פודקאסט # 1: פרשת בראשית (והמלחמה)

In this podcast, the speaker discusses the recent events and their impact on the community. They express their hope that through time, the podcasts will reflect the return of normalcy. They also talk about the power of words and the importance of finding the right narrative in difficult times. The speaker emphasizes the need to focus on resilience and empowerment. They mention the significance of reading the Torah and how it can provide guidance on how to live. The speaker reflects on the darkness they are experiencing at the moment but highlights the importance of finding strength and continuing to speak out. They discuss the power of words and how they can shape our perception of reality. Overall, the speaker encourages resilience and finding meaning in the midst of difficult times. שלום לכולם, בוקר טוב, בוקר טוב וגם בוקר קשה, אז קודם כל מצד אחד פתיחה חגיגית של הפודקאסט שלנו בעברית, זה מצד אחד, זה באמת מרגש, מחכינו לזה הרבה זמן כי אנחנו כבר הרבה זמן מנהלים פודקאסט פה באנגלית. מצד שני, אנחנו בעצמו של שבוע נוראי, נוראי, קשה, זעזע, הפודקאסט הזה נעשה ביום שלישי בבוקר ואנחנו בסך הכל ארבעה ימים מהיום הנוראי הזה שבו החלה פוגרום הזוועתי בדרום בשבעה באוקטובר ביום שמחת תורה. ואנחנו נדבר גם על זה בפודקאסט ואנחנו מאוד מקווים שעם הזמן הפודקאסטים ישקפו את החזרה כזו או אחרת שלנו ושל כל עם ישראל למקום אחר ועוד נדבר גם על זה כי אנחנו מתחילים השבוע מספר בראשית, מהספר הראשון שלנו. כן, אני מקווה שהפודקאסט הזה יביא תובנות נחמה, עוצמה, חיסון, רזיינס לאלה שמקשיבים ותודה רבה שאתם מקשיבים. אולי אתה יודע מה שלמה, אולי כדאי שנציג את עצמנו רגע אז אולי תציג את עצמך רגע. תודה, שמי שלמה מיטר, אני פנסיונר מהטכניון עוסק ביצירתיות וחדשנות, חבר קהילת באכבתא מ-2016, מאוד מאוד כבוד לי לשבת מול הרב אליזה כל שבוע. ראשית באנגלית, עשינו 36 פודקאסטים באנגלית וכעת הראשון הראשון בעברית, אני מוכרח להגיד, אני חושב על הפתקן ביידיש. האדם מתכנן ואלוהים צוחק, כי חלמתי על הפודקאסט הזה בעברית ותכננתי אותו, אבל ממש ממש לא בנסיבות. למרות שאני איש מילים, בכתב בעל פה השבוע אין לי מילים, אין לי מילים ולכן אני פה מולך ואני פונה אליך. כן, כן, כן, ומילים זה הנושא, זה הנושא גם של פרשת פרשית, אנחנו מדבר גם על זה, כי באמת אין מילים וזה בסדר שאין מילים עכשיו. אני חושב שלא רק שזה בסדר שאין מילים, מי שעכשיו רהוט מדי ויש לו מילים בשפע ולא חסר לו מילים, כנראה בנותק. בנותק מהמציאות הנוראית הזאת, כי למציאות הנוראית הזאת אין מילים. אז זה בסדר אם אנחנו נגמגם קצת היום, אנחנו בטוחים שבפודקאסט הראשון אופן חגיגי ורהוט אנחנו נצא לדרך, אנחנו כנראה נתחיל עם מקום קצת יותר