17073842704957279

Boaz Amichai, a teacher from the organization "Partners in the Journey," discusses the topic of separation. He emphasizes the importance of actively and consciously going through the process of separation, especially for people facing life-threatening illnesses or dealing with grief. He shares personal experiences of individuals who struggled with separation and highlights the challenge of finding the right time to say goodbye. Amichai suggests open conversations about separation and the exploration of different coping mechanisms. He believes that discussing the possibility of not achieving healing can actually strengthen the body's healing abilities. He emphasizes the importance of creating quality time for open conversations and expressing love and support. Amichai suggests that a direct and prepared approach to discussing separation, focusing on oneself rather than others, can be helpful. He also mentions the need to consider the possibility of not achieving healing and the importan שלום לכולם, שמי בועז אמיכאי ואני מורה בתוכנית של שותפים למסע. שותפים למסע זו עמותה שעוסקת בליווי אישי וקבוצתי של אנשים במצבי משבר, מחלה, מחלה קשה ואחר פרידה, תהליך האבל. הנושא שרציתי לדבר עליו היום הוא נושא הפרידה, שזה נושא מרכזי הם באגף הליווי האישי שלנו, של אנשים שחולים במחלות שהן גם מסכנות חיים, והן בהיבט של האבל אחרי הפרידה שהייתה או לא הייתה. כאשר אני מדבר על פרידה אני לא מתכוון לעצם העובדה שמישהו נפרד מאיתנו, סיים את חייו או עומד לסיים את חייו, אלא אני מתכוון לשאלה האם אנחנו עושים באופן אקטיבי ומודע תהליך של פרידה. אורך השנים הלא מעטות כבר שבהן אני מלווה אנשים בתהליכים של מחלות קשות, לפעמים עד רגע המוות ולפעמים רק תוך כדי המחלה וההחלמה, נושא הפרידה הוא נושא מרכזי. פעמים רבות יצא לי לפגוש אנשים שנים ולפעמים שנים רבות אולי אפילו רבות מאוד אחרי שהאדם אהוב סיים את חייו, והאדם שפגשתי ושנותר היה עסוק בשאלה איך לא נפרדנו. לפעמים זה בגלל מוות טראומטי ופתאומי שבו אין הזדמנות להיפרד, והרבה פעמים עם הרבה צער זה קורה גם בתהליכים של מוות איתי והדרגתי שבהן נכרוש את כל התנאים המתאימים להיפרד, אבל כשהיה זמן להיפרד היינו עסוקים בהילחמה על החיים ולנסות לשמור על אופטימיות ולשמור את הכוחות שלנו, ואחר כך כבר נהיה מאוחר מדי, ומאוחר מדי זה לא רק רגע המוות עצמו אלא הרבה פעמים איזו נפילה חדה ביכולת הקוגניטיבית, בנוכחות, בהירנות ובשאר הדברים שנדרשים בשביל שנוכל להגיד שלום ודברי פרדה אחד לשני. למה אני מתכוון בפרדה? יש כמובן אין ספור דרכים ששונות להיפרד, יש אנשים שאוהבים לעשות אירוע גדול ומסיבה ולחגוג את החיים שהיו להם ואת כל הדברים הטובים שהיו, אבל רוב האנשים לא מתחברים בשלבים הקשים והמתגרים האלה למושגי המסיבה ובוחרים דרכים