אמיר אניספלד - איפה זה פוגש אותך

The speaker discusses their journey from conventional medicine to homeopathy. They talk about their background in medicine and their decision to explore alternative treatments. They mention the importance of listening to the body and understanding the root causes of illness. They also discuss the concept of autoimmunity and the role of suffering in creating change. They emphasize the need to pay attention to the body's signals and to find ways to heal and alleviate suffering. They highlight the importance of awareness and listening in both homeopathy and life in general. שלום לכם, אתם על כל השבלה 103.6 FM. ברוכים וברוכות הבאות לתוכנית חדשה, בלוח השידורים של התחנה, איפה זה פוגש אותך. היום אנחנו מערכים את אמיר אניסלד, אבל לפני זה חשוב להגיד שאנחנו ניפגש כאן בכל שבוע לשיחות עם נשים ואנשים עליהם ועל המצב. לפני שנעבור לאורח החדש שלנו, רק נגיד לכם שאנחנו בשידור משותף עם מריאת רחובות ותיקוד העורף. זה אומר שאם תהיה עטרה על ירי טילים ברחובות, תשמעו את זה פה מידית. אז אני קרין רביב, ונחזור לאורח היקר שלנו, אמיר אניסלד. ערב טוב. ערב טוב. אז בוא נחשוב רגע. רופא, הומאופט, דיפסנה, בן אדם יקר. איך כל זה בעצם מפגיש אותך ואותי, ואיך זה הגיע לכאן? טוב, בהתחלה זה הכל נורא נורא קונבנציונלי, נורא פשוט. אבא שלי מנכל חברת תרופות, אני חובש, ואחרי זה חובש גדודי בצנחנים. זו הייתה דרך די סלולה, הדרך די סלולה ללכת וללמוד רפואה. אז את יודעת, מסלול רגיל לגמרי של לימודי רפואה, ואחרי כן התמחות ברפואת ילדים. ואז לקראת סוף ההתמחות ברפואת ילדים, אני יושב עם עוד בחור יקר, שלימים נהיה רופא סיני, והוא מספר לי על הבת שלו, שסבלה מדרכות אוזניים. והעברה אצל כל הגדולים אצלנו, כל המומחים הגדולים, גם באופן זה נגרון וגם ברפואת ילדים, ואף אחד לא מצליח לעזור לה. בסוף הם הולכו לאיזה הומופט, לא ידעתי מה זה הומופט בכלל, אבל ידעתי את התוצאה הסופית, והתוצאה הייתה שהוא נתן איזה כמה טיפות והילדה החלימה מיד. לי נותרה איזה חצי שנה, לי נותרה איזה חצי שנה לסוף ההתמחות, סיימתי את ההתמחות. ואחרי שאתה מסיים את ההתמחות, אתה אמור לבחור תת-התמחות, זה לא נגמר העסק הזה. אבל אז נזכרתי בשיחה עם, לפני חצי שנה, ואמרתי, בוא ננסה את זה. והלכתי לקורס פתיחה, זה היה כאן, באזור, באסף הרופא, נכון? קרוב. ושמעתי את ההרצאה, סליחה, של דוקטור חיים רוזנטל, וסוג של בין, חזרתי לתשובה וחזרתי בשאלה מיד. וידעתי שלא הייתי במקום עשר שנים, בין הלימודים לבין ההתמחות והסטאז' וכל מה שעשיתי. והתחלתי בשנת 92', התחלתי הומופטיה, וזה כמה? זה 32 שנה בערך. ומאותו זמן בעצם אפשר להגיד שזנחתי את הרפואה הרגילה, פה ושם אני עוד אשתמש בזה, כאיזשהו בסיס. ועברתי להומופטיה, ומאז אני מטפל בהומופטיה, מן הסתם בגלל שאני רופא ילדים, אז חלק גדול זה ילדים, ובטח 70-30, משהו כזה. ואז שוב במקרה, הכל במקרה כאילו קורה, שוב במקרה היינו אצל חברים, וראיתי ספר, ראיתי את הספר, פתחתי אותו, הלעלתי בו, זה נקרא האומנות לחיות. ושם דובר על אביב פסנה, שלא היה לי מושג מה זה, לא ידעתי גם את זה להיית. אבל להיות ואני סוג של מאותגר, אז הלכתי לדבר הזה, וגם שם החיים שלי התהפכו. זה בעצם שתי הנקודות בחיי, שבהן קרו דברים משמעותיים. אחד זה כשגיליתי את ההומופטיה, וגיליתי בפעם הראשונה את המושג גשמי, ונגיד אנרגטי, או רוחני, או מילים האלה מפוצצות. ואחרי כן, כשגיליתי את אביב פסנה, שזה בדיוק לפני 20 שנה, אז גיליתי אתה לא רק ברמה התיאורטית, אלא ברמה הפרקטית, החווייתית, נגיד ככה. ומאז אני חושב שאני די, גם בחיים וגם בטיפול, אני די משלב את כל, פחות את הרפואה הקונבנציונלית, יש להגיד. זה רק הטייטל שהוא לא רע בכלל, אבל העיקר זה השילוב הזה של אביב פסנה והומופטיה. ובתור אדם, אדם שהוא רוף ואדם שיש בו, גם מי שבעצם מתחבר לאביב פסנה, אז יש לו איזושהי נגיעה רוחנית, או שמחוברת, נקרא לזה, נפש נשמה. פחות משהו שהוא קונבנציונלי, הייתי קוראת לזה, נכון? הוא כן, מצד אחד הוא פחות קונבנציונלי, אבל מצד שני, אני מקווה שלא מהחזב. אבל למרות שאני מתרגל בעצמי 20 שנה אביב פסנה, כל יום אני חושב, ועשר שנים אני כבר מעביר סדנת אביב פסנה, עכשיו נגיד בזמן המלחמה, מתחילת המלחמה זה חודש, אז אנחנו כמעט כל יום בתשע בערב אנחנו מעבירים את זה בזום. אותו דבר עשינו בקורונה, אז כן, אביב פסנה נתפס, ואני חושב שבאמת בבסיס זה משהו רוחני. אבל אני לא לקחתי את זה למקום הרוחני, כי אני מבין נורא קטן ברוחניות. אני לקחתי את זה למקום המאוד מאוד פרגמטי, ופשוט