ספיר 1

During times of emergency, it is important to understand how to cope with feelings of anxiety and trauma. Stress can manifest in various ways, such as physical symptoms or negative thoughts. It is normal to experience these reactions, but it is important to find healthy ways to manage stress, such as maintaining a daily routine, connecting with others, and practicing self-care. It is also important to limit exposure to media that may be stressful and to support and reach out to older adults who may feel isolated. Taking care of our mental and emotional well-being is crucial during these challenging times. שלום למאזיני רדיו קולנסציונה, כאן איתכם שלמה ברזילאי. במהלך מצב החירום שנכפה עלינו אנחנו נשדר רעיונות שנוגעים להתנהלות הציבור בזמן החירום. היום אנו פותחים רעיון עם הפסיכולוגית מהשירות הפסיכולוגיה החינוכי בשם ספיר גרש. שלום ספיר. שלום. כידוע תמונות שנצפות בערוצי הטלוויזיה וברשתות החברתיות המגיעות מאזורי הקרבות גורמות לחרדה וטראומות לא קלות בקרב התושבים שחלקם מבוגרים ושמגיבים קשה מאוד בעת אזרקות. איך לדעת, איך ניתן לסייע לאנשים במצב הלחימה הזה? אז אני אתייחס בעצם לזה שאנחנו נמצאים קודם כל באירוע מורכב ומתמשך, שלפעמים אפילו קשה לנו לתת לו מילים. הימים האחרונים נובעים בדאגה, בחוסר ביטחון וחוסר ודאות, ככה שהמשימה המרכזית שלנו כעת היא להתמודד עם המצב הקשה בצעדים קטנים ומדודים ולחזור לאט לאט לשגרת חירום ככה שתאפשר לנו לתפקד בהתחלה באופן בסיסי ביותר. עכשיו אנחנו נמצאים בתקופה שבה כולנו בלחץ. לחץ שמתבטא במתח רגשי או פיזי. חשוב לי להגיד שלפרקי זמן קצרים לחץ אפילו טוב. הוא עוזר לנו להתמודד עם איום, הוא מפעיל את המערכת הסימפתטית שזו המערכת לתגובה לסטרס. מנגנון גופני ואבולוציוני שנועד מבט להגן עלינו. כמו למשל היה לה שבורחת מעריה. אין זמן לחשוב, אין זמן לבחון את הדברים לעומק וחייבים פשוט להגן על עצמנו. ככה שהדברים שאנחנו מרגישים הם בעצם מקורם במערכת שפועלת היטב. הבעיה מתחילה כשהלחץ מציף. ואז לפעמים הוא מוביל לאימותים, לפעמים לאימנעות, לפעמים אפילו משתק אותנו. וברגע שהלחץ גורם לנו לפעול באופן שלא יעיל ולא מעיטיב עבורנו, כאן אנחנו צריכים לשים לב. עכשיו, את תגובות הלחץ אפשר לחלק בעצם לארבע קטגורות מרכזיות. לפעמים הוא בא לידי ביטוי באופן קצת יותר פיזיולוגי. בדופק מואץ, מתח בשרירים, אפילו כאבי בטן. לפעמים הוא בא בפן יותר קוגניטיבי של ליבוי מחשבות שליליות. לפעמים בפן רגשי של עצב וכעס ובכי, איזושהי הצפה רגשית מאוד מאוד גדולה. ולפעמים בפן יותר התנהגותי שהוא נע באמת בין עשייה קדחנית, כשאנחנו כולנו רואים את הדחה של כולם להתנדב ולתרום, לבין אפילו איזושהי הסתגרות, התכנסות, השתבללות, אנשים שבקושי מצליחים להוציא את הראש מהטלוויזיה. עכשיו, יש אנשים שהדחה, הקלחץ, בא לידי ביטוי אצלהם בעיקר בקטגוריה אחת, ויש כאלה שבכמה. אבל חשוב לי לציין שכל ביטוי שכזה הוא נורמלי. בייחוד במצב הלא נורמלי בו אנחנו נמצאים. יש אנשים שמאוד ניוולים מהתחושות הגופניות האלה. מהדופק פתאום שמואץ, ההזען, נשימות המרובות, או כאבי הבטן הבלתי נסבלים שאני שומעת באמת באנשים. וחשוב לי באמת שאנחנו נזכור שזו הדרך של הגוף להגיב למצב הלחוץ שאנחנו נמצאים בו, ולהוטט לנו שאנחנו צריכים לפעול כדי לשמור על עצמנו ולהסתפק אנרגיה למקומות הנחוצים. עכשיו, זה לפעמים יכול להיות נורא נורא מבהיר, וחשוב כן לנסות להסתכל על זה כמשהו שמסמן לנו, אוקיי, רגע, זה הזמן לשמור על עצמי כמה שיותר. עכשיו, תגובות הלחץ שלפעמים יכולות להיות בלתי נסבלות, הן זמניות