אחרות, לפעמים מאוד אישיות ולפעמים יותר קבוצתיות. זה יכול להיות מילות אהבה, זה יכול לכלול נתנות וזה יכול לכלול בקשות להמשך הדרך, הדבר החשוב בעיניי הוא הרגע האחד הזה שיכול להיות אפילו קצר מאוד מאוד שבו אנחנו מיישרים מבט אחד אל השני, אחד אל השנייה ושנינו יודעים ששנינו יודעים שעוד רגע הקשר הפיזי הזה שהיה בינינו, שהתאפשר בינינו מסתיים ובאיזושהי סיבה שאני יכול לנסות להסביר אותה אבל אולי אין צורך, הרגע הזה מרגיש חשוב מאין כמור בעיקר לנשארים, אני לא יודע להגיד מה קורה אחרי המוות והאם הפרידה חשובה גם לנפשו ולנשמתו של האדם שנפרד, אני יכול לדמיין שאם יש איזושהי המשכיות אז הפרידה בוודאי חשובה גם לזה אבל אנחנו נתמקד למה שאנחנו יכולים בקלות לראות וזה עד כמה הפרידה חשובה לאלה שנשארים ואני אומר את זה כדי שכולנו ניקח את הרגע להרהר בכך ולהפנים את זה גם אם אנחנו כרגע לא חולים ואין לנו שום תוכניות להיות חולים או להיפרד זמן לחשוב על זה הוא עכשיו כי כשאנחנו שקועים עמוק בתוך ההתמודדות עם החלה אנחנו הרבה פעמים מופעלים כבר על ידי תפיסות ודפוסים שהשתרשו קודם זה זמן לא בלתי אפשרי אבל מאתגר מאוד לרכוש בו תובנות ותפיסות חדשות אז מה אנחנו עושים עם השאלה הזאת של הפרידה? לפני שאני אצולל לתוך זה עוד סיפור אחד לפני כמה שנים אני לא זוכר איך הצטלבו דרכנו עם בחורה צעירה נדמה לי שהייתה עיתונאית שאימא שלה חלתה במפתיעה והיא עצמה נאלצה לחזור בדיוק מיציאה ללימודים בחול כדי להיות עם אימא שלה ומחלה של אימא שלה היא דאודרה במהירות ותוך כמה שבועות הגיעה לילה קשה במיוחד שבסיומו אימא עזבה את גופה נפטרה ולמרות שאותה בחורה הייתה עם אימא יחד עם בני משפחתה אחרים כל הזמן הם לא היו מוכנים לזה שהסוף כל כך קרוב ואנחנו פגשנו אותה אולי שנתיים אחרי זה כשהיא לא מוצאת מנוחה לנפשה לא כי היא זמיחה חס וחלילה לא כי הם מתענים קשים אלא פשוט כי לא הייתה פרדה כי גם באותו לילה קשה זה הרגיש לה כמו לילה שצריך לעבור אותו ולא כמו הרגל שבו צריך לשחרר ולהרפות ולהגיד דברי אהבה ולהבין שמעכשיו זה משתנה משהו אחר יהיה והיא אמרה לנו בשיחה שהיא דיברה איתנו עם אחד המחזורים של שותפים מהמסע שהיא לפעמים כועסת שלא היה שם אף אחד שאמר לה זה הזמן להיפרד שאלתי אותה בטנות אם היינו שם והיינו אומרים לה אם היא הייתה מוכנה לשמוע היא אמרה לא אני יודעת שלא הייתי מוכנה לשמוע אבל הייתי מצליחים להכריח אותי וזו כמובן צבעה לא פשוטה אנחנו לא מכריחים אף אחד לעשות שום דבר אנחנו גם לא מתיימרים לדעת בשביל אחרים מה יותר טוב בשבילם אבל בכל זאת לקחתי את הבקשה הכנה הזאת והכואבת של אותה אישה בחורה מקסימה וכואבת לשאול את עצמי ואותנו מה אנחנו יכולים לעשות כדי להודד פרידה גם באותם מצבים שבהם או החולה עצמו או בני משפחתו לא בשאלים לכך לא מוכנים להסתכל למוות בעיניים ולא מוכנים להיכנע כמו שזה נתפס אולי בעיניהם באותו רגע אז בשיחה הזו הייתי רוצה להציע כמה נקודות מבט על השאלה הזאת של הפרידה השיחה תהיה מופנית בו זמנית אל בני המשפחה