פרק ראשון - פודקאסט

Rwy'n gobeithio y byddwn yn gweithio'n fawr iawn, ond rwy'n gobeithio y byddwn yn gweithio'n fawr iawn. Rwy'n gobeithio y byddwn yn gweithio'n fawr iawn, ond rwy'n gobeithio y byddwn yn gweithio'n fawr iawn. Rwy'n gobeithio y byddwn yn gweithio'n fawr iawn, ond rwy'n gobeithio y byddwn yn gweithio'n fawr iawn. Rwy'n gobeithio y byddwn yn gweithio'n fawr iawn, ond rwy'n gobeithio y byddwn yn gweithio'n fawr iawn. Rwy'n gobeithio y byddwn yn gweithio'n fawr iawn, ond rwy'n gobeithio y byddwn yn gweithio'n fawr iawn. Rwy'n gobeithio y byddwn yn gweithio'n fawr iawn, ond rwy'n gobeithio y byddwn yn gweithio'n fawr iawn. Rwy'n gobeithio y byddwn yn gweithio'n fawr iawn, ond rwy'n gobeithio y byddwn yn gweithio'n fawr iawn. רוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹתִּוֹת וכל זה הביא אותי בעצם לתמוחות ב-UX ובשנה האחרונה אני ככה עושה שיפט בתוך התחום הזה של חוויית משתמש. אני מתרגלת Mindfulness ואפשר להגיד שבר מעל עשר שנים חוקרת את כל המקומות שבהם יצירתיות פוגשת אנשים, רגשות והתנהגויות. מדהים, תמר. אני שיר לגואטה. אני מעצבת מוסרים דיגיטליים ופיזיים. כן, גם עיצוב תעשייתי וגם עיצוב של אפליקציות, אתרים ומערכות. האפליקציה הראשונה שהצבתי הייתה במקרה רשת חברתית, לכן אני מאוד מחוברת לנושא. בלי קשר לזה אני חובבת יוגה, פילאטיסט, כל מיני דברים שקשורים למתפתחות רוחנית וחוקרת את הנושא של התמכרות למוצרים דיגיטליים וההשפעה שלהם על החיים שלנו היום. נעמה, איזה כיף שאת כאן שירי. ואחרי שככה גם המאזינים והמאזינות שלנו יודעים מי אנחנו, אז יאללה, תפתח ונתחיל. אוקיי, אז חזרנו, וטוב, שאלה לנושא הראשון שככה חשבנו שנדבר עליו, שחשבנו ככה לנושאים של הפודקאסט, כאילו, קראנו לנושא הזה התרבכות על העבר או התמכרות על העתיד. ובעצם היה לנו כזה חשוב להתחיל איתו, כי שתינו מרגישות שההתפתחות של הטכנולוגיה באמת נעה בקצב גבוה. ויש לנו מין איזשהו פרדוקס כזה, כי אנחנו כבני אדם שיוצרים ומפוקחים את הטכנולוגיה הזאת, אנחנו גם ידועים בתור לא אוהבי שינויים, נקרא לזה ככה. רובנו חווים איזושהי חרדה מסוימת של שינוי ודאגה מההשלכות שלו, שאגב גם באמת לא תמיד אנחנו לא ידועות על כל ההשלכות של איזשהו תהליך שמתחיל עד הסוף, אפשר לראות את זה סביב ה-AI שפרץ לחיינו, שרבים תופסים אותו כברכה לפי עבודה שמקצרת ההלכים השמעותית, ואחרים תופסים אותו כאיזשהו איום על שוק התעסוקה. גם ברשתות החברתיות שתרפו את הקלאפים וכל מה שקשור למערכות יחסים ושנראה קשר עם חברים. ועוד מבשקים אחרים שפשוט כמו הגדירו מחדש מסכמות חברתיות והתאגותיות. וזה הרבה פעמים תופס אותנו באיזשהו מקום של בין כלייה והתלהגות מהדבר החדש הזה שהגיע לנו לחיים, לבין איזשהו פחד וחשש, אולי אפילו געגוע וכניעה