דרך אביב פסנה, דרך הישיבה, דרך המדיטציה, שיפור באיכות החיים. אני היום לא מבין איך אפשר לחיות בלי הדבר הזה. זה כמו סוג של קלין דיסק, שאנחנו יושבים במחשבים, ונדבקים לנו באגים וקוקיז וכל הדברים האלה, ואתה חייב אחת לכמה זמן לעשות קלין דיסק, אחרת המחשב מועט ונתקע. אותו דבר כאן, אבל פה אתה צריך לעשות את זה ברמה היומיומית, בעיקר בחיים המודרניים, ונדבקים אלינו כל כך הרבה באגים וקוקיז כאלה, והם כל כך מעיתים וכל כך מעיקים על החיים, שאנחנו חייבים לעשות את הניקוי הזה. הוא אומר פעמיים ביום, לא תמיד יוצא, אבל לפחות פעם אחת ביום, לא שעה כמו שהוא ממליץ, אבל כן, איזשהו זמן, אחרת אתה עוגר את הדברים האלה, והמחשב הזה, הליבת המחשב הזה מועטת ומועטת ונתקעת וחולה, ובקיצור זה מומלץ. כן, אני בטוחה, ואני אגיד לך סעוד, בגדול אנחנו, יוצא לנו ככה לדבר, לפעמים על מחלות, לפעמים על דברים אחרים, והיום התוכנית מדברת בעצם על המצב, על איפה זה פוגש אותך. ואני מגיעה מאזרוע המאנישה של הרמב״ם, כמו שאתה יודע, וכל דבר שקורה, מאוד מעניין אותי מה השורש של הדבר. אז כרגע אנחנו במצב מלחמה, ואין מה לעשות אלא להסתכל על השורש של העניין, שזה מצב שחוזר על עצמו וחוזר על עצמו כל המצב מול הערבים, ואנחנו לא מצליחים לצאת מהלופ הזה באיזשהו מקום, כל חמישים, שבעים, מאה שנה. והסיבה שהזמנתי אותך, מעבר לזה שאתה מאוד חכם ואני לומדת עמך הרבה שנים, זה באמת לנסות להבין את שורש העניין, כי בעצם זה היה נדמה לי היום בבוקר כשחשבתי על זה, אם היו שואלים את הרמב״ם על המצב, אז הוא היה מנסה לעלות על השורש, וזה כמו סוג של מחלה אוטואימונית. אתה מבין מה אני אומרת? שכאילו זה תוקף את עצמו, ובעצם מי תוקף את עצמו? זה אנחנו תוקפים את עצמנו, והגענו לכזה דד-אנד שכבר יצא החוצה, ובעצם זה לא קשור בכלל לפלסטינאים. זאת אומרת, יש מלחמה שקורות וחיילים ואיש ארוגים וחטופים, וחלילה, אני בכלל לא ממזרת שום דבר מהדברים האלה, אבל מה שיש לנו לעשות זה רק לברר מה אצלנו ומה אנחנו יכולים לתקן ולעשות, נכון? במצב כזה קיאוטי. ובאמת אני שואלת אותך דווקא עכשיו מהכובע של הרופא, אם אני מסתכלת על זה כעל מחלה, על המצב הזה, איך אפשר להתרפא ממחלה אוטואימונית? אוקיי? זאת שאלה... את יודעת, מחלה אוטואימונית זה עוד איזה שם קוד. אנחנו שלא יודעים איך לפתור. אין לי מושג. יש שש מילים כאלה ברופואה, ואם מישהו יודע את השש מילים האלה, אז הוא יכול לשים עליו סטטוסקופ בחלוק לבן והוא נהיה דוקטור. אני בטוח שכולם בלי לדעת יודעים את השש מילים, אחד קוראים לזה ויראלי, אחד קוראים לזה גנטי, אחד קוראים לזה אלרגי, פסיכוסומטי, אוטואימוני. אלה המילים. ואם אתה יודע ממש, אז הכל תלוי מה אמר הרופא הקודם. אז להגיד אוטואימוני זה המתוחכם שבהם, שבו הגוף תוקף את עצמו ואתה לא יודע בדיוק למה, אבל אתה מוצא שם כמה נוגדנים בבדיקות דם וזה נכנס לתוך הקטגוריה של אוטואימוני. אני לא בטוח שמעבר לבדיקות הדם יש איזו הבנה, בטח לא ברפואה הקונבנציאלית שהיא המציעה את המושג הזה, אז יש איזו הבנה יותר עמוקה למה שהגוף יתקוף את עצמו. אני אגיד יותר מזה, גם בכל שאר המחלות בעצם כולם אוטואימוניות. זאת אומרת שבעצם את כל המחלות אנחנו מייצרים. שום דבר חיצוני לא מייצר לנו מחלות. את יודעת, המחלה זה בעצם המלחמה וההחלמה, זה כל המשחק מילים האלה שאנחנו מכירים, וזה באמת מתאים לעכשיו יחד עם המלחמה וההחלמה. אולי מהמחלה הזאת תגיע החלמה, הוא נוז. כבר אמרנו את זה כמה פעמים, לא ממש הסתייה, אבל... כשמגיעים לכזה מצב, אז זה חייב. כן, זה נשמע כמו התחתית. נכון. ולכן באומופטיה, לאוסף הסימפטומים לא מתייחסים אל זקל המחלה. זה בעצם, כמו שאמרנו קודם, זאת בעצם ההחלמה. המחלה היא הרבה הרבה קודם. וההחלמה הזאת, או אוסף הסימפטומים, אנחנו מייצרים. ואם אנחנו מייצרים, יש פה איזה מין סוג של דיזוננס. אם אתה מייצר את זה, אז בטח יש איזו סיבה למה אתה מייצר את זה. ולמרות שתמיד, תמיד, תמיד, זה לא נעים, זה אף פעם. אין מחלה נעימה, לא קיים כזה דבר. אבל אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהגוף לעולם, לעולם, לעולם לא טועה. הוא מדויק כמו קרן לייזר. הוא היחידי שמדויק כמו קרן לייזר. זה תמיד כרוך באינעימות, כמו שאמרנו. אבל אנחנו מתוך האינעימות הזאת אמורים ללמוד משהו. זה הרעיון. אנחנו, את הלימוד הזה, אנחנו מדחיקים לאורך כל חיינו עד שקורים לזה מחלה. רובנו הגדול, גם כשמופיעה המחלה, אנחנו ממשיכים להדחיק את זה, כי ככה עברנו את הדוקטרינציה. ככה לימדו אותנו שכל סימפטום שמגיע, כל מחלה שמגיע, חייבים לקטוע אותו בעודי הבעיבה, כי היא הצרה, כי היא הבעיה. והמנטרה של הרפואה הרגילה היא למה צריך לסבול. ואם יש לנו