מגומגם. ואשווי המגמגמים, אני זוכר ככה, אני זוכר כי סיפרו לי, הייתי ילד מאוד מאוד קטן, אבל במלחמת ששת הימים לפני המלחמה, כשלוי אשכול נשא נאום לאומה. ופשוט מכיוון שהיו שם מחיקות בטקסט והיה נשמע ברדיו, לא היה על טלוויזיה, היה נשמע ברדיו כאילו שהוא מגמגם. נוצרה היסטריה שלמה, כי איך ייתכן רגע לפני את התחושה של שואה שנייה ערב מלחמת ששת הימים, היא נגמרה כמובן אחרת מלחמה, אבל איך יכול להיות שהמנהיג מגמגם? וזה הוביל לממשלת התחנות לאומית וכולי, אבל בדיעבד לוי אשכול זכור היום כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שאי פעם היו לנו. והרהוטים ביותר, המצחיקים ביותר, היה לו חושומור כנראה נהדר, וכנראה שלא יזיק לנו מנהיגים שלא כל כך מדברים באופן רהוט. אין לי מילים היום, כמעט שאין לי, אבל בתור כלכלן יש לי מספרים, ואני אישית מוצא תובנות ונחמה במספרים. אז ברשותך אני אציין כמה מספרים בקשר לתורה, כשאנחנו מתחילים לקרוא את 54 הפרשות. אגב, זה רעיון מעולה, כשאין מילים בואו נעבור למספרים. בואו נעבור למספרים. יש בתורה 187 פרקים, 5,845 סוכים ו79,976 מילים, כמעט 80,000 מילים. אין לי שזה די מדהים. בספר שהוא פחות מהאריפוטר, אריפוטר זה 400 עמודים ויותר, אני חושב שבספר שהוא פחות מהאריפוטר יש לו עוצמה אדירה כזאת, וכל מילה היא בעלת חשיבות 179,976. אגב, רק בעידן המחשבים אפשר לדעת את זה, כי המחשב סופר את המילים. ספר התורה כתוב על פלאף, אדם כותב אותו, סופר כותב כל מילה, יש 304,805 אותיות. וכל אות כתובה על ידי סופר שחייב לדייק, ואלה אותיות לא פשוטות, הם כל מיני הזנבות וכולי. אז זה הסיפור, או בסוף, מספר האחרון ונתקדם. ספר התורה, כשנפרוס אותו, ועשינו איזה פעם בסמכת תורה, חרשנו אותו, פתחנו, 126 רגל, בערך 40 מטר, ספר התורה, כולו 40 מטר, אם אנחנו נפרוס את כולו, אלה מספרים של התורה. כן, זה מעניין. אז מכיוון שאנחנו גם רוצים להתחבר גם לאירועים שקורים עכשיו, אז זה מעניין שאתה מזכיר את זה, כי בעודנו נמצאים בתוך האבל והשוק, אני חושב שאנחנו גם עסוקים מאוד במספרים. במספרים של הנרצחים, כל הזמן עולים, ואנחנו במצוקה מאוד גדולה, כי אנחנו לא יודעים כמה בדיוק במספרים נחטפו, כמה פצועים, ומתוכם כמה פצועים קשה. המספרים, יש משהו מאוד, כמה שהמספרים קשים, הם גם נותנים לנו איזושהי אחיזה במציאות. אוקיי, זה המספרים כרגע, ואת הרגשות שלנו הרבה יותר קשה לספור, והרבה יותר קשה לדבר עליהן. ואנחנו עוד רגע גם נדבר על אומנות המילים. אלישה, בדרשה, אתה קובע דעה מאוד מעניינת, מאוד מקורית, מאוד יצירתית, שמילים יכולות להיות גם בית כלב, שמילים יכלאו אותנו, במובן מסוים. ואני אנסה לפרט. כתוב בפרשת בראשית, ויצר אדוני אלוהים את מן האדמה כל חיית השדה, אלוהים יצר את כל חיית השדה, כל החיים של השדה, ויבוא אל האדם לראות מה יקרא לו. וכל אשר יקרא לו אדם, נפש חיה הוא שמו. אנחנו נתנו שמות לכל יצור חי שאלוהים יצר. אלוהים