ודוחות עם הזמן, וזה משהו שבאמת חשוב חשוב לזכור. זו תקופה שמעלצת אותנו לנוע בין כל מיני קצוות, להיות דינמיים וגמישים עד כמה שאפשר. אנחנו נעים בין להתחבר, להתחבר לעצמנו, להתחבר למעגלי השייכות, לחברים, למשפחה, אפילו למנוחה ולאוכל, לבין איזשהו ניתוק, בין אם זה משחק, לצאת לטבע, ספורט, לנוע, אנחנו נעים בין שמירה על שגרה, לבין שבירת שגרה, שכמובן שהיא בסדר במצב הזה. אנחנו מנסים כן לשמור על סדר יום, על איזשהו עוגן, משהו שישרה בנו ביטחון, ועדיין לאפשר את הבריחות האלה, את השבירות שגרה, שהן לפעמים אפילו גם קצת מטיבות. אנחנו נעים על מנעד רחב של רגשות, בין עצב לשמחה, בין יאוש לבין תקווה. זה בסדר לבכות, זה בסדר לכאוס, זה אפילו בסדר להתרגז משטויות במרכאות. זה הדרך של הגוף לשחרר את האנרגיה שצבר, שאנחנו לא נותנים לו לשחרר. ולכן חשוב שאנחנו לא נבזבז את הכוחות שלנו על לכאוס על עצמנו, לא על זה שאנחנו יותר מדי ולא שלפעמים אנחנו לא מספיק. זה בסדר ואפילו גם מותר ונחוץ לשחוק. הרי אנחנו חזקים מהכל, החיים חזקים מהכל וממשיכים, וחשוב לתת מקום גם לרגשות הטובים והחיוביים שממלאים את מאגר הכוחות שאנחנו כל צריכים. אנחנו בעצם נמצאים עכשיו באיזשהו מצב טראומטי. שבר נפשי שהוא דומה מאוד לשבר פיזי. וכמו שבשבר פיזי בעצם, אנחנו צריכים לתמוך וצריכים להטוף ולדאוג ולהזין באוכל והאהבה. ולהתעזר בסבלנות לאט לאט עד שמתאחה. אותו הדבר גם עם הנפש שלנו. להזין אותה בחום והאהבה, לתת לה את כל מה שהיא זקוקה לו, ובעיקר גם זמן וסבלנות עם כמה שזה קשה, עד שנשיקם אותה. כי גם השבר הנפשי מתאחה. אז בעצם אני רגע אסכם את הכל. אנחנו רואים של הגוף, למוח וגם לנפש שלנו. יש את היכולת להגן עלינו בזמן לחץ וסטרס. אבל לצד זה עוד חשוב לזכור שיש לה גם את היכולת לחוסן ולהתמודדות. זו היכולת בסיסית שקיימת אצל כולנו. אנחנו צריכים רק למצוא אותה ופשוט לתת לה מקום. כל אחד מייצר לעצמו את נתיב הבריאה ויציאה דרגתית מהלחץ, בדרך שמתאימה לו ומתאימה לו בדיוק באותו הרגע. כאן יש לי רק שאלה. אני הייתי רוצה שכן תתייחסי לכל מה שמשודר במדיה שזה מלחיץ. האם את ממליצה להקטין את ההסתכלות על זה, את המבט בטלוויזיה? מה את ממליצה? שאלה נוספת. כל נושא של המבוגרים שחיים פה, שלפעמים גם לבד. איך להתייחס אליהם? אז אני אתייחס באמת לעניין של המדיה. הרי יש איזושהי אמרה שידע זה כוח. ואני חושבת אפילו להגיד לך על עצמי, אני בימים הראשונים לא הצלחתי להתנתק. הטלוויזיה פעלה עשרים וארבע שבע, וכשלא ראיתי טלוויזיה, השלמתי דברים ברשתות החברתיות. ממש הרגשתי כמו מכורה. לא הצלחתי לעזוב. וחשוב לי להגיד שזאת איזושהי אשליה של כוח. כי בעצם בדיוק כמו תרופה, גם את הטלוויזיה ואת החדשות, חשוב לצרוך במינון הנכון. חשוב להתמקד בעובדות ופחות בפרשנויות. חשוב למנן את זה. לא לראות עשרים וארבע שבע, אבל ממש לבחור כמו סדר יום, כמה נקודות במהלך היום. וכשזה מציף אותנו, לזכור לעצור, לנשום, ולהתרכז ולהתמקד בכאן ועכשיו. מה לגבי מבוגרים? לגבי באמת מבוגרים, הביחד הזה הוא נורא נורא חשוב. התחושה שאנחנו לא לבד, גם אם זה אפילו ברמת ההודעה, או שיחת טלפון, או מפגש קרוב. התחושה באמת של הביחד, שכולנו שומרים אחד על השני, כולנו מחזקים אחד את השני, היא מאוד מאוד חשובה. ולמבוגרים שמרגישים לבד, הם יכולים גם באמת אפילו לקום ולתת, לקום ולפגוש ולעזור. כי כשאנחנו בעצם נותנים לאחר, אנחנו מתמלאים בחזרה בכוחות, בתחושת מסוגלות, בקומפטנטיות, ולכן אני חושבת שלהדאוג לביחד הזה, הוא מאוד מאוד מאוד חשוב. אנחנו מסכם פה. תודה רבה. ואני מקווה שיבוא ימים, ואנחנו נתדרש פחות לכאלה מצבים, אלא יותר ואף פעם ניפגש בסיפורים של שגרה, וכאלה דברים. תודה רבה, ספיר.