שדברים יחזרו להיות כמו שהיו פעם. איפה זה תופס אותך, האמירה הזאת? כן, תמר, אני מאוד מתחברת לאמירה הזאת. אני חושבת שבשנים שפרצו לחיינו הרשתות חברתיות נתנו להם כל כך הרבה נתונים ותמונות ופרטים עלינו, בלי השקעה, כן, כמה שבא לנו. וזה נושא שגם עליו דנים המון, כי איבדנו את הפרטיות שלנו מאז שהתחילה פייסבוק. יש לנו את הדמות הדיגיטלית שלנו, שאנחנו ככה מעלים אליה את הדברים. היא מציגה חלק מאוד קטן מהחיים שלנו ומי שאנחנו. אבל כן, כל החיפושים הסודיים שלנו בגוגל מעלים לנו כל מיני פרסומות על דברים שאנחנו מחפשים. הדמות הזאת היא האבטר שלנו, היא מייצגת אותנו כל מיני פלטפורמות. בשנה האחרונה גם כל הכלים של האיי-איי קיבלו המון המון במה. אם זה יצירה של תמונות, אם זה שט-ג'י-פי-טי. ויש לנו כל כך הרבה פתרונות לפתור דברים בצורה הרבה יותר מהירה ויעילה. ואני מאמינה שטכנולוגיה באמת נולדה בשביל לפתור לנו בעיות. ומה שקורה כרגע היא גם יוצרת הרבה תלות מבעיות אחרות. כלומר אנשים שעובדים היום עם השט-ג'י-פי-טי באופן שהוא שוטף, גם אני לפעמים עובדת עם השט-ג'י-פי-טי. זה הופך אותנו מצד אחד לבן אדם מאוד מאוד סופר, סופר יעיל, חכם, מהיר. אפשר לבצע את העבודה יותר מהר. אף אחד לא יודע אם השתמשנו או לא, אבל אנחנו פשוט נעשה את העבודה שלנו. זה יסכם לנו את הנתונים, זה יעשה את הדברים. אבל מי היינו בלעדיו? אם היו מורידים אותו ליום אחד, איך היינו מתפקדים בעבודה? אנשים היום משתמשים בו בכל דבר, לכתוב קורות חיים, להתאים את הקורות החיים למשרות. אם זה לבנות תמונות פיקטיביות, ככה שמעצרות איזושהי מציאות אחרת. באמת, אני מרגישה שזה כמו עוד איזה איבר כזה שגודל לנו, שמתפתח. ומה יקורה אם מישהו יסוגר לנו את האינטרנט, את החשמל, ואין לנו אותו מה? מה אנחנו נהיה? כמו שנצא לדרך בלי להשתמש ב-Waze. אנחנו נסתדר או לא נסתדר? ואם אנחנו חוזרים אחורה אחורה, אז לפני שהיו טלפונים סלולרים, היינו רק איזשהו טלפון קביל כזה בבית. אם מישהו היה עונה, זה היה סבבה, כנראה שהוא בבית. ואם הוא לא עונה, כנראה שלא. ולא היינו יודעים מי הולך להתקשר, והיה כזה משהו מאוד לא ידוע ומפתיע. והיום זה משהו שהוא הרבה מעבר. כן, אם מישהו קראת ההודעה, ענה, לא ענה, אפשר להכניס הרבה רגש על הנושא הזה. כל מיני ספקולציות, בכוונה לא עוני, הוא רע, הוא לא קרא. החיים הם ממש אחרים. אני מרגישה שיש גם פחות חופש, כל הזמן מצפים איתנו להיות זמינים. והאמת, יש כל כך הרבה מה להגיד על זה. איך זה פוגש אותך, תמר? זה לגמרי, האמת שבאמת כל מילה שאמרת, את מדברת על פחות חופש ועל איזושהי תלותיות שאנחנו פתחים. ובאמת כשאני התחלתי לחשוב איפה זה פוגש אותי, אז באמת, נזכרתי בכל ההתפתחות הזאת של הטלפונים בניידים, עוד אפילו לפני שהיה סמאלטפון. אבל אני חושבת שכשאני הייתי בכיתה זין, אז הטלפונים בניידים ככה התחילו להיות יותר מה שנקרא, רכוש של כולם, לא רק של