יצר אדם, אבל אנחנו נתנו להם שמות. ברגע שאתה נותן למשהו שם, מיתוג, אתה מתייג אותו, אתה קולה אותו. כי למילים יש משמעות. ואתה קובע את זה, אתה אומר את זה בפירוש. אנחנו לא חייבים לקבל את הסיפור כדי לצאת מהבית כלה הזה של מילים. מילים שכאילו מקפיאות משהו. כי אנחנו בעצם יוצרים לעצמנו בית כלה. זה נשמע פשוט, אני מקריא, אבל גם קשה לעשות. לצאת, לפרוץ מהכלה של המילים, זה מחייב עבודה רוחנית. אז כשאנחנו מתחילים מחדש לקרוא את התורה מספר בראשית, אתה מזכיר לנו, אנחנו קוראים את התורה, את המילים, ועשו שזה יהיה כלה. להביא לזה יצירתיות. החשיבה שלנו, הפירוש שלנו, אנחנו נמצא משמעות בהתאם למי שאנחנו. וזה יכול להשתנות, ולכן ישתנה, וישתנה כל שנה ושנה. כן, כן. קודם כל, אני רוצה להגיד לשלמה כל הכבוד. אתם לא רואים פה מה קורה, אבל בעצם, שלמה ציטטת מאיזושהי דרשה שכתבתי לפני חמש שנים. והדרשה נכתבה בעברית, כי ככה אני יודע לכתוב, והיא תורגמה לאנגלית. ועכשיו שלמה בעצם עם הדרשה באנגלית לפניו תרגם לנו את זה חזרה לעברית. אז כל הכבוד על היכולת הזאת ככה לתרגם תוך כדי. כן, כן, מילים זה דבר נפלא, מילים זה דבר מדהים. זה כלי גדול, שבלעדיו אנחנו לא היינו יושבים פה עכשיו, שבלעדיו לא היינו יכולים להביע כלום, בלעדיו לא היינו יכולים להביע אהבה, ולא שנאה, ולא שום דבר. מילים זה, מילים כמו שיובלנו אחרארי ככה אמר, מילים יקמו את האדם, השפה, יקמה את האדם בחלק העליון של שרשרת המזון. זה הייתה מהפכה גדולה, מהפכת המילים. במילה זו ברכה גדולה, זה דבר נהדר. ונכון, המילים, השפה, הן גם הכלא שלנו. בדיוק מהסיבה הזאת שכשאנחנו נותנים שם לדברים, אנחנו מתארים משהו במילה מסוימת, אנחנו מצד אחד יצרנו את זה, ברענו את הדבר הזה בתודעה שלנו, אבל גם באותו רגע אנחנו עכשיו לא יכולים לשנות את זה. זהו הדבר, כמו שכתוב, אותה חיה שקראנו לה בשם מסוים, זה מה שהיא הפכה להיות נקודה. וכל דבר, אנחנו מכירים את זה מאוד מאוד טוב, כשאדם מספר על החוויה שלו, ואנחנו נדבר על המצב כרגע, כשאדם מתאר את החוויה שלו, שימו לב טוב-טוב למילים שהוא משתמש, כי המילים שהוא משתמש הם לא תיאור אובייקטיבי של החוויה, או הם תיאור של החוויה, אבל הם לא תיאור אובייקטיבי של מה שבאמת קרה. זה תיאור מאוד מדויק של איך הוא כרגע חווה את זה. אבל זה לחלוטין לא מה שקרה. ואני חושב שזה דוגמה מאוד טובה, זה באמת האירועים הנוראיים שקרו בשבת האחרונה, בשמחת תורה. אחד הדברים שממש חשוב שאנחנו נתמקד בהם כרגע, זה לא רק בסרטונים המזעזעיים, הנוראיים, שאנחנו כולם נחזפים אליהם, אולי אפילו רצוי לראות כמה שפחות מהם, למרות שקשה, קשה להתעלם אני יודע. אבל לבדה שאנחנו מדברים את השיחה הזאת עכשיו ממקום של גבורה, של גבורה עילאית. אני רוצה לדבר על הנשים והגברים והילדים והסבתות והסבים שעברו את החוויה שהם עברו, ואלה שסגרו בכוח את הממד, אלה שניסו לחבוט השריפה שבערה מסביב ופלשה פנימה, אלה