה. אפשר לעזור לאלוהים ליצור את החמלה. אנחנו למשל, שמעתי שבת דודה שלי, בת 90, מה שהיא באמת רצתה, זה לראות את המשפחה, כל עוד שהיא יכולה. שלחנו כל קורא, בלי הרבה תקווה, בכל כתפות העולם, ארה״ב מדינה גדולה, נענו כולם, כולם באו, אלישה, כולם באו, מארבעה דורות. וקשה לתאר את השמחה שזה יצר, בלב בת הדודה, שהיא בת 90. אז זה חמלת אלוהים, ואנחנו שותפים קצת בנושא, וקצת עוזרים לאלוהים, ליצור את החמלה הזאת. כן, כן, כן. ואני חושב שזה המטרה. השותפות שלנו, זה באמת להעצים את החמלה, בהעצים את החיים האלה. בנימה אופטימית זו, בנימה חומלת זו, שיהיה לכולנו מסע טוב, מסע מוצלח, מסע מועיל, מסע משמעותי, ומסע עם הרבה חמלה. ולא לפחד מהמסע, לצאת למסע, יהיה טוב. כן, כן, כן. אז שלמה ברוך השם עוד פעם, וכיף שאתם פה, ויש פה כמה שמחות. מחר יש לכם שמחה גדולה, זה ודבד. בעוד שבוע וחצי יש לכם בת מצווה, המשלה של הנכדה. אז דברים מאוד טובים מחכים לכם במסע. אמן, תודה. תודה אלישע, תודה לכולם. להתראות, ושבת שלום.
There are no comments yet.
Be the first! Share your thoughts.