המלווים ואל החולה עצמו אני לא יודע מי ישמע אותה ומתי ואתם גם יכולים אולי להציח אחד לשני לשמוע את השיחה אם אתם עדיין לא מרגישים בנוח לשוחח ביניכם למרות שבסופו של דבר הפרידה תצטרך להתרחש ביניכם ולא ביניכם לבין הפודקאסט אז היא תצטרך למצוא גם את הדרך הזו אחד הדברים המאתגרים בהקשר של פרידה זה לדעת מתי לעשות אותה מתי הגיע הזמן להיפרד והאתגר הזה נובע מתוך תפיסה דואלית שיש לנו שאומרת שאנחנו או נלחמים על החיים או נפרדים והזמן של הפרידה יגיע כשיגיע היום ומישהו יגיד לנו בצורה ברורה וחדה שהמלחמה על החיים הסתיימה אנחנו כמובן מקווים מאוד שהיום הזה לא יגיע אבל אם הוא יגיע אז נתפנה לפרידה בינתיים אנחנו עסוקים לעשות כל מה שאפשר שוב בין אם אנחנו החולים ובין אם אנחנו המלאבים במשפחה, בני זוג, ילדים, חברים טובים בינתיים אנחנו לא רוצים להאיב על המאמצים המלמלה הקשים כל כך ומתיישים כל כך להגיע לריפוי בשיחות קשות ומבאסות על הסוף אבל עם הרבה צער הרבה פעמים התסריט הזה לא מתוונש ואותה נקודה שנדמה לנו שהיא אמורה להיות חדה וברורה לא מגיעה ואם היא מגיעה אנחנו הרבה פעמים לא מוכנים לשמוע אותה גם כשהיא כבר מגיעה גם כשהרופאים מנסים להגיד לנו תקשיבו אין יותר שום טיפול אפקטיבי במידה רבה בחלק גדול מהמקרים הם יוסיפו ויגידו אולי כי זה מה שאנחנו נבקש באיזשהו אופן בכל זאת כמה אפיקי טיפול שאפשר לנסות ואנחנו נעדיף לשמוע את זה למרות שהרופא כבר אמר לנו שהוא לא מאמין שהטיפולים האלה באמת יכולים למנוע את המוות ושוב נפספס את רגע המפנה ואת הנקודה הנתימה וכמו שאמרתי לפעמים הנקודה הזאת לא מגיעה כי לפני שהרופא מגיע לאפשרות להגיד לנו זהו זה הזמן להיפרד יש איזו תפנית זריזה פתאומית במחלה והיכולות הקוגניטיביות או האפשרות להישאר ערים ונוכחים נעלמים בקהר פיים יצא לי בעבר ללוות חברה טובה שהייתה חולה תשע שנים בחורה צעירה ומקסימה ודיברנו על פרידה בינינו אינספור פעמים והיא הייתה מאוד מאוד מוכנה לפרידה מההורים ומהקרובים אליה ברגע שהמצב יידרדר אבל המצב לא יידרדר כמו שהיא ציפתה לו במקום זה חטפה איזו דלקת ריאות ונכנסה למצוקה אנשימתית ורק היה צריך רגע להרדים אותה בשביל המצוקה האנשימתית ואף אחד לא חשב על מוות זה לא היה קשור לכאורה על הסרטן כמובן שזה כן היה ומהרדמה הזאת היא כבר לא תוררה והרגע הזה שבמשך תשע שנים היא התכוננה אליו לא הגיע ולמזלנו הגדול היא הסתעה איתי מספר קורסים ובהם היא כתבה דברי פרידה כתרגיל בתוך קורס ואלה היו דברי הפרידה המכוונים, הישירים, היחידים שבעצם נותרו לבני המשפחה שלה זה לא היה מקרה קיצוני כי כן הייתה שם שיחה פתוחה ותלנה והאימא ואחות ובני המשפחה האחרים כן הרגישו שהיה זמן להיפרד אבל הפרידה הישירה הזאת בעצם התפספסה ומזל שהיה משהו כתוב אז אני רוצה להציע שאין צורך לייצר שני נתיבים מקבילים ובלתי נפגשים אחד נתיב הריפוי ואחד נתיב הפרידה כי אנחנו חולים במחלה שאנחנו יודעים שהיא עלולה להיות מסכנת חיים סורטן, אלס, היא תורשת נפוצה בקצב שלה כל מיני מחלות לב וכבד ודברים