שבלית ברירה, השריפה הייתה כל כך גדולה, הם בלית ברירה היו צריכים לצאת החוצה, חלקם נרצחו, חלקם נחטפו, חלקם, תודה לאל, שרדו. כל אחד מהם, כל אחד מהם, בעצם גיבור מאוד גדול. כל תגובה שמגיבו אותה, תגובה של גבורה. אחת הדרכים למנע פה מפוסט טראומה, גם אישי וגם לאומי, זה האופן שבו נבחר עכשיו לדבר את מה שקרה כאן. אני לא מדבר על הדחקה, לחלוטין לא על הדחקה, צריך לספר את הסיפור, צריך לדבר על זה, צריך לבטא את הרגשות. אבל אנחנו אלה שמסביב, שאנחנו אלה שקוראים על זה ולא היינו שמה, שהשפה שתיכנס פה עכשיו לתוקף תהיה שפה של העצמה ושפה של גבורה, וזה, פה יש חופש. אם אנחנו נדבר עכשיו מושגים של שואה, של אסון, ואכן היה פה אסון, אכן הייתה פה שואה, זה היה פה גרום. אבל אם אנחנו נוכל להתחבר פה לנרטיב של העצמה ועמידה מול ניסיון נוראי, הטראומה לא תצליח לאחוז בנו, ונוכל להתגבר על מה שקרה ולהמשיך הלאה ולהגיב כמו שצריך. בדיוק, אלישע, אני רוצה להסביר שלדעתי, יש קשר בין השאלה כיצד לקרוא את התורה מספר בראשית, וכיצד להבין ולפרש מה שקורה לנו עכשיו במלחמה. ויש קשר. והקשר הוא במילה נרטיב. כעת אנחנו בונים לעצמנו נרטיב סיפור. מה קרה לנו? מה קורה לנו? ויש הרבה נרטיבים, ארטרנטיבים, כאלה שלאי האשמות, ואשמה, וטענות, ויש את הנרטיב שאתה מתאר, I'm resilient, בעל חוסן, שמקבל מכה נוראית מהפתעה ברוטלית, וחוזר להילחם ונמצח. וזה נרטיב אחר. ואנחנו שולטים בנרטיב. וחשוב מאוד שהנרטיב הזה יהיה נכון ומתאים, וזה קשור גם לשאלה איך נקרא את התורה. בפולקאסט באנגלית אני קראתי את שתי הדרכים לקרוא את התורה. Exegesis וEisegesis. Exegesis אנחנו מחפשים את האמת לעמיתו בתוך התורה, ומנסים למצוא אותו כמו יעלון. וקוראים אותו ומוצאים אותו מהתורה. ויש Eisegesis. אנחנו מביאים את הידע שלנו, את האישיות שלנו, את הניסיון שלנו, את הכל. אנחנו מביאים את עצמנו לתורה, ומפרשים את התורה בטעם למי שאנחנו. וכמובן הדרך שאני אוהב עם בה, זו הדרך בה אני, אני שלומו, קורא את פורשית, חושב על המפץ הגדול, ומביא מה שאני יודע ומה שאני חושב לתורה, ואני מיישם מה שרב סאקס אמר. ורב סאקס אמר, איזה ספר זה תורה? זה היסטוריה? מה הספר הזה? והוא אומר, הוא מצביר, התורה היא תשובה על שאלה כיצד לחיות. ואני בא לתורה, לספר פרשית. קורא את ספר הפרשית, ושאר חמישים וראש הפרשות, כדי לענות על השאלה העיקרית, כיצד אני צריך לחיות כיוודי בארץ ישראל? כן, כן, כן. אז בדרשה שאני כותב כרגע, שממש ככה בעיצומה של כתיבה, אני כותב שמה, שכולנו נמצא בתורה את האמת שאמורה לדבר אלינו כרגע. ועובדה ששנים עברו, אני באופן אישי, ואני חושב שהרבה אחרים, נמשכנו דווקא אל האור. ויום האלוהים יהי אור ויהי אור. ומה זה האור הזה? הרי זה האור שקדם לשמש, זאת אומרת זה לא אור השמש, זה אור אחר. גם אמרו אותו אור. ופרשנו, ועסקנו, וחגגנו. השבוע, לאור האירועים, ולאור התחושה הפנימית, כמו שאתה מתאר