פודקאסט # 16 פרשת כי תישא

In the transcription, the speaker discusses the Torah portion of Ki Tisa and the contrasting personalities of Moses and Aaron. Moses is described as a man of justice, while Aaron is seen as a man of kindness. The speaker emphasizes the importance of both justice and kindness and how they complement each other. The speaker also talks about the need for patience and waiting for insights and solutions to come, rather than rushing to solve problems. Examples are given of creative solutions found in Israel, such as converting parking lots into hospitals and protecting schools in conflict zones. The speaker concludes by highlighting the Israeli spirit of innovation and the value placed on life. שלום שלומו. שלום אלישר. שלום לכולם. אנחנו ביום רביעי בערב ויושבים כאן במשרד שלנו פה בקהילת ואהבת. ומדברים על פרשה לא פשוטה בכלל. פרשה מאתגרת מאוד. פרשת קיטיסה. פרשת עגל הזהב. כן קיטיסה זה פרשה 21 בתורה. זה 21 שבועות מאז שמחת תורה. וכמובן 21 שבועות 147 ימים כמעט מאז פרוץ המלחמה. אז כשאנחנו מתקדמים בקריאת התורה אנחנו גם כאילו נזכרים כל פעם על האירוע הקשה. והתורה מנחמת אלישר. אני מוצא בתורה בפרשה הרבה נחמה והרבה תפונה והרבה חוכמת חיים. גם בענייני היום למרות שזה נכתב לפני 2500 שנה. אז אלישר אני רוצה להתחיל לצטט משהו שאתה כותב. ממש יפה בעיניי. אתה כותב בדרשה שלך. דרשה אגב שלקחתי מעוסף שלך בספר שפרסמת. תפקידו של מוסה היה לקרב את התורה אל העם. לעומתם תפקידו של אהרון היה לקרב את העם אל התורה. לכן הם היו אחים. מוסה איש של דין, אהרון איש של חסד. וזה ממש עמוק. דין וחסד. שני הדברים. ואנחנו חייבים בין שניהם ויש ניגוד בין שניהם ויש ניגוד באישיות של מוסה ושל אהרון. תלכי בבקשה על הנושא הזה. לקרב את העם לתורה ולקרב את התורה אל העם. אז באמת מושה חי בספרות העליונות. הוא מרגיש בבית בהר סיני. הר סיני זה הטריטוריה שלו. שם הוא פגש את אלוהים בסניה בוער ומתן תורה. ועכשיו בעצם בארבעים יום שהוא על ההר ושוב ארבעים יום שהוא על ההר. זה המקום שאני חושב שהיה צריך לבחור מקום לגור בו. אולי גם בגלל זה שכשאלוהים בסניה בוער מתגללה ואומר לו תחזור למצרים. הוא מנסה להתחמק מזה כאילו הוא רוצה להגיד לא לא לא בבקשה בבקשה אני כל כך אוהב את ההר הזה. בהר הזה אני פוגש אותך. בהר הזה טוב לי. אני לא רוצה להתרחק ממך. אז מושה הוא איש האלוהים. הוא הנביא. הוא רועצון. רועצון אוהב להיות בשטח. זה המקום שלו. לא בתוך העמולה. נכון חופשי לחשוב. חופשי לפנטז. חופשי ככה. זה נחשב לתפקיד בזמנו זה היה תפקיד מאוד מכובד וראוי להיות רועצון גם היום. והארון