אחרים שאנחנו יודעים גם אם זה ידע תיאורטי שהמחלה שלנו היא מסכנת חיים עלולה להיות כזאת אנחנו יכולים להניח במידה רבה של ודאות שגם אנחנו החולים נגיד או אנחנו בני המשפחה וגם כל שאר המעורבים עסוקים גם באפשרות שהגרוע מכל יקרה גם אם זה לא עולה בכלל בשיחות בינינו וגם אם כולם מנסים להיות מאוד אופטימיים אנחנו ממש יכולים להניח שזה נמצא שם בתודעה של כולם ולכן גם אם כרגע אנחנו מדברים על החלמה ומאמינים בהחלמה גם אם כרגע המאבט נראה רחוק אני חושב שזה טוב לכולם מהערוץ פתוח שבו אפשר לבטק גם את האופציה של מה אם לא מה אם לא תהיה החלמה מה אם זה לא מוביל לריפוי גופני והאופציה הזו לא מסמנת הרמת ידיים והיא גם בניגוד למה שהיא ממנו לא מחלישה את הנחישות שלנו אני חושב שבדיוק ההפך אני חושב שההסתרה, שהפחד הקבוש, שהשתיקות רק מחלישות את יכולת הריפוי של הגוף אני חושב וזה לא רק מחשבה תאורטית כי יצא לי לראות את זה בלא מעט תהליכים שכאשר נפתח הצליחה הקנה שבה אפשר לעברר גם את הפחד מהגרוע מכל ואז אפשר גם להתחיל להביע רצונות ולהגיד ואם זה יקרה ככה אז הייתי רוצה שיהיה לנו זמן איכות ביחד והייתי רוצה להגיד לך דברים והייתי רוצה שנסמן לנו נקודת זמן שממנה נוודא שאנחנו נקדישים זמן לקרבה בכל מעגל שחשוב לנו ברגע שאנחנו נתחיל לדבר על זה מתפנות המון אנרגיות שקודם נעלמו לצורכי הסתרה ומעקף והכחשה והדחקה והאנרגיות האלה הן אנרגיות שהגוף יכול להשתמש בהן לריפוי אם יש לה אפשרות כזאת לא בכל מחלה הגוף יודע לרפא את עצמו זה צערי פנטזיה שלפעמים היא מכרת לנו אבל בשלב שבו אנחנו נמצאים לא בטוח בכלל שגם התנאים המיטיביים ביותר יאפשרו לגוף לרפא את עצמו ירחץ יכול להיות שהמחלה הזאת דינה להוביל לפרדה מהגוף אבל אם יש יכולת ואם יש אפשרות אז שיחה פתוחה על האופציות הגורות מכל אלה הדברים שעולים לנו בפחדים האפשרות להברר את זה, להסתכל אחד לשני בעיניים, להבטיח אחד לשני שאני אעשה הכל כדי למנע מי להגיע לשם אבל אם נגיע לשם ויש שם אחד עם השני גם שם זו אופציה שרק מחזקת את יכולות הריפוי, מקרבת ומשפרת את איכות החיים עד שהמחלה תתערדר ולא עושה את הדבר ההפוך כמה שהשבוע פגשנו באחד הליוויים בחורה צעירה מאוד שממש היה כתוב על הקיר שמותה קרוב מאוד אבל היא ממש סירבה לדבר על המוות כי היא הייתה צריכה את הכוחות שלה בשביל להחלים והיא פגשה מהמלווה שלה שתדבר יותר עם דברים אופטימיים המלווה באדינות נסתה להניח שם כמה שאלות אבל אנחנו אף פעם לא דוחקים ולא מכריחים אף אחד ואחרי שתי פגישות הבחורה נפטרה ובעצם לא הספיקה להיפרד בכלל מכל החברות הטובות שליווי אותה והן נשארו כואבות ופצועות מההקשר הזה אז איך אנחנו פותחים שיחה כזאת? אם אנחנו יכולים, זה הדבר האחרון בעולם שרוצים לעשות עכשיו זה להכביד על המלווים שלנו להעיק עליהם במחשבות קשות ופסימיות הרבה פעמים התגובה היא די אמא, אבא, מי שלא תפסיק יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר למה אתה צריך לדבר ככה? למה צריך להיות כל כך פסימי? תאמיני בעצמך, תאמיני