ב-Eisegis, במודל השני, המילה שקפצה לי הייתה ההפך. חושך. זה עוד קדם לאור. וחושך על פני תהום. השבוע יש חושך. בשבת האחרונה הבנו איך נראה חושך. רגע לפני האור הבראשיתי. אני כרגע ככה כותב על זה, אז אני לא ארחיב יותר מדי. אבל באמת זו דוגמה נהדרת לזה שהמילים אולי נמצאות בתורה. המילים נמצאות שמה ככה, שחור על גבי קלף. אבל א', השאלה למה העין שלנו נמשכת? שזה תמיד מעניין לראות מה תופס אותנו. ולפי זה לדעת מה מעסיק אותנו כרגע. ודבר שני, האופן שבו אנחנו נפרש את זה, מספר לנו הרבה יותר עלינו מאשר על התורה עצמה. וזו גדולתה של התורה. זה ממש גדולתה של התורה. המילים שם, כמו שאתה אמרת, אם נשווה את זה לספרים אחרים, מספר טלפונים ועד להרי פוטר, התורה היא מאוד מאוד מטומצטת. וכל מילה, אפשר לפרש אותה באין סוף אפשרויות. יש ממש דיאלוג. דיאלוג בין האדם החי, הדינמי, המשתנה, לבין המילים הנצחיות שכתובות על הקלף, ומנביאות מתוך עצמם אין סוף אפשרויות. ושם אני רוצה כל פעם לחבר את זה לחוויה שלנו פה עכשיו, של מה שאנחנו עוברים כרגע. ולגיד, דבר ראשון, זה בסדר לחוות כרגע חושך. זה ממש בסדר. מי שרצה לאור כי החושך מפחיד אותו, אגב, זה גם בסדר. אבל יש פה קריאה להבין שהבריאה מתחילה מתוך החושך. יש חושך על פני תהום. יש פה תור ובור, יש פה חושך, ויש פה תהום. ואני באופן אישי הרגשתי שאתמול, אתמול יום שני, כלומר שלושה ימים אחרי, התחיל להבליח אור ראשון. ברגע שהם אמרו, שהצבא הודיע שהם שחררו את כל היישובים, עכשיו, שחררו, המחיר כמובן נוראי, אבל הצליחו לשחרר את היישובים. אין יותר קרבות בעוטף. יש עדיין כנראה מחבלים שמסתתרים, אבל אין יותר קרבות בעוטף. ועכשיו מתחילים להתפנות לטפל כמובן בניצולים ולתקוף בעזה. באותו רגע מבחינתי נוצר האור. אבל קודם כל לתת מקום לחושך. לתת מקום לחושך. והחושך הוא מקום של היעדר. אז אם מי שמרגיש בעת הזאת ייאוש פנימי עמוק, מי שמרגיש בעת הזאת שהוא לא יכול לעשות שום דבר, שהוא מנסה לעבוד ולא מצליח, שהלב כאלה, איזה מין ריקנות ככה בלב, בבטן, ממש חשוב להרשות לזה להיות ולזכור, לזכור. בתורה כתוב, החושך קדם לאור. אין בריאה ללא חושך. אני לא בא להצליק את החושך הזה שהיה כאן חס וחלילה, אבל כן לבוא ולומר, עוד תהיה כאן בריאה חדשה, עוד תהיה כאן התחלה חדשה. ועוד לא סיימנו עם החושך הזה, אני יודע, אני יודע. אז זה דבר ראשון, להסכים לקבל את החושך הזה. ולדעת, פה נדרשת אמונה מאוד גדולה, שבחושך הזה, בבלבול הזה, מתוך היעוש הזה, יצאו פה דברים חדשים, אפילו נפלאים, ואנחנו לא נהיה אותו עם. ההיסטוריה השתנתה בשבעה באוקטובר, ההיסטוריה הישראלית השתנתה בשבעה באוקטובר. על גבי החושך הזה היא השתנתה, ומשהו, הרבה דברים מאוד טובים ייצאו מזה. וזה לא בא בשום פנים ואופן, לקטין את גודל השבעה ואת הכאב הנורא, ולזכור שעוד לא סיימנו את המערכה הזאת. אז אלישה, כמעט ענית על שאלה לפני ששאלתי אותה, אבל אני אשאל אותה. ואני יודע שאני שואל אותך שאלות מאוד מאוד קשות, וזה אחת מהקשות ביותר. אתה רב, אתה גם קצין, ובצבא, אחד התפקידים שלך, תפקיד שלמדת לבצע אותו, תפקיד מאוד קשה, היה תפקיד של מבשר. מבשר בסורות רעות למשפחות. אלישה, בטכניון יש לי משרד קטן, ואני מחלק אותו עם חבר טוב, עם רפי. חבר ממש טוב. החתן שלו הוא אלוף משנה רועי לוי. שנפל בקרב. נתן לה את הנשק, התייצב, ונפל בקרב. המון, המון קצינים בכירים נפלו. אלישה, זה מכריד. אלישה, בתור מבשר, מה אני אומר לרפי כשאני אבוא לנחם אותו? מה אומרים לכל המשפחות העבילות? ויש כל כך הרבה מהן, והשבוע יהיו כל כך הרבה לוויות. יהיה השבוע הכי קשה. טום פריבן קורא לזה Israel's worst day. זה יהיה השבוע הכי גרוע בתובת ישראל. אלישה, מה אומרים בתור מבשר, מה אפשר להגיד לעבילים, לעבילות? אוקיי. קודם כל אין לזה תשובת בית ספר. מכבר שאנחנו עוסקים בתורה, אז התורה מציעה לנו בראש ובראשונה את התשובה שבפרשת שמיני בספר ויקרא אהרון הכהן הגדול ביום חנוכת המשכן קראתה טרגדיה נוראית. ביום חנוכת המשכן, יום חגיגי ביותר, לא נכנס לפרטים, מי שרוצה שיכנס לתורה, ספר ויקרא, פרשת שמיני, שני הבנים של אהרון, ולו ארבעה בנים, שני הבנים שלו נשרפו למוות. בעת מילוי תפקידם. נשרפו למוות. והמענה של אהרון הוא מודל בעיניי. כתוב, וידום אהרון. הוא פשוט שתק. לא היו לו מילים. עכשיו, זה לא שאהרון אמר, אה, אוקיי, טוב, יש לי עוד שני ילדים. זה לא שאהרון אמר, אה, נו, האמת הוא בעת מילוי תפקידם, הכל בסדר, ממש לא. אנחנו יודעים ממשך הפרשה שאהרון היה בהלם מוחלט, ובעבל עמוק ביותר. זה מובן יותר מהמשך הפרשה. אבל התגובה הייתה, וידום אהרון. לפעמים, פתחנו באמירה הזאת שלפעמים אין מילים. ברגעים האלה אין מילים. אפשר לחבק, אפשר לשבת, אפשר להיות שמה, פשוט להיות שמה עם הבן אדם. והוא זכה שעל החתן שלו יאמרו המון מילים. יכול להיות גיבור ישראל, אדליק נשואה, יאמרו שמה הרבה מאוד מילים. ועדיין, לפעמים, פשוט להיות שמה. להיות שמה ללא מילים עם האדם הכואב. זה בכלל, כל מי שהולך לשבעה, לא חייבים לדבר. אפשר כן לשאול, אפשר כן להקשיב. בעיקר אפשר להקשיב. ופשוט להיות שמה, אפילו עם ראש מורכן. עם ראש מורכן. ואני מוצא ככה, לפעמים כשאני בא לשבעה או כל מיני סיטואציות שאומרים אנשים, אז אתה הרב, בוא תגיד לי אתה. למה זה קרה? למה זה קרה? דווקא לא. זה לא עוגז. יעלו שאלות. ואני מזהה את עצמי. מנסה להתפתות. לא לענות כי אין לי מושג. כי אני לא יודע. כי אף אחד מאיתנו לא יודע. ויש זמן למילים. ואני לא אומר שתמיד צריך לשתוק בכל מצב. גם להגיד, אני לא יודע. אני לא יודע. זה כל כך נורא. ואני פשוט לא יודע. והלב שלי שבור. הלב שלי שבור. ואני פשוט לא יודע. אין לי תשובה. תשובה טובה, אלישר. אנחנו קרובים לסיום. אני רוצה להציע בענווה, בצניעות. המון אנשים כעת מחפשים אשימים. לאסון של הפעל היום. מודיעין, צבא, ממשלה. ויש המון טעויות. והמון אשמה שאפשר לחלק. על פני הרבה אנשים. ואנחנו עם שכל כך אוהב ועדות חקירה. זה לא הזמן. או אולי אפילו אחרי זה. זה לא יהיה זמן. אני אצטט את נפתלי בנט שהיה ראש ממשלה עד דובמבר. ששירת ביחידה מיוחדת. בסעיות מטכל. והוא ציין שאפשר לאסוף מודיעין. כמה שיותר מודיעין. שני הבנים שלי שרדו ביחידות מודיעין שדה. אפשר לאסוף המון מודיעין. אבל צריך לפרש אותו. ואז לקבל החלטה. מאחר וזה מורכב. אנחנו תמיד נפתע. אנחנו נפתע. וצריך להיות מוכנים, להיות מופתעים. להתכונן לכך. להיות מוכנים. להתארגן מהר. עשינו את זה. כי ככה המצב. ככה המציאות. ואם נאשים אחד את השני פחות. אנחנו נחזק אחד את השני. ואני אשם בזה גם. כי עכשיו כתבתי תור בג'ירוסלום ריפורט. ויש המון אשמות. ואני מצטער על זה עכשיו. זה עד לא הזמן. וגם אחרי זה לא. הבנתי. כן. כן. נכון. מה שבנו רוצה להתלות את האשמה. זה חלק מהשליטה. אם אנחנו יודעים מי אשם. אז נרגיש קצת יותר שליטה. בכלל, זה של שליטה. הוא מאוד מרכזי בעיתות כאלה. של חוסר עונים מוחלט. אנחנו מחפשים לאכול במשהו. ואם אין לנו, אז אנחנו נאשים מישהו. אנחנו גם נאשים את עצמנו. באיזושהי התכתבות שהייתה לי עם מישהי. שטענה שאנחנו גם קצת אשמים בפוגרום הזה. אני באופן אישי פשוט דחיתי את זה מכל וכל. אנחנו לא אשמים ברוע הזה. אנחנו לא אשמים בפוגרום הזה. יש פה אחריות. יש פה אחריות על הדברים שנעשו. ויחד עם זה, אנחנו כן מחויבים לקחת אחריות. אנחנו מחויבים לקחת אחריות. ואם לא נלמד לקחת אחריות, אז גם לא נדע לשפר. ישראל של אחרי מלחמת יום הכיפורים היא לא אותה ישראל. ישראל אחרי מלחמת לבנון השנייה היא לא אותה ישראל. וישראל אחרי אירועי שמחת תורה 2023 לא תהיה אותה ישראל. בעיקר בגלל שלקחנו אחריות. ואם נשרב לחקור את זה ולקחת אחריות, אנחנו נמנע מעצמנו נרטיב חדש. נמנע מעצמנו אפשרויות חדשות. ולכן כרגע זה בוודאי לא הזמן. כרגע זה זמן של העצמה. זמן של תמיכה. זמן של אחדות. זמן של לתמוך בכל דרך אפשרית. כשהמלחמה הזאת תיגמר, אנחנו נוכל להגיד, כן, אנשים טועים. כן, המודיעין טועה. ככה זה. אבל הוא טעה. ואיך אנחנו מדדים שבפעם הבאה תהיה טעות חדשה, לא אותה טעות. וכשיש בור בכביש, בדרך, אפשר ליפול אליו פעם אחת. אבל אם נופלים אל אותו בור פעם אחר פעם אחר פעם, אז יש פה בעיה עם לקיחת האחריות. מסכימי לי שם. העם הזה נהדר. בישראל יש עתיד מזהיר. אנחנו עוד נראה את זה. כעת יש חושך. יש חושך השבוע. חושך מאוד עמוק. כפי שכתוב בבראשית, אחרי החושך יש אור. מחכה לנו אור אחרי החושך. והאור הזה יהיה מזהיר. והעתיד שלנו יהיה מזהיר. אתם תראו. כן, כן, כן, לא ספק. רק לראות עכשיו את האופן שבו העם הזה מתאחד ומתגייס. כולם מתגייסים עכשיו בכל דרך אפשרית. פתאום האור מתחיל לצאת מתוך החושך. מתחיל להתגלות. ויום אלוהים יהי אור ויהי אור. אז שנראה ימים מוארים יותר. נחמה לכולם ורפואה לפצועים. ואני מחכה לחביק חזרה את אלה שישובו מיישבים. אמן. להתראות. להתראות.