לעומתו הוא כמו שנאמר בפרקי אהבות הווה מתעמידיו של הארון אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריאות ומקרוון לתורה ומשם בעצם ציטטת את זה. אז הארון חי עם העם. חי בקרב העם. הוא אוהב את העם והעם מאוד אהב אותו. מאוד מאוד אהב אותו. המודל של משה זה להיות אותו נביא מרוחק שלא מסוגל לרגע להבין את העם. באמת לא מסוגל להבין אותם. וזה בסדר. זה טוב שכך. צריך שאחד האחים לא יוכל להבין את העם. כי אם כל הזמן מבינים, אנחנו גם מכירים את זה במהורות. אם אנחנו כל הזמן רק מבינים את הילדים שלנו. אה כן, כן, כן, בטח זה נורא קשה. אנחנו מבינים ומבינים. אז הם לעולם לא מפתחים שרירים מסתרים בתוכם. מכיוון שאה כן, לא, לא, לא, אתה צודק, זה קשה, אז עזוב, עזוב. לא כדאי שתעשה את זה, זה קשה, זה קשה. צריך פה ממש את שניהם, את משה שמביא את האמת האלוהית, את הדין האלוהי. ואת אהרון שרואה את העם, רואה ממש סביב העגל הזהב. משה אומר לו, מה עשית לעם הזה? איך כאילו פרעת אותו? הוא משווה בינו לבין פרעו. איך פרעת אותו? ואהרון אומר לו, אתה מכיר את העם הזה? העם הזה ברע, זה לא אני עשיתי. העם הזה נמצא במקום מסוים. אם זה צריך לעבוד, זה העם, אין עם אחר. אם החומר הזה צריך לעבוד, ואני פה יצאתי לעבוד איתם. אתה לא תוכל להבין את זה, כי אתה חי בספרות העליונות. אתה מבקש את אלוהים, את האמת האלוהית. אני חי פה למטה, בתוך עמי אני יושב. והתפקיד שלי הוא לתווך את התורה אל האדם, ולקרב את האדם אל התורה. אם אני אשאיר את התורה מרוחקת כמו שאתה מביא אותה, אין סיכוי שהעם יתקרב לתורה. מעניין. אני מוצא הרבה חוכמת חיים בתורה, ואפילו דברים שאני יכול לבוא וללמד כל שבוע, בקורס היזמות בטכניון, שזה כביכול הייטק, והתורה זה לפני 2500 שנה. והנה דוגמה אלישה. משה יורד מער סיני אחרי 40 יום. ומה הוא מוצא? הוא מוצא עגל זהב, עבודת אלילים, והוא מגיב בחופשה, והוא מרסק את התבלה, את העשיות הדיבורות שאלוהים בעצמו כתב. הוא חסר סבלנות, משה. דבר אחד שאני מלמד את הסטודנטים שלי, להיות סבלניים. מה הכוונה? בהייטק צריך לעבוד מהר, צ'יק צ'אק, כמה שיותר מהר להגיע לשוק, אבל בחיים אלישה אנחנו נתקלים בבעיה. זה קורה לי. אני איש של חוסר סבלנות. כל חיי. ואני נלחם נגד זה. ואחת הסיבות, אני לא אוהב בעיות לא פתורות. אני שומע על בעיה, ואשתי, מבני המשפחה, לפתור את הבעיה, ולסגור את העסק, והכל יהיה בסדר. זה טעות. למה זה טעות? זה טעות בגלל שהמתח הזה של בעיה, למשל, אני יורד מהר סיני ואני רואה את התופעה הזאת, וזה מגעיל ונורא, אבל רגע, אוקיי, לאט לאט, בואו ננסה להבין. כשאתה נותן למצוקה לפעול את הוכחה, המוח מתחיל לעבוד. המוח צריך זמן. המוח עובד גם כשאנחנו ישנים. והמתח הזה של בעיה לא פתורה, יוצרת פתרונות יצירתיים. אני לא בעד העגל הזכב, אבל אהרון מצא פתרון יצירתי. בואו נודר בזה, לאסוף את כל הזהב ולעשות משהו, כי עם היה ממש במצב של פיצוץ. אז סבלנות חשובה כתכונה, מסיבה שזה, בטרך כלל, סבלנות יכולה להוביל לפתרון הרבה יותר טוב, לא היינו מחכים קצת ונותנים למוח לפעול. משה לא עשה את זה. זה הקושי כאן. לפעמים מנהיג צריך להיות חסר סבלנות לחלוטין. לא לסבול את מה שקורה. לפעמים הוא צריך להיות כמו הארון. צריך דין וצריך חסד. ואיך בכלל לדעת מתי זה ומתי זה, ואיך לחבר את זה. זה ניגוד. זה ניגוד חמור. התורה לא מספקת פתרונות קלים. התורה מספקת שאלות. יש דין, יש חסד, אוקיי, תסתדרו. תסתדרו. כן, זה מאוד מאוד יפה מה שאת אומרת. מאוד מאוד יפה. אני חושב שמה שהייתי רוצה להוסיף לזה, או להתייחס לזה, זה שמתה, אנחנו מתזקוקים לשניהם. אנחנו מתזקוקים גם לדין וגם לחסד. זקוקים לשניהם. אני מאוד מאוד מאוד מאמין בהמתנה. אני מאלה שמאמין שאם לי אין כרגע את הפתרון, הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות זה להמתין. כי הפתרון, אני לא חושב שהפתרונות מגיעים מהמוח שלנו. הן מגיעים דרך המוח שלנו. הכל עובר דרך המוח, בסופו של דבר. אבל הפתרונות מגיעות, מגיעים, סליחה, הפתרונות מגיעים, אני אקרא את זה הקדוש ברוך הוא, מהאין סוף, מהחוכמה הגדולה. שם מגיעות, מגיעים הפתרונות. ולכן כשאנחנו ממהרים לפתור משהו, זה גם נפלא. זה גם נפלא כי דחיינות היא לא ערך טוב. והיכולת פשוט מתה. יש איזשהו בעיה, מטפלים במיד. אני כולי קנאה, אני מקנא בך. אני לגמרי מקנא בך. בצורך שלך לפתור את זה עכשיו. עכשיו, כאן ועכשיו. זה לא יכול לחכות למחר. יחד עם זה, אני ממש יודע, שיש את הביטוי היפה הזה, בוא נשען על זה. נשען על זה, נכון? נשען על זה. זה כל כך חכם. מכיוון שלמחת הבוקר מגיעים רעיונות אחרים. ובכלל, אני חסיד גדול של פתרונות שמגיעים כאינסייט. כהברקה, כהשראה. אנחנו צריכים לעשות כמיטב. יכולתנו למצוא את הפתרונות לדברים שאנחנו צריכים למצוא. אבל פתרונות למצבים הקשים ביותר, לפלונטרים הקשים ביותר, לא יגיעו מתוך המוח הקודח שלנו. כי המוח שלנו יודע רק לעשות רפטישיאנס. המוח שלנו יודע לייצר סייקלים של רפטישיאנס. וכמו שאיינשטיין אמר, אי אפשר לפתור בעיה עם אותה חשיבה רפטטיבית שיצרה אותה לך תחילה. צריך לחכות שיבוא אינסייט. תבוא איזו תובנה מהקב". מכל דבר שאתם מאמינים בו. מהשכל הנעילה, מהאינסוף. והוא תמיד יקפיץ אותנו קדימה. זה נכון. יש באנגלית מילת גנאי. פרוקרסטינט. זה דחיינות בעברית. לדחות, לדחות. ואני בעד פרוקרסטינט. לפחות בתחום שלי. בתחום של יזמות. כי אתה חייב פרק זמן מסוים. כדי לתת לרעיונות להתבשל. ולמצוקה לפעול לתוך המוח. ושהמוח יפעל. אני מסכים איתך לדעתי. יש רעיונות שבאים ישר מאלוהים. אבל יש דילי. אתה יודע ברדיו. יש דילי של שנייה אחת או שתיים. שמע מישהו יגיד משהו לא טוב. ואפשר יהיה לוחוץ על הכפתור. אז יש קצת דילי. יש קצת דילי. יותר משניה. בנושא של רעיונות מאלוהים. לוקח קצת זמן. וצריך קצת דחיינות. קצת לתת זמן. אני רוצה להביא דוגמא. של מה שאתה אומר. חשיבה מחוץ לקופסא. אני כותב על זה עכשיו אלישה. בטור שלי בג'וסלום ריפורט. יש המון המון יצירתיות בצהר. והנה דוגמא. במחמת העולם הראשונה. המציאו נשק חדש שנקרא טנק. לקחו את אותך ושמו על זה שרשרות. והפעילו את זה במלחמה. ומאז יש טנקים. זה מאה שנה כבר שיש טנקים. בישראל יש טנק מרכבה ארבע. הטנק הכי טוב בעולם. אבל יש לנו פטנט. מקווה שזה בסדר לומר את זה. זה לא מופיע בטלוויזיה. לטנק יש שרשרות נכון? כולם יודעים. לטנק יש שרשרות. לא בצהל. באזה שטוח. אין שם הרים. בלבנון צריך שרשרות. כי יש הרים. והטנק צריך לעלות על הר ולרדת הר. צריך שרשרות. באזה שטוח. מה צריך באזה? לא אווירות. אלא מהירות. למה מהירות? כי יש טילים נגד טנקים. והם מסוכנים. אם הטנק טס ב-70 קילומטר שעה. הרבה יותר קשה לכוון טיל נגד הטנק. אז הורידו את השרשרות. ושמו גלגלים. והטנקים שלנו באזה טסים. לא כולם. ומה שמראים בטלוויזיה זה שרשרת. אבל אלה הם גלגלים. ממש טסים. קשה לפגוע בהם. דוגמה של חשיבה יצירתית. יש לנו הרבה מזה. ואני חושב שזה מופיע בתורה. פתרונות יצירתיים. מהעם שחושב אחרת. שכל אחד מרגיש את עצמו. אחראי וגם רשאי להציע. כן. אני זוכר שכשהייתי חייל וקצין. תמיד היו לנו חוסרים. תמיד חסרו לנו דברים. במלחמה הזאת זה מאוד ידוע. בבת אחת גייסו 300 אלף איש. והיו המון חוסרים. אבל לא נדבר על החוסרים העקוטיים. נדבר על חוסרים יומיומיים. ואתה לומד בצבא לאלתר. לפי מטעם הבנתי. זה לא נכון לגבי כל צבאות העולם. זה משהו שמאוד מאוד מייחד את זה. משהו בידיעה שהמערכת לא תיתן לך את כל מה שאתה צריך. כדאי מאוד שתלמד איך להשיג דברים. איך לאלתר. איך לשפצר. ואני חושב שאנחנו ישראלים לומדים. הרי בבית ספר הישראלי. לא לומדים כל כך הרבה. זה פלא. שאנחנו סטארט-אפ ניישן. גיוון מנתן המערכת החינוך שלנו. שהיא פשוט על הפנים. מת על הפנים. אני חושב שלצד. יש חלק מאוד מאוד גדול. בחינוך שלנו. באמת החינוך לאילתור. החינוך למציאת פתרונות. ליצירתיות. מתוך איזה שהוא מין מחסור קבוע. שתמיד אתה לא לגמרי מסופק. לא לגמרי סווה. לא לגמרי מצויד כמו שצריך. אז מה שזוכר זה. מיושבים באוהל. ומשפצרים דברים. ומסברים דברים. בכל מיני צורות יצירתיות. וטוב שכך. ככה למדנו בעצם להיות ודאי. והנה עוד דוגמה אלי שם. יש לנו בתי חולים. והאויבים שלנו. בצפון גם וגם בדרום. יורים טילים. על בתי החולים. וטיפת פרזל. זה היה לנו רק מ-2011. במלחמת לבנון השנייה. לא היה לנו את זה. וירו על בתי החולים. מה עושים. כשיש אלפיים אנשים חולים. בית חולים. ויורים טילים על בתי החולים שלנו. אז בבית חולים רמבם. בחיפה. תוך יומיים שלושה. שבעים ושתיים שעות מקסימום. אני חושב שהרבה פחות. את כל בית החולים. מורידים לחנייתת כלכאי. יש שם מקום לאלף חמש מאות מכוניות. אפשר להוריד לשם. תוך שעות. אלפיים מיטות. עם חדרי ניתוח. ועם ICU. טיפול נמרץ. הכל יורד. זה מתרגל. עושים את זה מתרגלים. אין בעולם שום מקום. קודם כל אין שום מקום בעולם. שצריך את זה. ואנחנו כן. באמת אנחנו פתרנו את הבעיה. באופן יצירתי. כן. כשבעצם ניתנו כאן מדינה. שהיא בלתי אפשרית. שקודם כל כנראה לטובה. לא היה פה נסט. הגז הוא חדש יחסית. בהיעדר נסט וגז. ו-natural resources. אז נשאר בעצם. רק הגניוס היהודי. הראש היהודי. היזמות היהודית. שיודעת לייצר יש מאין. זה באמת. הפך עוד חלק מהDNA שלנו. ועוד דבר שהוא חלק מהDNA שלנו. זה מתוך התורה. זה בחרת בחיים. לכבד את החיים. אני אתן דוגמא. יש מלחמה גם באוקראין. היא מלחמה קשה. ודי דומה למלחמה כאן. כי גם שם הרוסים. יורים על אזרחים. בלי הבחנה. בכוונה על בתי חולים. הם עושים במיוחד עם ילדים. אז באוקראינה. בחרכיב. חרכיב זה עיר גדולה. מעל מיליון אנשים. ועל הגבול מוצא בצפון מזרח. הקימו בית ספר. במטרו. ברכבת התחתית. יש שם בתי ספר לתשעת אלפים ילדים. ילדים קמים בבוקר. הולכים לבית ספר ויורדים למטה. מוגנים. ויש עכשיו תוכנית באוקראינה. להרחיב את זה וליצור בתי ספר. עד שישים וחמישה אלף ילדים. שלמדו בביטחון. בחרכיב. שכנינו בעזה. יש גם שם בתי חולים. אגב. יותר בתי חולים בעזה. מאשר בכל ישראל. למרות שיש רק שני מיליון נפש. למה יש כל כך הרבה בתי חולים. בעזה? למה? מה שיש מתחת. כי זה תואם את המטרות שלהם. שזה לא בחד בחיים. אלא בדיוק בהפך. כן. אז יש הבדל. מתחת לבתי החולים. בעזה. לעומת מתחת לקרקע. בחרכיב. שם מגנים על הילדים. כן. כן. נכון. בסופו של דבר. הצורך. מייצר. יכולת. וכל חסך. כי לעולם שלנו. יש עקרון בסיסי בעולם שלנו. אנחנו נעונה מחסך. אנחנו כל הזמן מנסים למלא. את החסך שיש לנו. אם החסך הוא אדיר. אז אנחנו נבלה את חיינו. באיזו אובססיה נוראית. להתמלא. אם החסך הוא נורמטילי. וסביר. אז בעצם החיים שלנו. היו מסכת אחת. של מילוי החסך הזה. דרך עבודה. למידה. ולכן. החסך הזה. הוא קטליזטור להתפתחות. והוא מאוד מאוד חשוב. חברה שהיא סביעה מדי. היא חברה בשקיעה. חברה שלא חסר לדבר. היא חברה שמתחילה להתקפל. וצריך תמיד להיות. לא סתם אנחנו מדברים על אדם מסוים. אמרים כן כן כן. הוא רעב. ואומרים את זה במובן החיובי בתור של המילה. אם הוא רעב. אז בואו נחזור. לנושא של דין. וחסד. שתי התכונות הנוגדות. והמשלימות. זה שכל כך קשה. לנוות בתוכם. אז אני אספר סיפור. אתמול אנחנו יורחנו. שני נכדים. בני שלוש וחצי וחמש. נהדרים. סליפ אובר. אצל סבא וסבתא. הילדים האלה. ילדים חכמים. אני קורא ספר עם הבוגר מהם. על פלנטות. ועל יופיטר. ולמה שמש חמה. ומה הצליח הכימי. שיוצר את החום ואת האור. ומה מהירות האור. בין חמש מדהים. ולמדנו משהו. אני למדתי מאשתי. כרגיל. בדרך כלל מה שאני יודע. הילדים האלה קוגניטיבית. אנחנו מתייחסים אליהם. כמעט כמו מבוגרים. אני מסביר. לנכד. על תהליך הפיוזן. בשמש כמו שאני מסביר. למבוגר. אבל מה קורה. לפעמים. יש להם מילט דאון. יש להם טמפר טנטרום. לא רוצה לישון. לא רוצה לאכול. זאת אומרת. מבחינה רגשית. יכול להיות שהם בני עשרים. מבחינת השכל. אבל הם בני שלוש. ובני חמש. מבחינה רגשית. כפי שאני לא צריך להסביר לך. אצל בני ישראלי. שהיכולת הזאת. הרגשית. של הפי פרונטל קורטקס. לשלוט על המוח. הוא לא מפותח מספיק. אם עושים שטויות. אלוהים ישמור. אני חושב שזה קיים בתורה גם. בנושא של דין. וחסד. דין זה ברמה גבוהה מאוד. הנה החוקים. צריך לנווט בין כל החוקים. וחסד. הרגש. הלב. וצריך לחבר אותם. זה משימה קשה. בילדים קטנים. בני 81. לגמרי נכון. מה שאתה אומר. שצריך את שתי האיכויות. את שתי היכולות. וילדים. זה מאוד קשה. איך תלמד חסד. צריך שיהיה. דין מאוד חזק. תשתית חזקה. של. ערך עצמי. כדי להיות מסוגל. לעשות חסדים. לעשות חסד עם אחרים. ואני חושב ש. זה כל כך יפה. שהתורה שמה אותם באמת כאחים. כי דין וחסד. הם אחים. ואין את האחד בלי השני. אם היה רק דין העולם לא יעומד. אם היה רק חסד העולם לא יעומד. ממש זכוכים לשניהם. ממש. בצורה מאוד מאוד מאוזנת. וזה יפה. הזכרת בעצם ילדים. ילדים עוד לא לגמרי. הביאו את נשמתם. את מי שהם. כאן אל העולם. ולכן. יש להם חסך מאוד מאוד גדול. איך שנולדים. תינוק. התינוק האנושי. אם לא יטפלו בו. פשוט ימות. והחסך הזה הוא ענק וגדול. אז יש טיימפרומוס ויש בכי. חסך בתחום של חיבוק. ואהבה וביטחון. ולפעמים החסך הוא באמת חסך אמיתי. שבזמן לא אכלתם אותי. הגיע הזמן לאכול. אבל היכולת. של הילדים. לדרוש. ברמת הדין. לדרוש. לכנס לטיימפרום. ולבכות. מאוד מאוד חשוב. להתפתחות שלהם. שהם חסד. שהם יכירו את חוויית החסך הזה. את חוויית החסר. אני רוצה. אני צריך. אני חייב. שהם יכירו את החסך הזה. ככה הם גם ידעו. להיות סוכנים של חסד. בהמשך חייהם. לספק את זה עבור אחרים. אבל קודם כל אתה חייב. לחוות את החסך בעצמך. ומי שלא חווה חסך. אנחנו יודעים איך קוראים לזה. זה פינוק. פינוק הוא דבר מאוד מאוד מסוכן. אנחנו חייבים. לחוות את החסך. ולהתמודד איתו. כדי שהוא לא יהפוך. לפינוק. לפינוק יתר. כל חיי לי שאני. עבדתי באקדמיה. הטכניון זה מקום נפלא. אין מקום נפלא יותר. לדעתי. אבל לקראת הסוף. לקראת הפרישה. סובלתי. ואני סובלתי בגלל שבאקדמיה. יש אלוהים. וזה לא האלוהים של התורה. זה לא אלוהי משה. האלוהים זה. אלוהי הידע. אלוהי הדין. מה שאמת ומה שלא אמת. מה שנכון ומה שלא נכון. והחסד. די חסר. די חסר. במיוחד ביחסים. בתוך חברי הסגל. שם אתה נשפט. מוערך. לפי. הישגים, פרסומים, הידע. וכולו. ותולו. זה חסר. אגב. באקדמיה. פחות ופחות. מלמדים. פילוסופיה, ספרות, שירה. פחות ופחות. זה הולך מהעולם. זה עובר מהעולם. וזה חבל. כי לדעתי. אדם עם דין. עם מדען. הוא צריך גם את החסד. הוא צריך את הספרות, את השירה. את המוסיקה ואת הפילוסופיה. הוא חייב את שניהם. ולדעתי האנשים הגדולים. מדענים גדולים. אינשטיין היה אדם רוחני. מאוד. כן. בהחלט. יש משהו שהוא מאוד מרגש. זה שיש מדען. שמחובר מאוד. אל הרוח. ואומרת מאוד יפה. המקומות שבהם. דין וחסד נשגשים. ואני רוצה. לקוות. וגם להניח. התכניון. הזמנים השתנו קצת. ויש היום קצת יותר. חסד? או זה עדיין? יש. אז דוגמה קטנה. השבוע יוצאתי לפני קבוצת דורי אנגלית. על יצירתיות. בצבא. ורציתי להביא להם דוגמאות. כיצד התכניון מתגייס לך. ופניתי לאחד הדיקנים. הוא סיבר לי דברים נפלאים. ובסוף השיחה הוא אמר לי. אגב שלמה. אסור לך לגלות את זה. ולהגיד אף מילה על מה שאני אמרתי. מה הסיבה? התכניון מקבל. כסף רב מאירופה. כספי מחקר. אנחנו חיים על זה. יש לא מעט אנטישמיות באירופה. אם היו מגלים. שבתכניון תומכים בצבא. היו חותכים את כספי המחקר. בין רגע. אז יש דברים נפלאים. בתחום החסד. שאני לא יכול להגיד. אבל מתישהו כן. מתישהו זה יתקלה. כן מתישהו זה ייצא. אז אנחנו צריכים להתחיל לסיים. נכון? אז יש לנו כאמור פרשה. מאוד מאתגרת. פרשה שיש בה. את משה ואת אהרון. את הדין ואת החסד. יש פה את הלוחות הראשונים. זה פרשה בהרבה מאוד דואליות. ואני חושב שזה אולי השיעור הגדול. שאנחנו צריכים לחיות עם הגם והגם. גם הלוחות האנושיים השלמים. וגם הלוחות האלוהיים השבורים. גם דמות הדין של משה. וגם דמות החסד המופלא של אהרון. ויכול לנו להיות. צריך להיות גם וגם. זה לא פשוט כי אנחנו רוצים להיות או או. והפרשה הזאת. פרשת אגל הזהב. היא אולי הפרשה יותר מכל הפרשות בתורה. שמלמדות אותנו. צריך פה גם וגם. צריך פה את כל האיכויות האלה. לכדי שלם. ועוד משפט אחרון. בקיטיסה. יש טראומן נוראית. בעם. ויש כעס של משה. שובר את התבלות. השבוע הבא. פרשת ויקהל. לכנס את כולם הביחד. זה בדיוק מה שעם ישראל עובר עכשיו. הפירוט הגדול. המירט הזה. המחאה. אחד נגד השני. הביחד. במצב מאוד מאוד דרגי. בניים דרגיים. וויקהל. להתכנס ביחד. להתאחד. כן. שסופה שהמשכן נבנה. וענן הכבוד שוכן. בתוך המשכן. כנראה שיש ערך אדיר. לקהילה. לקהילתיות. לביחד. לאחדות. אז בנימה אופטימית זו. נאחל לכולם שבת שלום. שבת שלום לכולם. ושלומו תודה רבה. ותודה לך על ישב.