בחיים כל מיני תגובות שכאלה אז אנחנו מתוך המון כבוד והערכה על המאמץ שאנשים מסביבנו מדורשים לו כשאנחנו חולים אנחנו לא רוצים עכשיו להעיק עליהם ובדיוק הפוך, כשאנחנו המלווים אנחנו מרגישים שהתפקיד שלנו זה להודד את החולה ולהשרות עליו אופטימיות ולהראות לו שאנחנו מאמינים בו ומאמינים באיזה מין ביטוי לאהבה שלנו להגיד לו אלף פעם שאנחנו בטוחים שהוא יבריא והכל יהיה בסדר איך עכשיו מביאים פתאום שיחה קשה וקלדה כזאת? אז אני רוצה להציע כמה אפשרויות האפשרות הראשונה, איפה שזה מתאפשר היא האפשרות הישירה והכנה ובאפשרות הזאת אנחנו לא אומרים שום דבר על האחר אנחנו מדברים על עצמנו אז אם אני יכולה, אני מוצא את הזמן לשתף את מי שהם במסביבי הקרובים ביותר קודם כל ולספר להם שלפעמים בתוך כל מה שאנחנו עושים בשביל להכנין ולהירפא ולשפר את המצב לפעמים מגיעות מחשבות של מה אם לא ומה אם המחלה הזאת לא הולכת לריפוי מה אם המחלה הזאת תסתיים במוות מה אם המוות יגיע במפתיע יחסית או מהר מוקדם ממה שאנחנו מצפים ואם וכאשר אנשים מסביבים מגיבים בחוסר נוחות אפשר לנסות להגיד זה ממש חשוב לי שתוכלי תוכל לשמוע אותי אני לא מבקש כרגע ממחר ואם איך שום דבר חוץ מאשר את האפשרות להביע את עצמי וזה לא אומר שאני מבטר וזה לא אומר שאני נכנע וכן הלאה זה לראות האם משם אפשר להתחיל איזושהי שיחה שכוללת מכניסה לתוך השיח בינינו את האפשרות שתהיה פרידה ואם אנחנו המלווים אז אותו דבר אני מוצא את הרגע שבו אני משתף את החולה וזה לא ייחדש לו שום דבר ולספר לה או לא שלפעמים יש רגעים שאני חושש שלמרות כל הציפיות והתחזיות והמאמצים אם המחלה הזאת תסתיים בפרידה וזה כואב לי וזה מטלטל אותי וזה מפחיד אותי וכל מה שמרגיש לי נכון להגיד כל מה שאני מבריש אני לא מבקש ממך או ממך שום דבר עכשיו זה לא שיחה שנועדה לדרוש משהו אלא רק לזמן את האפשרות להיות כנים גם בעיבד הזה אז זו האופציה הישירה אני מכיר וליוויתי סיטואציות שבהן זה לא היה אפשרי ככה ובהן נעזרנו בכל מיני דרכים עקיפות יותר לפעמים מה שעוזר לי בתור מלווה שמגיע מבחוץ זה לספר סיפורים אמיתיים ונכוניים על פרידות שהיו במקומות אחרים בליוויים אחרים והרבה פעמים זה מאפשר לחולה או לבין המשפחה למצוא את הקצב שלו, לתפוס את קצה החוץ ולהתחיל להרהר בעניין גם לפעמים זה קורה לא באותה פגישה אלא רק פגישה אחת או שתיים או שלוש אחרי זה לפעמים אני משתף בכמה כואבת פרידה שלא הייתה בפרידה ולפעמים כשיש שיחה יותר קנה וישירה אני יכול להביע את שאלת האחריות שיש לנו על מה אנחנו משאירים אחרינו והחשיבות של הפרידה בתוך נקודת המבט הזו אבל זה שוב דורש ישירות דרך נוספת שלפעמים מצאתי את עצמי משתמש בה ומזמנו יעצנו ככה גם לפחות אחת מהמחלקות הרלוונטיות בבתי החולים שרצתה לקדם את האופציה הזאת של פרידה במצבים שבהם ברור על הצלת הרפואי שכבר אין דרך להציל זה להניח בסביבה ספרים או איפה שזה רלוונטי זה יכול להיות סרטים שזה המסר שלהם לשים ליד הפלוחן של החולה או לתת לבני המשפחה המלווים משהו שאולי הם צריכים קודם לפגוש את זה בינם לבין עצמם לפני שהם יכולים לעשות את זה איתנו אז זאת גם אפשרות וכמובן יש את האפשרות של להזמין אותנו או כל אדם אחר שעוסק בליווי רוחני ולבקש לשאול אם יש דרך שאנחנו יכולים לסייע ולגשר את הפער אני אספר לכם עוד סיפור אחד אולי האחרון לפני כמה שנים התקשר מישהו ואמר לי שאבא שלו חולה במחלה שנדמה לו שהיא מסכנת חיים אני אפילו לא זוכר איזה מחלה זאת הייתה הוא כבר לא איש צעיר בן 80 כל חייו הוא התמודד עם השלכות של מחלת הפוליו שהוא חלה בנעוריו כך שזה אדם שמכיר חולי וניחות אבל הוא בה כחשה גמורה והוא לא מאפשר להם להיפרד והוא לא מאפשר להם להגיד שום דבר הבחור שדיבר איתי הגיע במיוחד מארה״ב כדי להיפרד מאבא אבל הרגיש שהדלת סגורה והוא שאל אם אני אוכל לבוא ולדבר עם כל המשפחה ביחד ואמרתי שאני בשמחה אבו שאל את מי להזמין ובקשתי שהיא הזמין את כל המעורבים שאם אני זוכר נכון זה הייתה אמא ואבא והבחור הזה ועוד שתי אחיות ביום של הפגישה בבוקר בדרכי לשם הוא התחיל לשלוח לי הודעות הוא אמר שאחות אחת לא מגיעה אחות השנייה גם פתאום לא בטוחה אמא אמרה שהיא לא תישב לשולחן היא רק תהיה במטבח אז יכול להיות שזה יהיה פגישה רק שלי איתו ועם האבא כשהגעתי אז מצאתי שולחן ככה מסודר ולידו כבר ישב האבא וישבה כבר האמא ונדמה לי שהיא באמת הייתה אחות אחת רק ואותו בחור אבל לא הספקתי להתיישב לשולחן אתם זוכרים התפקיד שלי הייתה לגרום איכשהו לאבא להסכים לדבר על זה שאולי הפרידה מתקרבת לא הספקתי להתיישב והאבא אמר לי תודה שבאתה הרבה זמן הוא אמר אני מנסה לאסוף את המשפחה אבל הם לא רוצים להקשיב לי אני הולך למות בקרוב ואני רוצה שיהיה לי זמן להיפרד הלסתות של כולנו נפלו אבל הסיפור הזה של שני המעגלים שכל מעגל מרגיש שהצד השני לא רוצה, לא מוכן, לא בשל הוא חוזר עצמו אין ספור פעמים ולכן לפעמים באמת כל מה שצריך זה לזמן רגל כזה שהוא לא אגבי אלא הוא מכוון להתכנס סביב השולחן ולהגיד בואו נעשה עכשיו את השיחה הפחות אופטימית והפחות נעימה למקרה ש... ולא נתקלתי עד היום במישהו שיתלונן שהוא עשה את הפרידה מוקדם מדי העולם לא נתקלתי בתלונה כזו אני מכיר מצבים שבהם היה תהליך של פרידה ואדם נשאר בחיים עוד שנתיים אחרי זה וגם שלוש והשנתיים והשלוש האלה רק היו טובות יותר בזכות תהליך הפרידה שהתחיל אי שם ניקה את השולחן אפשר להתפנות אפשר לדבר בצורה עקנה וגלויה אפשר לחגוג כל רגע של החיים במקום להיות עסוק רק בפחד מתי הם הסתיימו ואיך מתכחשים לזה אז כל זה על קצה מזג מהיבט של פרידה יש הרבה מאוד ספרות יש המון הרצאות שאתם יכולים למצוא באתר של שותפים מהמסע שעוסקות בכך ונשמח מאוד גם לתמוך זה יכול להיות אפילו רק שיחת טלפון אחת אחד המלווים שלנו או ביקור או סדרת ביקורים ובאותה אופן נשמח מאוד לתמוך בכם אחרי תהליך הפרידה, אחרי המוות בקבוצות האל ולנפלאות שלנו אז נשמח לראות אתכם מקווים שהשיחה הקטרה הזאת עזרה או לפחות פתחה איזה אופק נשמח עם תפנות על כל מי שזה עשוי לעזור לו ונפגש בשיחות נוספות בשותפים על המסע הכל טוב