תרופות מספיק טובות וחזקות על מנת למצוא את הסבל, אז בוודאי שניקח אותן, כי בתפיסה הרגילה למחלה, לסימפטומים, לכאב ולסבל, אין שום משמעות, בטח לא משמעות חיובית. זה רק צרה אחת גדולה, ולכן אנחנו צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים. וכאן הם בטח יכניסו את הדברים הנוספים, תזונה, צומוז, אפילו מדיטציה. יש כאלה שידברו על ספורט, על מנת להימנע מזה. אבל כשזה מגיע, צריך לעשות כל מה שאפשר בכדי לחתוך ולהעלים את זה. לעומת זאת, גם בתפיסה ההומופתית, ובטח ובטח בוויפסנה, בתפיסה החווייתית, וזה מה שיפה ודומה בין הוויפסנה ובין ההומופתיה. הן שתיהן מדברות על סוג של קודם כל ולפני הכל, וזאת מילת המפתח שאולי אם מתוך כל השעה הזו אנחנו צריכים לצאת עם משהו מתוך כל השיחה הזו, אנחנו צריכים לצאת עם המילה שהיא, יקראו לזה הקשבה, מודעות. אולי לישות? היא דומה, היא דומה, הלישות, הקשבה, מודעות. זאת מילת המפתח גם במחלות, בהומופתיה, בוויפסנה ובחיים בכלל. זה כל הזמן להקשיב, להקשיב ולראות מה החיים מספרים לנו. בטח ובטח מה הסימפטומים מספרים לנו, אבל גם מה מספרים האנשים שמולנו, ומה העולם ומה המלחמה, הכל, זה כל הזמן הקשבה, הקשבה, ולא כמו שאני עושה עכשיו ברבר אינסופי כזה, אלא רוב הזמן זה הקשבה והקשבה, וחלק גדול לפחות מהתשובות נמצאות שם. אז אני מקשיבה לך ממש טוב, באמת, ואני שומעת שקודם כל, הסבל הוא הכרחי כדי לייצר איזשהו שינוי. אה, זה יפה, הסבל. אני לא בטוח, אני לא בטוח שסבל הוא מחויב למציאות, ואני חושב שדווקא מסבל, ושוב זה מתקשר לנו, בסוף הכל התקשר שם להביא פרסנה הזו, מסבל אפשר להימנע, וזה מה שלומדים תוך כדי ישיבה אינסופית שם, שיש לי כמה, אני חושב שיש לי אלפי שעות או עשרות אלפי שעות של ישיבה, אני דרך אגב תלמיד די איטי בעסק הזה, יש נשים שתוך מסיימים את הקורס והם הבינו הכל, לי לקח עוד עשרים שנה בשביל להבין את הדברים, אבל כאב וסבל הם לא אותו דבר. אז זאת הייתה השאלה הבאה. לא, זה ממש לא אותו דבר. הכאב הוא ראשוני, הוא התחושה הראשונית, ועם הכאב אין לנו בעיה להתמודד. כן, עם הכאב הראשוני, אם אתה חוטף נבות בראש, שם בעיה, אבל אונס עברת את השלב הזה הראשוני שקיבלת את המכה הזו, מכאן והלאה רוב האנשים ייכנסו לתוך מצב שסבל מתמשך, והסבל הוא לא כתוצאה מהמכה הראשונית, כי זה אפשר באמת לקשור למשהו חיצוני, מה אני יכול לעשות, חטבתי את זה מבחוץ. אבל ההמשך, וההמשך יכול להימשך ימים, שבועות ושנים, שהוא כרוך במה שאנחנו קוראים סבל, את זה אנחנו עושים לעצמנו, את הסבל. הסבל בא כתוצאה מהתגובה שלנו לגירוי החיצוני. וכל מה שמלמדת אבי פסנה, זה איך אנחנו עוברים את חוויית הכאב, זה המקום הקיצוני שלו. אבל בעצם אנחנו מדברים על אין סוף תחושות, שאנחנו כל אחד מאיתנו חווה במהלך היום. אז לתחושות הנגיד המינוריות, אנחנו בדרך כלל פחות מגיבים, אנחנו אפילו בדרך כלל לא שמים אליהם לב. אבל התחושות החזקות, הצפופות, הקשות יותר, שבסוף אנחנו קוראים להם כאב סלש מחלה, לאלה אנחנו מגיבים, ובעצם התגובה, ובדרך כלל התגובה, תהיה סוג של התנגדות. והגירוי החיצוני, יחד עם ההתנגדות שלנו, זה מה שמייצר את הסבל. והאומנות פה זה איך אנחנו עוברים את הכאב, או את הגירוי החזק, בלי להגיב אליו. וזה מתוך עוד הנחת יסוד של הוויפסנה, או בטח של הבודואיזם בכלל, שכל דבר יש לו זמן נתון, הוא עולה, הוא שוהה, והוא נעלם. הוא עולה, הוא שוהה ונעלם. ולכן אין בכלל טעם להגיב לדבר הזה. ברגע שאתה מגיב אליו, הדבר היחידי שקורה, אתה משמר אותו, ובאמת הופך אותו מכאב לסבל, ובסבל אנחנו לא עומדים. בסבל יש בעיה. אני זוכרת שפעם היה לי כאב שיניים, ודיברתי איתך, ואני כל דבר שיש בערך אני מבקשת רמדי, עוד לפני שזה מתפתח. ואמרת לי, קרין, תנסי שנייה לשהות בכאב, ותחשבי מ-1 עד 10, עד כמה זה ממש ממש ממש כואב. ואחר כך תגידי לי אם כן, אז אנחנו נוציא את הרמדי. והקשבתי לך, אחרי שלושה ימים של אוקטלגינים שאני לא מאמינה בכדירים, ואז הגעתי לאיזשהו סיב, וחשבתי על מה שאמרת, עד כמה זה כואב, מ-1 עד 10 וזה, וזה עבר. ואז התקשרתי לך ואמרתי לך שאני פשוט לא מאמינה. עכשיו מה שקרה זה בדיוק מה שהסברת עכשיו, פשוט הסתתי את המחשבה, את הפוקוס, מהכאב ומה יהיה, מהלופ המחשבתי הרגיל שלי, ועכשיו רוטרומפטלגין, ואז הרופאית הגוף, הסתתי את זה למקום של עד כמה זה כואב. רגע הייתי רציונלית ולא רגישית, וזה פשוט התפייד. אז זה נכון, אבל אתה צריך לדייק את זה עוד יותר. כלומר, מוכרח שיהיה בסיפור הזה שני המרכיבים. אחד, אתה לא יכול להתעלם, אתה לא יכול לברוח, הוא ירדוף אחריך הכאב. אי אפשר לברוח, אתה יכול לברוח ממנו לזמן מסוים, נגיד להעסיק את עצמך, או לרוץ, או לאכול, או בטח לשתות, או