מנוגרים, פתאום להקלט גם לילדים התחילו להיות טלפונים. מוגבלים. עדיין היו מוגבלים בתקציב, בדמנים, בכמות של סמסטים, הייתה לנו מגבלה. והיום הכל חופשי חופשי, ומישהו יודע גם לקחת את כל מה שאנחנו מדברים ולהפוך אותו לדאטה, להפוך אותו למשהו בעל ערך. לגמרי, לגמרי. ואני חושבת שהמקום של זה ביותר תופס אותי, זה המקום של החופש שלי לשנייה לא להיות, לא להיות עם יכולת כל שנייה לענות על כל שאלה שיש לי, או לא להיות זמינה. כל הזמן אני זוכרת שגם אחים שלי וגם אני, אנחנו לבדנו בפנימיות מחוץ לבית, כי גרנו ביישוב שהוא מאוד מרוחק. ואני זוכרת שכשאחים שלי היו נגיד חוזרים מביתה, אז ההורים שלי היו יודעים שהם בדרך, שהם יוצאים מהבית ספר שלהם, ושעות כמה שעות הם יגיעו, והכל בסדר. ופתאום במציאות שלי שכבר היה הטלפון היד, אז כאילו רצו לדעת כל הזמן איך הדרך, ואיך הולך. ואם השנייה לא מגיעה אז אולי כבר קרה משהו, אז דואגים לי. וכאילו, אני זוכרת שהתחושות שלה היו כזה, רגע, הכל בסדר, לא צריך לדאוג כל כך מהר. ואנחנו באמת מצפים שהכל יהיה כל כך מיידי כל הזמן, כששרחנו הודעה בוואטסאפ אז יענו לנו ישר, ואם מישהו לא עונה אז אולי באמת קרה משהו. ואני יכולה להגיד שאם יש משהו שכזה, אני לקחתי בהתמודדות שלי מול הדבר הזה, היום הטלפון שלי כמעט 100% מהזמן הוא על שקט. זאת אומרת אני לפעמים לא יודעת שבחו לי הודעות, או שמתקשרים, אני ממש מאפשרת לעצמי את הבחירה, מתי להיות מחוברת או מתי לא. גם בסופה שאם לפעמים אני כזה שמה את הטלפון בפאד, ואני סוג של מנסה להכתיב נציאות ליד, אולי כנגד כל הסיכויים, אבל שאני לא זמינה כל הזמן, ואני לא חלק מזה. חדש מאיד. זאת אומרת צמר, זה שאת משתיקה את הטלפון, גם אני אגב משתיקה את הטלפון, וברגע שהטלפונים שלנו מושתתפים, הם גם לא גורמים לאנשים אחרים לבלוק את הטלפון שלהם כל שנייה, או לדאוג ולרוץ את הטלפון כל רגע. מה קורה, הטלפונים האלה כל ההתרעות, הם בעצם מהירים אותנו כזה, בוקר טוב אני פה, היי אני טלפון, אני כאן, ואז גם הבן אדם של הידי ששומע את ההתרעות, אפילו את של הרתת, כן כל דבר כזה הוא מקפיץ אותנו, כי גם לנו יש את המכשיר הזה, וגם אנחנו רוצים לראות שהכל בסדר, משהו שהוא פשוט נהיה מובנה. אז ברגע שאנחנו משתיקים, אנחנו גם אומרים לאחרים, לא להידבק למכשיר בלי הפתקה. לגמרי, אני חושבת שזה מאוד מאוד חשוב לשקט את זה, גם במפגשים חברתיים, נגיד לפעמים, יש לי חברות שאני יכולה לשבת איתן לקפה, אחרי באמת הרבה זמן שלא ראיתי אותן, והטלפון יהיה שם ממש ממש נוכח, ופעם לא הייתי מרגישה בנוח להגיד, והיום אני כזה, כן מוצאת את עצמי אומרת, וואי בא לי שאולי נשים את הטלפון בצד, או אני אשמח שנייה להיות איתך, אני מרגישה כזה שהמסך טופה, הרבה מהמקום, ואני יכולה להגיד שגם בזוגיות שלי, אז בן הזוג שלי אמר לי פעם, שכזה לפעמים הוא פונה אליי, ואני נגיד באמצע לכתוב הודעה, או לעשות משהו או זה, זה מאוד קשה לי להתפתח מהמסך אליו, וזה ממש הירום, כאילו באיזושהי עבודה שלי, לשנייה כאילו שים את הטלפון בצד, לשנייה בן אדם מדבר איתי, להתפתח מהמסך, לשנייה לתת לו את עצום את לב במרחב, זה לגמרי איזשהו תהליך אני חושבת, זו בחירה מודעת, שאנחנו באמת חייבים לעשות כל הזמן, נכון, זה בגלל שאנחנו נכנסים, יש לנו איזשהו לופ כזה, ברגע שאנחנו נכנסים, נכנסים לפייסבוק, יש לנו איזשהו פיד כזה שלא נגמר, ואז בולקים באינסטגרם, ונכנסים לחטשות, אז נורא מאוד קשה לנו להפליץ את הלופ, וגם כל הזמן נכנס לנו לחזור אליו, כי זה כבר משהו שפעולה חוזרת, זה כבר נהיה הרגל, ואני אגב משתיקה את הוואטסאפ, שזה אולי נשמע לאנשים קצת מוזר, יכולים לשלוח לי הודעות אפילו מהגן של הילדה, אני לא יודע, אבל אני משתדלת להשתיק את הוואטסאפ, כי הוא ממש ממש מפריע לי, אני לא יכולה להיות זמינה, כמו שאתה אומרת, כל הזמן לכל אחד, אני פשוט לא אספיק לעשות שום דבר, עם כל הם אני אהיה בהודעות ובטלפון, אני מנסה מאוד להיות במה שאני באמת צריכה, זה נורא קשה, כי זה פשוט ממקר, אז אנחנו לא בשליטה על הדבר הזה, אבל אני משתיקה כל אפליקציה שהיא נראית לי לא הכרחית, כמו למשל פייסבוק, אינסטגרם, וואטסאפ, טיק טוק, כדי כמה שפחות לקבל את ההפרעות האלה, במהלך היום יום. ואיך זה מסתבר באמת למשל מצד הגן, אם זה הצוות המקצועי, אם זה ההורים, היית צריך לקבל תגובות של מה סתם היה צ'ירלי, היה פה משהו דחוף, למה לא אדם? האמת שפעם אחת רק קרה משהו דחוף, שגיליתי רק בדיעבד משהו שקרה, לא יודעת, עברו איזה שעתיים שלא נגעתי בטפל, הייתי נורא מרוכז בעבודה, ואז גיליתי, וגם הקבוצה של הגן היא נמצאת בהשתקה, אז כאילו, יש לי רצף כזה של מחסומים, יש לי השתקה, יש לי ארכיון גם, אני חושבת שהיא אפילו הייתה בארכיון, וגיליתי אחרי שעתיים שיש השתקת חשמל בגן, וכל ההורים כבר הלכו להביא את הילדים, הלכו להביא את הילדים וזה, ואני פשוט לא מודעת לזה, אירן גם לא שם לב להודעות של הגן, ואני חושבת שמיקה הייתה בין הילדים האחרונים בגן, אבל כן כאילו כולם בסדר, אוקיי זה היה הפסקת חשמל, היה קצת חם, ולקחתי את הילדים קצת יותר מאוחר, אבל לגמרי, בוא נגיד הקושי שלי הוא להתרכז בעבודה, ולהיות באמת בזון, ולהרגיש שהייתי פרודוקטיבית עכשיו, ועשיתי מה שהייתי צריכה מהתחלה לטוף, זה נדיר שאני מרגישה שבאמת, וואו עשיתי זה, כאילו אף אחד לא הפריע לי עכשיו, כאילו כשאני מגיעה לזון הזה, אני באמת רוצה להיות שם עוד קצת, לגמרי כמה קשה לנו להגיע לזון הזה באמת, אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי כזה, רגע שנייה לפני שאני צריכה להתרכז, בודקת וואטסאפ, בודקת מייל, בודק את זה, אוקיי החליפתי את כל הזירות, אפשר שנייה להתנתק, ובאמת לנסות להישאב לזון הזה, וכל כך בקלות אפשר להיות מושכות ממנו, דיברנו פעם על אפליקציה שנקראת פורסט, שהיא מאפשרת לך בעצם לשים את הטלפון על איזשהו שקט, כאילו היא פועלת והיא לא מאפשרת לך גישה, בשם האפליקציות בטלפון, ואז את מגדירה על אותה מימן את מפעילה אותה, והם מתחילים שעל כל שעתיים שאת ככה במדיטציה בטלפון, הם שותחים עוף. זה נחמד. לגמרי. אז כמה עתים יש לך? לא מספיק. אבל אני חושבת שזה באמת חשוב להתייחס גם, דיברנו על וואטאפ, אז גם בוואטאפ יש את הפיצ'רים האלה שמאפשרים לנו באמת לבחור, עד כמה אנחנו רוצות לעשות מעורבות. אם זה להשתמש בערכיון כמו שנסתכלת, או לשים את הקבוצות על אשתק, או בכלל לעשות איזשהו אשתק על כל האחרות. אז יש לנו בחירה בתוך המקום הזה, וחשוב להיות מודעים ומודעות לבחירה שיש לנו. נכון. יש גם, אם אנחנו רואים שאיזה אפליקציה היא נורא מפעילה אותנו, מה שנקרא, נגיד אני ראיתי תקופה שפייץבוק נורא מפעיל אותי, אז מחקתי אותו בשבוע. כאילו זה מעשה קצת קיצוני, אף אחד לא עכשיו ימחק את הוואטאפ וזה, אבל זה נותן איזשהו עביר, זה פרספקטיבה אחרת, כאילו מה קורה שאין את זה, פתאום יש שקט, פתאום לא חייבים לראות מה כולם עושים עכשיו, איזה כיף לכולם, ומה אני עושה ומה הם עושים, ומה בא לי לעלות, ואיזה תמונה יפה יצא לי. כאילו קצת לשחרר את המקום הזה, להכניס אוויר, זה ממש עוזר, באמת לזהות את הגורם המפריע, מה שנקרא. לגמרי. אני הרבה פעמים מרגישה, שזה כמו סוג של מערבולת, ששואבת אותי, ואז פתאום אני, כאילו נזכרת שיש לי את היכולת לשחוק, ולצאת מהמערבולת. זה נותן לי איזושהי תחושה של חיות, ושל תחירה, ולהגיד רגע, המערבולת הזאת לא שואבת אותי דאר כורחי. יש לי היכולת למחור, ולהחליט כמה אני רוצה להיכנס, ולהישאב בתוך הדבר. נורא קל להישאב, כי מביאים לנו כל הזמן תכנים שאנחנו אוהבים, ושמכירים אותנו כל כך טוב, אז הם יודעים שאת תאהבי את הסרטון הזה, של הכלבים שעכשיו יש, ואחרי זה את הבחורה הזאת, החליפה את האיפור, ואז איזשהו קורס שהוא מעניין, שיכול להיות שאת תקני אותו, וכאילו הגלגול של התכנים, הם נורא מותאבים אליך, ואז אנחנו נשאבות להרבה מאוד זמן. ברגע שאנחנו מודעות לסיטואציה, שמישהו גם יש לו איזה אינטרס להשאיר אותנו עוד קצת, בוא נגיד, הרבה אינטרס, אז באמת לקחת את הדברים על האחריות שלנו, אנחנו אחראים פה על הזמן שלנו, זה המכשיר שלנו, זה הידיים שלנו, זה העיניים שלנו, זה המוח שלנו, ואנחנו כן, יש לנו בחירה, להישאר עוד קצת או לא, יש לנו עוד דברים לעשות בחיים. לגמרי, ואתה פה, אתה יודעת, זה הנושא של התרגות, ואתה יודע מה אנחנו אוהבים, אז גם בנוגע לזה, הרגשות שלי הן מאוד מעורבים, כי אני רוצה להגיד לך, וואי, איזה כיף שיש תרגות, זה נשמע אולי מוזר להגיד את זה, רוב העולם מתנגד לתרגותים האלה, אבל אני ארך כלל מרגישה, שאיזה כיף ברגע שיש איזשהו נושא שמעניין אותי, או לדעת עכשיו, חיפשתי, לילה לבן דוג שלי, סדנת רישום לעשות ביחד, אז הגיעו אליי דברים, אני גם צריכה לחפש אקטיביץ' כזה, אבל פייסבוק מאוד מאוד מאוד עוזר לי, לחפש לעוד מותני שירות, נקרא לזה ככה, במקרה רעיית החיפוש, ודבר שני, אני גם הרבה פעמים מסתכלת על זה, בתור איזשהו שיקוף של התודעה שלי, זאת אומרת, אם אני הרבה עוסקת בנושא מסוים, פייסבוק מקפיץ לי אותו, כל רשת חברתית אחרת, אני מסתכלת על זה בפייסבוק, ואז אני יכולה לראות, רגע, זה באמת תוכן שנושא לי טוב, זה המקום שאני רוצה להיות בו, איך אני מרגישה כשאני נחפשת לתוכן הזה, וזה נותן לי איזה שהוא מקום של שיקוף, של בחירה, ואולי זה כמו שאמרנו מקודם, יש לנו איזה שהם כלים, כל ההתפתחות הטכנולוגית, הם נותנים לנו כלים, שאנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו מנתבים אותנו בתוכן, אם אנחנו רוצים להשתיים, או אנחנו רוצים להשתמש בהם, כאיזה שהם כלים שמשרתים אותנו. זה אפשרי להיות יעיל? כאילו, כשאנחנו נכנסים לפייסבוק, מתחילה לא תמיד הייתה לנו איזושהי מטרה, היה לנו איזשהו ארגן כזה, נכנסתי לפייסבוק, לא כמו שאת אומרת, כן במקרה שחיפשת זנה לבן זוג שלך ולך ללכת ביחד, זה באמת משהו נחמד, אבל ברשתות חברתיות, איזה מטרה יכולה להיות לי כשאני אכסת לשם, למשל, משהו שהוא יעיל, בוא נחשב. האמת שהדיסקים ממש משתמשים בפייסבוק, כמנוע חיפוש לכל דבר. כן. וזה משהו שאני גם למצאתי ממנו. זאת אומרת, אם בא לי עכשיו משהו, אז ממש אני אכנס לפייסבוק ואני אשכור שם, ואני אראה איזה פוסטים יגיבו על זה, או איזה קבוצות יש, מנזל הדבר הזה, וממש ליעזר באנשים. האמת שיש שם הרבה מאוד דעות ומידע, אם יש לי, נגיד נכנסתי השבוע לראות, אם מישהו יודע למה יש מיילים ספם, מהסור קשר שלי, איך אפשר לפתור את זה באתר. ובאמת, יש הרבה אנשים מאוד חכמים וטובים, שיענו, כן, אפשר להשתמש בפלטפורמה הזאת לטובתנו. יש לי משהו, בעיה שאני רוצה לפתור, אני פונה אל הקהל, כן, מישהו יש לו תשובה, זה יכול לעזור, זה אחלט לי. גם יש את המרקט פלייס, אם מישהו מוכר משהו יד שנייה, ויש פוסטים שהם בנושאים מסוימים. אפשר למצוא הרבה מאוד ידע, נכון? לגמרי. לגמרי, חד משמעית. האמת שהכנסה הזו של פייסבוק, שזה באמת כל הנושא של רשתות חברתיות, זה כבר הנושא שאנחנו רוצות לגעת בו, בפרק הבא, ואנחנו כבר הצליחות להגיע פה לקראת סיום. ואני חושבת שזה איזושהי נקודה מאוד אופטימית, זה מעניין, כשהגענו אליה ככה, למקום הזה, שלקחת איזשהו כלי, איזשהו ממשק, שהגיע לחיינו, טכנולוגיה חדשה, ולהסתכל עליה בצורה האוליסטית, רחבה, ביקורתית, להבין שיש לנו בחירה בתוך הדבר הזה, ויכולת להפוך אותה לנעיציבה, ולזהות את המקומות שהיא גם יכולה לשאוב אותנו, או לשנוע בנו, או ליתור תלוציות, כמו שאחקרנו קודם. ובהחלט, אנשים עצמאים ומודעים, שיכולים לעמוד מולה. מדהים. אז, תודה תמר, על השיחה המעניינת שהייתה לנו. תודה רבה לך. תודה, תודה. בואי נפגש בפרק הבא של הפודקאסט שלנו, מוצרים וחוויות. אם אהבתם, התדעתם, בא לכם להגיד לנו משהו, אנחנו נשמח. תעשו לייק, תשתפו, ויכולים גם לכתוב לנו ולהגיב. ביי ביי. ביי.