בטח לנפש, אתה יכול לעשות את כל הדברים האלה, או לקחת אופטלגין, או משהו כזה. אבל זה יהיה קצר מועד. אז המרכיב הראשון הוא להתבונן בדבר הזה. וההתבוננות גם היא סוג של אמנות. זאת אומרת, כי אומרים לנו תתבונן, ותתרכז, ותהיה שם, ותהיה בכאן ועכשיו, ואתה מנסה לעשות את זה, ואז אתה עושה את זה, ופתאום אתה מוצא את עצמך, כולך לחוץ ומקווץ, ואז אתה משיג את האפקט ההפוך. אז זה משהו, סוג של מין התבוננות מרוחקת כזו. לא התבוננות נוקשה מדי. אז הדבר הראשון צריך להיות כרוך בזה, התבוננות רכה. נקרא לזה ככה, התבוננות רכה. חייב שיהיה. נגיד, זה לא יתרפה תוך שינה, זה לא יתרפה אחרי קוס יין. אתה תהיה עם מחשבות במקום אחר. אתה חייב להיות נוכח שם, לגמרי, נכון? ואני מחזירה את זה למצב עכשיו, כי עכשיו כולנו נמצאים בסבל ובכאב, ומה שאתה אומר זה דווקא החלטית, אני חושבת, שכשאנחנו נמצאים בתוך זה, אז כן להסתכל, להתבונן בזה, אבל חייבת להיות מידה של ריחוק קטנה, כדי לא להרגיש את זה כל הזמן, את הכאב הזה, אחרת אנחנו אין נשימה. אי אפשר לנשום. נכון, אז זה משהו שכן, נגיד, מה היית ממליץ לעשות בתוך כזה מצב כאותי, שהיה חדשות כל הזמן, וכל פעם אתה שומע על עוד בן אדם, שמכיר בן אדם, שמכיר בן אדם. אז איך אפשר לעשות מתוך המקום הזה את הריחוק? את ה-zoom out, zoom in, כן להיות נוכח, כן להיות חלק ושייך, ולתרום ולהיות חלק מכל מה שקורה, ומצד שני עדיין לקחת את המרחב והמרחק. אז אני רק משלים את מה שהתחלתי קודם, אז הראשון זה ההתבוננות, והשני זה החוסר תגובתיות. לא להגיב, וזה מאוד מאוד לא פשוט, כי הנטייה הטבעית שלנו היא כל הזמן להגיב על כל דבר. גם כאן, בטח נחשב, אם נאמץ את התפיסה שלך, אנחנו עלולים לחשב כאדישים, שלא אכפת לנו בכלל, מהסיפור הנוראי הזה שקורה כאן עכשיו. אני חושב שהסיפור עכשיו, של החודש האחרון, הוא כל כך קיצוני, שלרובנו הגדול, אלא אם כן קוראים לנו בודה, ולאף אחד מאיתנו לא קוראים בודה, אז רובנו הגדול יהיה בתוך סיטואציה כל כך קיצוניות, באיזשהו אופן הוא כן יהיה בתגובתיות. והוא כן ייכנס לסוג של, נקרא לזה, מחלה וכולי, אבל היא תואמת את הסיטואציה. הסיטואציה נורא נורא קיצונית, אז זה יהיה נורא נורא מוזר, אם אנחנו נהיה שם וזה יעבור על ידינו. זה על גבול הבלתי אפשרי. זאת אומרת, מוכרח שתהיה שם איזושהי מעורבות, ואפילו, שוב אני אומר, אם אנחנו לא בודה, איזשהו סוג של מעורבות ותגובתיות לטרגדיה הזו שאנחנו חווים. וסביר שהסיפור עוד לא גמור בכלל. אז אולי נהיה קצת יותר רכים עם עצמנו, ובתוך המקום הזה, כנר של עצמנו, להיות אולי אפילו, כמו שאת אומרת, קצת יותר רגשיים, קצת יותר מעורבים, קצת יותר מבועסים, קצת לישון פחות טוב בלילה. וגם שם, בתוך המקומות האלה, זה כל הזמן סוג של מסרים, שמיישרים אותנו ומספרים לנו סיפור. כל הזמן יש שם סיפור. את שואלת אותי, מה הסיפור הגדול וסיפור המסגרת? הלו מידי-ואן, שאני יודע בטח מאז שהתחלנו להתעשת בחמש אחר הצהריים ביום שבת השביעי לאוקטובר, כל הזמן אנחנו הולכים ושואלים באחד את השני. נו, מה יהיה? ולמה? ואיך זה קרה? וכמה פישלנו? ומי השם? וכל הדברים האלה. ואפילו אנחנו מגיעים לאיזה מין... אני מצאתי את עצמי, מגיע לרמת צניעות כזו, שאני לא מנסה להסביר למישהו משהו, כי אני מבין שאני לא מבין כלום. אבל אני כן מנסה להתעלות באנשים אחרים. אולי הם יסבירו משהו, אולי יש מישהו. נו, אז מה יהיה? אז איך זה ייגמר? מתי זה ייגמר? מי ייכנס פנימה? תהיה מלחמת עולם? לא יהיה כזה. מה נכון לעשות? ובאמת, באמת, לי אין מושג. אני נורא מקווה שלמישהו אחר יש מושג, למרות שיש לי תחושה מוזרה, שגם שם לאף אחד אין מושג. אבל אני לא באמת יודע. אנחנו נעשה הפסקה קצרה לשיר. אחד מהשירים שבחרת, ואנחנו כבר ממשיכים. שעון בין הערים וגפרים אתה עובד, שדות פתוחים להימבטות וריח גשם מתגבל. עוד הצעיף שלי הצעברך שומע, מפני רוחות מזרח קרות, הלוואי השמש תחמד. כוח להמשיך, הגעגוע כבר הרגש, הפך ילך לאדון, על מטה שמסתכל. הדאגה לך עורפת מבפנים, זוכר לך שאתה בפניי, יהיו עדיי הכוכבים. בלילות מסתובבת בין קירות, נחלקים של חלומות, עד שתחזור. יפה שלי, תשאר ת'נועבים, הלוואי נועב, כל החיים נבחר בין טוב לטוב. כל מה שעושה כבר לא אומר בזמן הזה, מונח על כף גיית הים, בכל רחוב הוא מאומן, אולי יש אהבה בפעם החיים. את התפילה ימים שלמים, יהיו עדיי הכוכבים. בלילות מסתובבת בין קירות, נחלקים של חלומות, עד שתחזור. יפה שלי, תשאר ת'נועבים, הלוואי נועב, כל החיים נבחר בין טוב לטוב. אולי יש אהבה בפעם החיים. את התפילה ימים שלמים, יהיו עדיי הכוכבים. בלילות מסתובבת בין קירות, נחלקים של חלומות, עד שתחזור. יפה שלי, תשאר ת'נועבים, הלוואי נועב, כל החיים נבחר בין טוב לטוב. יפה שלי, תשאר ת'נועבים, הלוואי נועב, כל החיים נבחר בין טוב לטוב. יפה שלי, תשאר ת'נועבים, הלוואי נועב, כל החיים נבחר בין טוב לטוב. יפה שלי, תשאר ת'נועבים, הלוואי נועב, כל החיים נבחר בין טוב לטוב. יפה שלי, תשאר ת'נועבים, הלוואי נועב, כל החיים נבחר בין טוב לטוב. יפה שלי, תשאר ת'נועבים, הלוואי נועב, כל החיים נבחר בין טוב לטוב. יפה שלי, תשאר ת'נועבים, הלוואי נועב, כל החיים נבחר בין טוב לטוב. יפה שלי, תשאר ת'נועבים, הלוואי נועב, כל החיים נבחר בין טוב לטוב. אני לא מצטפשתי את תשובה, אבל מאוד בא לי להסתכל על זה בצורה הוליסטית של גוף שלם, שכל העם שלנו רוצה להתרפא ולהיות אחד, בלי ימין, שמאל, זה כבר קורה, זה כבר קורה. עדיין יש התפרצויות קטנות, אבל זה לא משנה. מה אפשר לעשות מבחינה אנושית, מבחינת הגוף, כדי שאנחנו נהיה רגועים, כדי שנהיה יותר בקבלה, שלא תהיה שיפוטיות. אני באמת שואלת אותך, אני הרבה פעמים מזכירה לעצמי שאתה רופא, אבל מאזן הטוב, לא מהתוקף של קחי את הכדור הזה או את הכדור הזה. הרבה פעמים אתה גורם לי לעצור ולנשום ולהתבונן. השידור הזה נועד כדי להרים לכל התושבים ולכל האזרחים משהו אחר. אז בוא ניתן לה מסתכלות אחרת, שהיא יכולה להיות הכי מנותקת, כי זה הזמן להתנתק. אני חושב שאני לומד את זה עכשיו, אבל למדתי את זה בפעם הראשונה. אנחנו בטח לומדים את זה לאורך החיים. אבל בפעם הראשונה למדתי את זה בצורה כל כך חזקה ועוצמתית. זה היה דווקא בקורונה. ובקורונה, עוד לפני שהיו החיסונים, אני חושב שזה היה יולי, אני חליטי בקורונה. יולי, אוגוסט, ספטמבר. יותר מחודש וחצי חליטי בקורונה מזעזעת. ואז הבנתי שאין לי שום שליטה על שום דבר. חשבתי שאני סוג של אולמייטי ואני יכול לעבור הכל. והבנתי בתקופת הקורונה, בתקופת החודש וחצי, אפשר להיות חודש וחצי. 41 חום חודש וחצי. לא ישנתי דקה אחת חודש וחצי. היו לי כאבים כאילו דקרו בי 700 שוארומה וסובבו אותם חודש וחצי. ולא נשמתי חודש וחצי. רק עם מכונת הנשמה כזו על ידי בבית. לא הגעתי חס וחייר לבית חולים. כי אחרת לא הייתי יושב מדבר איתכם היום אני מניח. אז שם הבנתי בין את האפסיות שלנו לבין את ההזמניות והחוסר ודאות. שם הבנתי שבכל רגע נתון אני יכול להיפרד מהמקום הזה. ואני חושב שאנחנו פה בשביל אוקטובר קיבלנו סוג של שיעור כזה. של אנחנו כמה אנחנו חזקים ואנחנו אולמייטי ואנחנו הצבא מספר שלוש בעולם. וברור שאחד במזרח התיכון ואף אחד לא יכול אלינו. ובשמחת תורה אפשר לשחרר את כל החיילים כי יש לנו גדר וכמה תצפתניות. וקיבלנו את מה שקיבלנו ושם אני חושב שאולי הדבר העיקרי שצריך ללמוד מזה. זה סוג של צניעות והנבה. והדבר השני זה שהיכולת שלנו לשלוט במה שהוא קורה. מה שקורה מסביבנו היא לא 0.001 אלא היא 0.1 עגול. איזה תוכניות לא עשינו בשישי לגבי השמיני התשיעי והעשירי. ולהניסה ומה נעשה ואיזה טרקים והכל התנפץ והכל השתנה ואף אחד פה לא יכול לעשות בנידון שום דבר. אני לא מדבר על אלה שמעורבים ישירות אני מדבר על רוב העם שהוא פחות מעורב בזה ברמה האישית והמשפחתית. והדבר הזה אם נצליח לשמר אותו את ההבנה הזו שאנחנו פעם הייתי יושב בקליניקה. והייתי כשהייתי מנסה להסביר את הרעיון הזה אז הייתי ככה טר אחרי זה גרגיר אבק שם על השולחן ועושה ככה תנועה כזאת שאני מעיף אותו ואני אומר הנה אנחנו כאלה. היום הבנתי שהגרגיר אבק כנראה ישרוד הרבה הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה על הפלנטה הזאת אז להבין את מקומנו הכל כך קטן. ולפתח גם את הצניעות כמו שאמרתי וגם את זה שכל דבר וכל תוכנית היא ברוון מוגבל. ולקחת בחשבון שהיא לא תצא לפועל ושיהיו כל כך הרבה בלתמים שישנו שם הכל אז אפשר לתכנן וכמו שאומרים והקדוש ברוך הוא רואה למעלה וצוחק על הטכנונים שלנו. אבל זה אני חושב שזה הדבר היחידי שהעיקרי שאני למדתי אני נורא מקווה לשמר אותו עם הזמן ואני גם מקווה למרות שאני טיפה פחות מאמין אני טיפה פחות נאיבי. שנצליח לשמר את האחד הזה את האחדות הזאת את העברה הדדית הזאת שפה כל כך חזקה אחים לנשק וכל מה שקורה מסביב. אבל יש לי מין תחושה שכמו שהיינו עם ישראל אנחנו נשאר אותו דבר ואי שם איך אמרו בשש אחרי המלחמה נחזור חזרה ונשלוף את החרבות ושוב נתחיל להילחם כאילו שום דבר לא היה כי הזיכרון הוא נורא נורא קצר למרות הטראומה מזעזעת. הלוואי שנתבדה ובאמת נשאר מאוחדים ונזכור שלא רק שאני גרגיר אבק וכל אחד מאיתנו גרגיר אבק והכל כל כך זמני וראי ולא נמצא בשליטה שעל מה אתה נלחם פה בכלל אחד בשני אין שם מספיק בחוץ הבנו שיש גם בחוץ כאלה שרוצים לחסל אותנו אז אין שום סיבה שאנחנו נעשה את זה לעצמנו כמו שהוא קרא לנו קורא הכביש שם. אז זה בעצם מה שקרה המלחמה הפנימית שלנו הסיטה אותנו בעצם בכלל מכל הפוקוס ואז בעצם מגיע איזשהו גורם זר מבחוץ שבא ותקף אותנו אז אני באמת אתה יודע קשה לי כל פעם כשאני מדברת עם אנשים והם אומרים את יודעת יש לנו לישראלים זיכרון קצר וכזה וזה משהו שמאוד צורם לי כי מה זה יש לנו זיכרון קצר. אנחנו לא יכולים אי אפשר לשכוח את מה שקרה בשביל אוקטובר ולא יכול להיות ואני חושבת שאין לנו בכלל הבנה של עד כמה דברים הולכים להשתנות זה בכל רמה אפשרית אני חושבת שעצם העובדה שאנחנו רובנו כמעט לא עובדים היום חוץ מהאנשים שאתה יודע שהם דרושים לטובת הביטחון וכל הדברים הבסיסיים רובנו מתנדבים. אז הכלכלה כבר נפגעת ותפגע וכל הרשתות והכל הולך להשתנות אני ממש הייתי רוצה אפילו שתחזור ותגיד משפט אחר שהכל ישכח והכל יחזור לקדמותו כי זה משהו שאני חושבת שמילים מאוד מקבעות ואם כולם אומרים את זה וכולם מאמינים בזה אז לאן נגיע? נגיע לאותו מקום הייתה שואה אחת ספר שלי ניצולת שואה חיה עכשיו יש שואה שנייה והיא זוכה לראות עוד פעם את הדבר הזה והיא לא מאמינה לא יכול להיות שזה ילך וימשיך עכשיו הפתרון היחיד סתם אני מנסה לחשוב זה אם באמת חלילה לא פתרון למה שהיא קרה אבל אם באמת האזרחים הם אזרחים מדהימים ובקטע הפוליטי לא הצלחנו כל כך אז אולי תהיה ממשלת אזרחים ואז אנחנו לא נגיע לכזה מצב אולי המון דברים השתנו אני פשוט קשה לי מאוד לשמוע כזה משפט אז אני אומרת מה יכול לגרום לך רק בשביל התוכנית הזו כשאתה נגיע לא להגיד לי כזה משפט כי מה זאת אומרת כולם שוכחים אנחנו לא נגיע לאותו מצב איך אפשר איך אפשר איך אפשר לשכוח דבר כזה אני חושבת שאנחנו מדינה בטראומה שעוד לא מבינה ומעכלת מה שקרה עכשיו אנחנו פועלים על אוטומט כדי לשרוד אבל זה משהו שאי אפשר לשכוח ואני חושבת שמחובטנו להגיד הדבר הזה שקרה יגרום לנו להתנהג אחרת ואנחנו לא נחזור לסורנו אנחנו כן כל כמה שנים יכול להיות שיהיה זה משהו לחידוד אוקיי כמו שמגיעים אליך לקחת רמת אחרי תקופה אבל לא מה שהיה היה ולא יכול לחזור לא יכולים לתפוס אותנו לא מוכנים ואנחנו לא יכולים להיות כל כך מפולגים עכשיו ואתה מסכים איתי לצורך התוכנית רק אנשים שכאן יכולו לזכור ובטח אלה שילדו כבר 7 או 8 פעמים יכולים לזכור שבכל לדעה אומרות פעם אחרונה no more ואחרי 5 דקות כבר מתגעגעים להיריון וללדה הבאה אז אני גם זוכר שנסעתי פעם ללמוד בהודו נסעתי ללמוד בהומופטיה והסתובבתי ככה בין השעות של הלימודים הסתובבתי בבומבי וראיתי מחזות שאנחנו לא רגילים לראות פה ברוח הסרטים שאני לא ראיתי אף אחד מהם שרצים פה ברשת מהסברות שעשו לנו בשביל החודש אז אתה רואה את הדברים האלה שם בהודו את הסברות האלה ואתה אומר אחרי הדבר הזה אני אכנס לפרופורציות וכשאני אחזור לארץ אני לא אכנס ללחץ אם צועקים עליי או מצפצפים לי או גוערים או אני נכשל במבחן או כל הדברים הכל קטן לעומת מה שראית כאן אני חושב שבמטוס זה עבר לי אני מאוד מקווה אני מאוד מקווה להיות אופטימי כמוך ושאת יודעת מה יאללה שלא ישתנה דרמטית אבל שמשהו מזה יישאר מהדבר הזה ושנוכל לשמר את הדבר הזה ואולי באמת כמו שאמרנו מחלה אחלמה וכולי אולי מכאן באמת נצליח טיפונת להתרומם מעל כל אחד והצרכים שלו והאגו שלו והאני אני אני מה שנקרא אנחנו נורא חזק באני אני אני רובנו עכשיו אנחנו באתה אתה אתה בנתינה נתינה ואני חושבת שאפילו מהמקום הזה כל הייעוד של כל בני האדם הולך להשתנות כי אפילו אני שאני יושבת פה ברדיו זה לא לא חלק מהייעוד אולי כן אבל זה משהו שנולד כתוצאה מהמצב אוקיי אני חושבת שהכל משתנה ברמה שאני ואתה לא מבינים אנחנו ניפגש בעוד שנה בעזרת השם ונדבר וכזה וזה לא ידומה ממש לא ידומה תסתכל אפילו עכשיו אני חושבת זה נגיד כשאתה רץ המחשבות שלך אותה מחשבות המחשבות אותה מחשבות בזמן האחרון הצלחתי לרוץ עם מוזיקה וזה לא רע בכלל זה מאוד מקל על הסבל של הריצה אבל בעיקר המחשבות הם לא אותה מחשבות בסוף הריצה בסוף הריצה כשאתה משחרר שם את כל הדנלינים והנדרופינים והחומרים הנעימים האלה במקום לקחת סמים אז זה תחושה אלהית ולכן אנחנו רצים דרך אגב נכון ואני חושבת אני אגיד לך למה הכל השתנה הנה עכשיו ירד לי כשיגיע אליך המטופל אחרי השיבה באוקטובר המצב הכימי הנפשי שלו הוא שונה זה לא ידומה למטופלים שהיו קודם כן אבל זה מצב ולא סתם הטיפולים עכשיו שנותנים לסיטואציה הנוכחית ללא אז שוב אמרתי זה זה אנושי לגמרי וסביר לגמרי שכולנו נגיב זה לא הבעיה אבל יש כאלה שמגיבים בצורה יותר קיצונית וכל אחד מגיב אחרת בצורה קיצונית שלא כולם מגיבים אותו דבר ולכן אין רמדי אחד יש 20 רמדי תרופות הומופתיות שנכונות למצב של האפטר שוק הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו או הפוסט טראומה שאנחנו נמצאים בו עכשיו אבל הטיפול באמת מתייחס למצב העקוטי העכשווי הוא לא לוקח בחשבון את כל סיפור חייו על הידע שלו והעדפות שלו והאוכל שלו וקר לו ואיזה תרופות הוא לוקח זה רק מחזק את מה שאני חושבת שכרגע אנחנו בתרבות המדיניות של הרגע הזה כי כל רגע דברים משתנים וזה שינוי עצום שהולך לשנות את כל פני החיים שלנו נכון? אני מקווה אני מאוד מקווה אולי חלק מהאופטימיות שלך תדבק בי אז הנה כבר נדבקת אנחנו שומעים שיר ואנחנו מגבירים עם האופטימיות את רוצים לחוות אם נשאר ביחד שנים רבות איך נתרפק על התמונות כשנזכור שלא סתם לא סתם הכל פה מסתובב לא סתם לא סתם תראי אני אוהב לא סתם עכשיו הזמן לראות ביחד את האמת להסתכל על החיים ולפחד את יודעת אני אף פעם לא מצוחק אני רק מרגיש וזה תכוון כי לא סתם לא סתם הכל פה מסתובב לא סתם לא סתם תראי אני אוהב לא סתם לא סתם לא סתם הכל פה מסתובב לא סתם לא סתם תראי אני אוהב לא סתם לא סתם הכל פה מסתובב לא סתם לא סתם תראי אני אוהב לא סתם לא סתם לא סתם לא סתם איך אתה מחבר את כל מה שדיברנו בתוכנית למילה אחת אני חושב שהמילה הכי יפה שתאחד תאגד את כולם ביחד זה ריקוד ומאיפה זה בא לי אני רגדן קטן אני ממש לא רגדן אבל כן יש לי איליל שהוא רגדן ולמרות שדיברנו פה על דברים מנהלים ונשגבים הומופטיה וריפוי ומחלות אז בעצם הפשן הכי גדול שלי בחיים זה טניס טניס טניס ובתוך הטניס יש אחד שהוא מעל כולם ביפר ואף אחד לא דומה לו ולא ידמה לו לעולם וקוראים לו רוג'ר פדרר וכל מי שרואה את רוג'ר פדרר במשחק או באימון לא רואה שחקן טניס רואה רגדן ובאמת הריקוד וההרמוניה זה אולי מהדברים היפים ביותר שאפשר לראות אבל זה די ברור בריקוד פחות ברור בטניס אבל זה מתחבר מאוד מאוד יפה לריפוי ולוויפסנה שוב אם אנחנו עוברים לוויפסנה ובריפוי ובהומופטיה בכדי שיקרה משהו בכדי שיקרה הנס הזה ופתאום תבין את הסיפור של המטופל שיושב מולך אתה חייב כל הזמן לרקוד איתו ואני חושב שהריקוד הכי מדויק בדרך זה מדובר על טנגו איזה טנגו שיש שם איזה הרמוניה בין הגבר והאישה או בין המטפל והמטופל ואתה לא יכול לשים שאלות שבאות משום מקום אתה חייב להיות בקשב כל השעה שעתיים שאתה יושב איתו וכל הזמן לרקוד איתו לתת לו את התחושה המאוד מאוד נוחה בתוך השיחה הזו ומתוך המקום הזה שהוא מוביל אותך ואתה מוביל אותו אין פה באמת מישהו שיודע מטפל ומטופל אלא יש פה באמת ריקוד סימטרי מתוך המקום הזה נוצר משהו חדש וזה הסיפור היפה שלה נוצר משהו חדש בתוך הישיבה הוא משהו חדש בשביל המטופל וזה אולי ברור ומובן מאליו אבל הוא גם כל פעם וכל פציינט הוא מבחינתך סיפור חדש ואתה מבין משהו חדש שקודם לא הבנת אם הריקוד הזה התבצע והריקוד הזה מתבצע גם כשאתה יושב בתוך הוויפסנה בתוך הוויפסנה אתה יושב ומה שקורה אתה בהתחלה יושב הכי רפוי שאתה יכול להיות ובהתחלה זה נורא נוח ונורא נעים אבל אצל כולנו גם אצל אלה שהפחות חולים ויותר גמישים וכו' באיזשהו שלב מתחילות להעלות מה שאנחנו קוראים סנסיישן התחושות מתחילות להעלות ואז התגובה הטבעית היא להתנגד לשמור לעשות גארדינג אני לא רוצה אני מכיר את הכאב הזה בברך או בקרסול או בגב אז בוא נתנגד אין לזה סיכוי אי אפשר להתנגד לדבר הזה האופציה היחידה שלך זה ללכת עם הדבר הזה זה לרקוד איתו ביחד וכשאתה רוקד איתו למעשה אתה מבטל אותו זה אחד מול השני זה סוג של בעצם הדומה בדומה הרפא שהוא הרעיון העיקרי של ההומופטיה בא לידי ביטוי גם הוויפסנה אתה נותן את אותו הדבר והאותו דבר מבטל את הכאב את הסבל את התחושה שעומדת ממול ואתה ממשיך איתו בטנגו האין סופי הזה אסור לך להתמכר לרעיון שהבנת את התחושות זהו עלית על הרעיון עכשיו אתה בסדר כי ברגע שאתה משלה את עצמך שהבנת את הרעיון הסיפור גמור כי כל רגע יגיע ריקוד אחר הריקוד כל הזמן משתנה הקצב משתנה הכיוון משתנה הוקטור משתנה ואתה כל הזמן זורם עם הדבר הזה וכשאתה מגיע לדבר הזה זה סוג של קסם אלוהי מופלא ואת זה בדיוק אתה עושה כשאתה מצליח לא תמיד זה עובד אם מישהו יושב מולך וסוד קטן אם אתה עושה את זה נגיד כמו שאנחנו עושים את זה עכשיו אז גם מתבצע פה איזה משהו קסום שהוא לא מובן מאליו אבל זה גם מתוך הדיבור שהצליחה קצת פחות בתוך כדי השיחה כאן דיבור והקשבה אז אני רוצה לקחת את זה למצב את הריקוד הזה למדינה שלנו אני רוצה בעצם לייצר את הסינרגיה הזאת ואת ההקשבה ואת הביטול העצמי כדי כשהשני עושה איזה צעד ואני הולכת איתו כשהשני נגיד תורם משהו רוצה להגיד את הדעה שלו וגם אם אני לא מסכימה אז אני פתוחה ואני מקשיבה ואני מחבקת במבט או בהסכמה ואיך אנחנו מייצרים בתקופה הכל כך כאוטית שאנחנו די קצרים בה כל אחד אני פוגש את אנשים מאוד קצרים ועם פחות יכולת החלה איך מייצרים את הריקוד הזה? יכול להיות שהוא יבצר כאן מתוך האין ברירה והסרוויבל ומתוך זה שכולנו נבין שאם לא נעשה את זה אז אנחנו בסוג של כנראה מפחדים להגיד את המילה אבל של סכנה קיומית ואם לא נהיה שם בבי יחד הזה וכל אחד ייוותר קצת אז כמו שאמרתי בהתחלה בזמן נורא נורא קצר אנחנו חוזרים לסקוואר 1 וחוץ מאשר 1400 ערוגים לא ירווחנו כאן כלום אז אני לוקחה את משהו שאמרת בהתחלה זה שיש שני דברים שהם בעצם האמת המוגמרת המוחלטת שזה הגוף שלנו התחושות והחלומות זה מפעם אחרת אבל נכון אז אני אומרת אם אנחנו עכשיו נחליט כל האנשים חלקם מתחברים להומופתיה או ויפסנה וחלקם לא אם אנחנו נהיה קשובים לגוף ונהיה קשובים לחלומות האם שני הדברים האלה יגרמו לנו להיות נוכחים ולהיות חלק להיות פארטנר ראוי בריקוד הזה מול אנשים שאנחנו פוגשים ביום יום כן נכון? בטח בטח זה יהיה נכון בעיקר למבוגרים אנחנו לא יכולים לדרוש את זה מילדים אבל מבוגר שיבין את הרעיון הזה שעליו אנחנו מדברים עכשיו ברוב השיחה דיברנו עליו גם לפני שהוא הגיע להומופת או נגע ברמדי הומופתי או סיני או הילינג או כל דבר אחר אני חושב שחמישים אחוז מהמחלה שלו תיפטר רק מעצם זה שהוא קשוב לדבר הזה והוא מסיק ללכת מה שנקרא עם הראש בקיר עם הראש בקיר זה מן הסתם אומר גם להיות מוכן לעבור סוג של קושי כזה ולהתגבר על סוג של פחד ופחד מלאיטים אותנו כאן מהרגע שאתה נולד אתה בפחדים אם לא אז אם לא אז וזה לא פשוט לצאת מהפחדים האלה כי יש פה כמה מומחים לא קטנים שעלופים בלי יצר פחד ואולי אפילו יש שם איזשהו רווח משני אבל על זה אני לא רוצה לדבר נכון אבל אנחנו בעניינים של ריקוד ושל הרמוניה אז גם אם מישהו מפחד נסה להפחיד אז אנחנו יכולים אתה יודע לזרום איתו ולשאול ממה אתה מפחד ובזה לסגור את הפינה עכשיו לפני שאנחנו מסיימים שלא אמנם שזה הגיע יש לי שאלון קצרצר אני חבל שלא ראיתי אותה קודם לא שאלות ממש גנריות אחד האם אתה טיפוס בן אדם פחדן כן מאוד האם אתה פוחד מהמצב היה יום אחד שפחדתי כשהחשבו שהפציצו שם את הבית חולים והסתברו בסוף שזה טעות שלהם כי כשהלכת לתחנות זרות אז ראית דברים לא נעימים שקורים מסביבנו אז היה לי איזה מין חשש באותו יום זה לא באמת אתה לא באמת פוחד על עצמך אתה פוחד כאילו מלמעלה על שינויים שהם אני לא פוחד מהברזלים האלה שנופלים אני קצת פאטליסט בזה ואני אומר הסיכוי שזה ייפול דווקא על הראש שלי מכולם ואחד לכמה מיליארדים הכל יכול להיות אבל עדיין אתה נכנס לממד וכאלה No comment שתיים שאלה שנייה האם אתה מאמין בסוף טוב אם התשובה היא לא היציאה מכאן ברור אי אפשר לחיות מה שנקרא התקווה היא האחרונה למות מאמן, משפט חזק שאלה שלישית איך ייראה היום של אחרי תתאר לי אותו אתה קם בבוקר אנחנו אפילו זו שאלה לא פשוטה כי אנחנו אפילו לא יודעים למה אנחנו מחכים בכדי להגיד שאחרי זה יהיה היום שאחרי אני אגיד לך אתה מחכה לתפריט הכי אופטימי שלך זה קורה אנחנו מגיעים ליום הזה וזה קורה איך אתה מרגיש? מה אתה רואה? מה הדבר הראשון שאתה עושה? אני לא יודע עליי אבל כמו שאמרנו במהלך השיחה אם כולם יצליחו לשמר חלק קטנטן ממה שהיה פה מרוח ההתנדבות והאהבה שהייתה פה במשך החודש זה משפט קשה להגיד אז הרווח כולו שלנו זה משפט קשה ואכזרי אבל לפחות מהסיטואציה המזעזעת הזאת אולי משהו טוב ייצא מה אתה עושה? ברגע הזה שאלתי עליך אתה כל הזמן מסתכל על כולם ואני רוצה שתסתכל על עצמך המלחמה הסתיימה ווין ממש ענק תפריט הכי אופטימי שלא דמיינת שיקרה מה הדבר הראשון שאתה עושה? פנובוט ועכשיו בגלל שיש לנו עוד קצת זמן יש לך הזדמנות לשאול אותי שאלה מה הכי אהבת בשיחה הזאת? בשיחה? לקחתי שני דברים אחד לגבי כאב וסבל שאלה דברים שמלווים אותי כל הזמן קודם כל שיש הבדל ביניהם ושאני באמת מאמינה שהסבל הוא לא הכרחי אבל כאב זה כמו מנהרה שאני חושבת שכן צריך לעבור דרכה כדי להתקדם להתפתח ולהגיע למקום יותר מואר והדבר השני שאני ממש מחבקת זה הריקוד ואני חושבת שמה שאני עושה רוב חיי זה אני מנסה ללמוד לרקוד טוב יותר ביותר קשיבות לצד סיטואציות ואנשים שאני איתם ואני ממש מייחלת לעם שלנו להיות חלק מהריקוד הזה ולהיות אופטימיים והלוואי בכל הרופאים שאני אפגוש הם יהיו כמוך שהם יהיו פתוחים בראש וידברו על ויפסה זה מבחינתי חזון אחרית הימים אז אני רוצה אמיר להודות לך אתה בן אדם יקר לוואי שכמה שיותר אנשים יגיעו אליך ויקירו אותך ורק להגיד תודה ושתשאר כזה אופטימי אז רגע, אז גם אני איזה משפט לסיום תקשיב, זה לא מובן מאליו איך שהתנהלה פה השיחה אני בדרך כלל סוג של דאגה, לא מדבר אז פה זה שיצא אתה חייב מישהו ממול שיפתח אותך ובעיקר יקשיב לך בכדי שתוכל להוציא משהו אז את הצלחת את זה ובגדול, תודה תודה איזה מגניב תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה