פרק 6

The narrator tells a story about their father, who was not strong with words. The father spoke in pauses, carefully choosing his words. The family lived in a house on the edge of the neighborhood, and the father always filled his free time with DIY projects. The narrator and their sister shared a room until the age of six, when the narrator was moved to a separate room that used to be the father's workspace. The room had a window that looked out onto the backyard, and the narrator cherished the space. The father had a story he would tell about "him," someone who would come at night and must not be disturbed. The narrator and their sister once saw the father talking to "him" in the backyard. The father insisted that they should not look directly at "him" and never explained what would happen if they did. The narrator and their sister discussed "him" and wondered why the father didn't protect them from "him." The narrator had a terrifying experience one night when " שלום לכולם, היום אקריא לכם סיפור קצר, הוא נקרא לפעמים הוא בא בלילה, וכתב אותו אלון אשתר. לאבא שלי היה רק סיפור אחד לפני השנה. הוא לא היה חזק במיוחד במילים, זה לא היה התחום שלו. הוא תמיד דיבר בהפסקות, כאילו עליו לעצור ולחשוב על המילה הבאה שתצלמת, או כיצד יש לחדר אותה למילה הבאה כדי להוציא משפט הגיוני. העולם שייך לעושים, לא למדברים, היה משפט ששמענו לו מעט. לא היה לו פניני חוכמה רבות, אז אני מניח שזו הייתה האחת שהשתרשה אצלי בראש. הבית שבו גרנו עמד בקצה שכונה, כמו ילד שהוא קצה מחמת מאוס. הוא לא רק היה מובנח, כמו שאתם עשוים לחשוב. אבא שלנו נהג למלא שעות ריקות בצביעה, טיוחים ושיפוצים. יש לי עדיין רוחות רפאיים של יבלות, אבל הוא נראה בכל זאת ישן, כאילו הוא צנח מעין המימה האחרת שלא שמעו בה על מכוניות וטלפונים ניידים. הצד האחורי שלו פנה אל גבע קטנה שאצלו נמד ברושה, כמו מלך חזקן ואייף. כשאני ואחותי ביקשנו פעם לבנות בית על העץ, אבי רק צחק, מאורן אדיר, ואמר קופים גרים על העצים, אנשים גרים על האדמה, מה אתם קופים או ילדים? וזה סתם את הגולה על הבקשה. לאבא היה היגיון שקשה להתווכח איתו. לא הבנתי את זה אז, ואני לא בטוח שאני מבין את זה עכשיו, אבל לטענות מסוימות יש כוח שגורם להם להישמע הגיוניות. הכל תלוי איך אומרים אותם, וכשאתה טיפוס שממעיט במילים, כפי שהוא היה, אתה שוקל כל מילה כי קורא זהב. החלקתי חדר עם אחותי עד לגיל שש. היא, מטעם היותה הבחורה, זכתה לישון במיטה העליונה ולדכור אותי בציפורניה בכל פעם שרצתה להעיר אותי. זה לא נבע מהדר חדרים בבית, אלא מהרצון של אבי לקרב בינינו. שותפים לחדר, שותפים עד הקבר. אבל הוא עד אחד מהביטויים שלו. כשאני חושב על זה היום, צמרמורת הוכזת בי. כאילו זו כללה עתיקה שטרם השתחרה אותי ממנה. כשהגעתי לגיל שש, אבא העביר אותי לחדר הסמוך, שהיה פעם חדר העבודה. לא הבנתי באיזו עבודה מדובר, הרי העבודה היא דבר מספרי שלוקח את אבא מהבית מהבוקר עד הערב. שמחתי לקבל חדר משלי לשם שינוי. אחותי נהגה לפעמים לצוות אותי כשאני ישן, או לקרוא לי בשמות מאליבים. אהבתי אותה, כן, אבל בתוך חוד גדולה היא הייתה מאוד מציקנית וטובנית. זו הייתה מילה שלה, מציקן. כך שכאשר קיבלתי את חדר העבודה לרשותי, הרגשתי גאה, כאילו זה פרס. הרגשתי בוגר. הוא היה קטן, המיטת עשה חצי ממנו ולא היה בו הרבה, חוץ מישידה ישונה וקטם על הקיר בדמות נשר פרוס כנפיים. העברתי לשם את הצעצועים המעטים שלי, פרנב עם אוזן אחת שמותה. אחותי קראה לו חד אוזן, שבאוזני הילד שלי נשמע כמו חד אוזן. חיה לי מרגימה. אבא לימד אותי את המילה הזאת. אני חשבתי בכלל שזה תותח. זה ספר צביעה שהנהגתי למלד בחדווה. כל עוד היו אפרונות צבעונים. היה לי אפילו חלון משלי. הוא היה מלוכלך, אבל אחותי עזרה לי לנקוט אותו במכוון הפתיעה של חברות ותמיכה. אבא השגיח עלינו מפתח החדר. מגפת מטונפת על כתפו וידיו שלו בוט דחקו. מריח מיסיד ועוד משהו שלא זהיתי. משהו אמר שכמו הוא נדף ממנו תמיד. הוא תמיד התעקש שנעשה את מלאכות הבית ולא נהיה בטלנים מפונקים כהגדרתו. שותפנו את הבית פעם בשבוע. למדנו להכין מאכלים פשוטים. אורז, פסטה, מרקשואית. כיוון שכפי שאבא אמר, צריך ללמוד את הדברים האלה מתישהו. ואדם חכם לא מחכה למחר. אלה היו השעשועים העיקריים שלנו. לא היינו יוצאים החוץ הרבה. הוא היה טיפוס חסכן. פעם בחודש הוא היה לוקח אותנו לעיר ברכב המכרתיה שלנו, חיפושית בצבע אדום חלודה. אחותי שאלה אותו פעם אם חברי להקת החיפושיות נעשו בחיפושית, והוא צחק מעומק הלב. ראשו מוטה אחורה, עד ששערו המדלגל כמעט נגע באורפו. הוא היה לוקח אותנו לאכול גלידה בתחנה דלק. הוא שנה מרכזי מסחרים, והשתדל להנחיל לנו את שנאה זו. או לראות הצגות רחוב חינמיות. על סרטים לא היה מה לדבר. סרטים הם הדרך הכי גרועה לאבד את הקשר עם המציאות, אמר פעם. תרסומות זקניות על מסך ענק, זה מה שהם. הסרטים היחידים שראינו היו בטלוויזיה. סרטים בשחור לבן שלא הבנו מהם כמעט כלום. אבל קבשו אותנו בדמויות עוזרות, לבושות בגדים מיושנים, אך מקועצים, שלברו בביטחון עצמי מופרז ובדעלה תמידית. אבל אני רוצה לחזור רגע לחדר שלי. היה בו חלון שניבט אל החצר המתא. אבל לא היה טיפוס של גינון ודישון. למרות כל שאר מעלותיו. היו בו כמה עשבים שוטים שהאחותי ואני ניקשנו כל קיץ מחדש, למרות שנהננו להסתתר בהם ולשחק מחבואים. הם היו גבוהים מספיק להכבי ילד בן שמונה וילדה בת אחת עשרה. חומת אבן הקיפה את החצר, עשויה מלאבנים שהבא הקים בעצמו בזמנים רחוקים. כשאימא עוד הייתה בסביבה, בשערו היה שחור כולו. על הקיר המזרחי הייתה שאונה גופה של דחליל ישן, שנראה כמו שיקור מובטל. ראשו שמות, נכנסיים קרועים, בטן שפוחה שממנה, בצדצוב רדים מתים. אחותי ואני קינינו אותו שיקוריהו. אבא מעולם לא ניסה להיפטר ממנו, אלא השתמש בו כדוגמה. מה שקורה לילדים רעים. קצת ריחמתי על הדחליל האומלל, הרובץ וחופר הכרה שם. אבל גם פחדתי מפניו. דמיינתי אותו לפעמים מתעורר, אט-אט, משנת השיקורים שלו. רגליים מתעוותות, ידיו ארוכות מעכות את ביתנו חזרה פנימה. ראשו המזדקף בפתאומיות, גופוה נעמד כקפיץ מתוח. ראשו המפנה אל חלוני במבט חורש רע. נתת לי להתייבש כאן ילד, אל חשוס ספתי הבד שלו. אחותי לא כוחדה מדבר, או כך לפחות היא אמרה. היא צחקה על שיקוריהו, בכל הזדמנות שרק הייתה לה. ומעולם לא הבנתי האם היא עשתה זאת מתוך רחמים כלפי יולד. כבר אין לי הזדמנות לשאול אותה כמובן. אבא שלי, נדמה לי שכבר אמרתי את זה, לא היה חזק בסיפורים לפני השנה. היה לו רק סיפור אחד שאותו סיפר. הסיפור על ההוא. כך קרא לו. אבא תמיד דיבר עליו באותן מילים בדיוק. אותן הספקות רבות משמעות. שבהן יכולתה לשמוע שיקה נופלת. אותו קצב נשימה איטי וכבד. כאילו היה זה טקס קדמוני שפרטיו חייבים להישמר לאורך המאות הארוכות. ההוא מגיע בלילה. עלי בדבא. הוא מחליק דרך הדלתות ודרך הקירות. ושום אנו לא יעצור בדו. כששומעים אותו בא, אסור לזוז. צריך להעמיד פני ישנים. לשתף רפואים וחסר תנועה. לשאיר את האור קבוי. ומעל הכל, לעולם לא להביט בו ישירות. אבא אף פעם לא סיפר לי מה יקרה אם כן היה זה להביט בו. הוא גם לא היה צריך. רק לכך שאלות לא זכו לידוד. היו המון שאלות שהתרוצצו לי בראש בנוגע ל... הוא. מיניין הוא בא. למה הוא עושה את זה? הוא מסוכן? הוא בא לבקר גם אותך? והשאלה החשובה מכל, שמעולם לא נהגת, אלא רק בבעיר העמוקה והחשוכה של מוחי. למה אתה לא מגן עלינו מפניו, אבא? בעצם זה לא היה סיפור. לא ממש לפי הגדרות המקובלות של נרטיב, מוסר השכל, דמויות. הייתה רק דמות אחת, ההוא, שעשתה מה שהיא עשתה. אך לא רק בלילה. בפנים ובזמנים בלתי נתנים לחיזוי. הדבר היחיד שאפשר ומותר היה לעשות, היה שום דבר. בפעם הראשונה שההוא בא, הייתי בן שמונה. שכבתי במיטה על הצד, ראשי מופנה לחלון. הירח היה חרמש, והצרצרים שארו לעומדים על משמרתם. שיקוריה הוא רבץ במקומו הרגיל. ראש המונח על חזה הוא כאדם שנואש מהחיים עצמם. נתת לי להתייבש, ילד. הייתי שרוי במין ארץ בעיניים שבין ערות לשנה. ובה השמש הייתה כדור ענק ואפל, שינה כמו מטוטלת בין קירות חדרי. לא שמעתי את הדלת מסתכת, אבל כן חשתי בנוכחות כלשהי. לא הייתי לבד. מיד נזכרתי בסיפור של אבא, ועצמתי את עיניי. הישנוניות שלי התחלפה באחת, ופחד נוראי. ניסיתי לנשום לאט ולא לבוז. השמחה הייתה פתאום מעיקה ודוקטרונית, וקצת אצבעותיי רעדו. הסתערתי על שלא השארתי את קרביי על כפות הרגליים, כי היה לי קר. שמעתי אותו מקצרף. היה עליי לאזור את כל כוח רצוני כדי לא להציץ בו. ולו בטעות. נאלצתי לשכב אל העומדים, חסר עונים. הצדים שלו היו איטיים כשל אדם זקן, או אדם המתאמץ לא להישמע. נשימות שלו הלכו וקרבו אליי, כמו הרוח הנושבת כפור. לגיע אלם בפרעות. הייתי בטוח שאני עומד למות. הצטערתי שלא אכלתי עוד פרוסת הוגה בשבוע האחרון. שלא אמרתי לאחותי שלמרות כל ההצעקות שלה אני אוהב אותה. שלא יצא לי לראות סרט אמיתי. חשתי ברוכים לעברי. נשימותיו היו חזוקות יותר. איטיות להחריד. הסמיכה הופשלה מעל גופי. ציפורניים ארוכות, ואולי היו אלה דפרים, נגעו באורפי. קבשתי את הדחק לזרוק לעברה. אלוהים ידע איך. דיבור משול למוות. דמיינתי... דמייני הפרוע. ניסה להלביש את ההוא בצורה. לתת לו דמות של אלף ואחת מפלצות. אבל חופר היכולת לדעת מהו, הפך אותו לעוד יותר גרוע. אבא אמר לו לזוז. ואבא אמר לו להסתכל. דאבא תמיד יודע. הציפורניים נעו הלוך ושוב על אורפי. כמו לחפשות את המקום שבו כדאי להם להינעץ. אבל בסוף הם נעצרו, ואני חיכיתי לרגע שבו יפרידו את ראשי מצברי. זה לא קרה. הרגשתי את המחודרות לבשרי באיטיות, כמעט אפשר לומר באדינות. עונקה חנוכה נפלטה מיתי. הציפורניים התקרבו זו לזו, כאילו ההוא סוגר את ידו לאלגרוף. האור שעל אורפי התקמת כמו כדור נייר. נעמה ארוכה וגבוהה עלתה בחדר. דומה לצופר של ספינה עוזבת את הנמל. ואז הציפורניים הרפו ממני באחת. כפות ידיי עפתו את הקרית בכוח, משתופקות שיהיה לך שהסתלק. שמעתי אותו נושם עוד קצת, נשימות מהירות כמו פעימות ליבי שהטו לאט לאט. ואז הצעדים המחלקים לעבר הדלת, רוחן הלך. לא אהבתי לקום. הייתי מוטש מדי מחרדה והקלה. פקחתי יניים. החדר היה מואר קלושות, בנוגע ירח. שום דבר לא עוזב בו. נגעתי כלות באורפי, שהרגישו הטוב. הרגשתי את האצבעות... ניגשתי את האצבעות לפי. דם. שום דבר נוסף לא קרה אותו לילה. פרט לכך שנשארתי הרדולות השחר שוכב במיטה ומפוחד במחשבה על ביקור נוסף כזה. בבוקר ניגשתי למראה שבחדר הרחצה, וניסיתי לבחון את הסריטות שהשאיר הייצור על אורפי, אבל כמובן שלא יכולתי לראות אותן. אחותי נכנסה גם היא, והזיפה פנים כשנתקלה בי. אבל לא היו הפעם טענות ואיומים במשיכת שיער. יכולתי לראות זאת בעיניה, ובצורה שבה לטפה את סברה. כאילו ניסתה להרגיע, גירות מציק. הוא היה גם אצלה. תחילה לא אמרנו דבר. רק חיפשנו אישור לחוויה המשותפת הזו בפצעים ובאור החבר. ואז, את-את, כמו אדם שלומד לדבר, החלפנו רשומים. יש בנו זיכרונות. אני הייתי על סף בכי. היא לא. הקול שלה היה לא יציב, והורה לבן כל כך, שחששתי שתתאלף. אבל, היא תמיד הייתה חזקה ביותר. סיפרנו על כך לאבא, כמובן. בקולות נמוכים ומבוהרים, ובעיניי מושפלות, כאילו היה זה דבר רע שקרה באשמתנו. אבא רק כאזין ורוב קשב, אצבעותיו מונחות על סנטרו. זיפה ואפורים בועקים כסכינים זהירות. אני רע מרוצה לנסות לדבר, אבל אני לא יכול לדבר. אני רוצה לנסות לדבר, אבל אני לא יכול לדבר. אני רע מרוצה לשמוע שעשינו כדבריו. אנחנו, לעומת זאת, היינו ההפך ממרוצים. אחותי שאלה אם ההוא יפיתה את המילה בשקט. יחזור אי פעם. אבא אמר שכן. זה סביר בהחלט. היא שאלה כמה זמן זה עשוי להינשך. אבא אמר שהוא לא יודע. ואז היא שאלה, למה הוא לא עושה משהו בני בן? שאלה שהייתה גם חצופה, וגם באופן מוזר כלשהו נועשת. אני התכווצתי במקומי. עמדנו מול אבא, שישב ליד שולחן האוכל, מאיין במדור החדשות העולמיות, כמו שהוא קרא לזה. כמו נאשמים בפני שופט. אגם שלא בישנו שום פצע, אבל ככה תמיד הרגשנו במחיצותו. יצורים סוררים שראויים לנזיפה. אבא הניח מידיו את העיתון. חשבתי שהאחותי עומדת לקבל סתירה. ועל פי האופן שבו זכרה את סנטרה, נראה שזה בדיוק מה שחשבה גם היא. אבל הוא לא עשה דבר כזה. הוא דיבר בכל שקול והגיוני, כמי שמסביר דבר מה לאדם קשה תפיסה. הוא בא רק לילדים, אמר. ורק הם יכולים להרגיש אותו, מבינים? אני לא אהב את אותו, אמרה אחותי. אתה צריך להגיד לו שיהיה לך. אבא נאמך. אני לא יכול, אמר. אז אני אגיד לו, היא אמרה. את לא יכולה, אמרה אבא. אסור לך. אני כן. אני אראה לו מה זה. אני לא אתן שיעשו לי חורים בהורס, אני. אז הוא יהרוג אותך ואת אחיך, אמרה בבנים העניינית. הוא עונך יד על ראשה. אצבעותיו הגדולות מחסות את קרקסתה. זה מה שאת רוצה, נתוקה? היא לא נתה. שיניה היו הדוקות זו לזו. אני שתקתי. הפחד מתעורר בי שוב כמו דם מנוזל מפצע. הוא הורפה ממנה לחבר לעיתון. לכו לשחק. שרדתם את הפעם הראשונה, אבל יהיו עוד. תדעי שתתרגלו לזה. וככה שולחנו... וככה שולחנו... חזרה לשגרת יומנו. למרות ששנינו ידענו היטב ששום דבר לא יהיה כשהיה עוד. כשהיה עוד. הוא המשיך לבוא באופן לא סדיר. לפעמים פעם בחודש, לפעמים פעם בשבוע. בדרך כלל היינו שנינו זוכרים לביקוריו המיםים, ותוצאותיהם היו שריתות באורף וההרטבה במיטה. מוזר להתייחס לכך כאל שגרה. האם להיות מבואץ בכל לילה מחדש הוא דבר של מה בכך? אבל זה בדיוק כמו שאז זה היה. שגרה של פחד נורא. הופך קרביין. אחותי ניסתה להעמיד פנים שההוא מעצבן אותה יותר משהו מפחיד אותה. אבל אני הייתי האדם הקרוב אליה ביותר. וקשה לעבוד על אחד כזה. הבחנתי ברעד הקל בקולה כשהזכיר אותו בקיסין. כי אסור היה לה לדבר עליו מפורשות. או בעצבות ידה הימנית לצוותות את ידה השמאלית. שמחתי מצד אחד שיש לי שותפה לצורה, אבל מצד שני חוסר הידיעד באשר לא מבקר על אילי את ריף את דעתנו. ואבא לא ממש סייע לנו בכך. שאלתי אותו יום אחד אם אני יכול לישון במיטה של אחותי, והוא נעץ במבט כזה ששתל אותי במקומי. אתה ילד גדול, אמר. ואני לא מתכוון לתת לך לצעוד לאחור. לא הבנתי מה החזרה לאחור קשורה לזה. התאחזרתי נורא. ההתמודדות עם הציטייה הלילית גוותה ממני מחיר. שקיות אפורות מתחת לעיניים היו הדבר הכי בולט מאז שזה התחיל. ישנתי פחות ופחות בכל הילה. ומשנה אני נוחה על הגב עברתי לשנה מקורבלת כיצדור. גדי צמוד אל הקיר, עיני צמודות לדלת הסגורה. לא היה לי מפתח לחברי. אבא חשב שזו אחרות גדולה מדי לילד בגילי. ולא פחות גרוע מזה היה הרגע שבו הבנתי שהאבא שלנו הוא לא כל יכול, שיש דברים שהם מעבר לשליטתו. למרבה הצער זה לא היה גרוע מכל. אחותי ואני נהינו קרובים עוד יותר לאחד הביקורים הליליים הללו. כמתפקש משותפים בצרה. את השעות בהן לא היינו בבית הספר או עסוקים באיזו נטלה מטעם אבא בלינו בחצר סמוך לשיקוריהו האומלל. לא עלתנו לדבר עליו, ורותיו של אבא היו חרוטות עמוק במוחנו. אבל דיבור הוא לא הדרך היחידה להחליף מידע. חשפנו זה בפני זה את הצלקות שלנו, שהיו כמעט זהות, שריטות עמוקות באורס ואור מקולס בקצוות. אני צבעתי במבוכה על בשפתי, רומז לתקלה שחוויתי במיטה. ואחותי צחקקה ואמרה גם אני. החוויתי לעומתה בשפת סימנים סודית שפיתחנו את המשפט. אני רוצה שזה ייגמר. היא הנהנה ופניה לו פשוט רשת נחושה. אני אגרום לזה להיגמר, היא עמתה בשורה של תנועות ידיים. איך? שאלתי. לא ידעת עדיין, היא אמרה. אבל זה עוד יקרה. אם אבא לא מסוגל לעצור אותו, אז אני אעשה את זה. מעולם לא אהבתי אותה כמו באותו יום, אחר הצהריים. החיים נמשכו, כאילו שיש להם ברירה. היא ואני הלכנו לאותו בית ספר אלוף שאבינו יכול להרשות לעצמו. הייתה לה חברה או שתיים, ואני הייתי טיפוף די שקט ובישן. ככה שלא היה לי עם מי לדבר. וממילא היחסים שלי עם ההוא גרמו לחיץ ביני ובין אנשים שאינם יודעים לא כלום על קיומו. יכול להיות שהוא מבקר גם ילדים אחרים. אבא בהחלט רמז, וכך הוא פעמים המעטות שבהן הפליג בדבריו. אבל לא ראיתי סימנים של חופר שינה אצל התלמידים בקיטתי, או חיברון בפנים. אותם צלקות על העורף. אותם מבטים מבועלים בכל פעם שדלת נפתחת או רוח מתחילה לייבב. הייתי לבדי במערכה. בהפסקות, כשכל השאר יצאו לרדוף אחרי בנות או לשחק בכדור, או סתם להרביץ לילדים אחרים, אני התיישבתי על ספסל בחצר, רחוק מכולם, אבל לא לגמרי לבד. המחשבה על כך שאהו יבוא לבקר אותי בבית הספר הייתה בלתי נסברת. את הקריך שלי, לחם שחור עם גבינה תוצרת בית שהאבא היה גאה בה במיוחד, למרות החמיצותה, סיימתי בפחות משלוש מגיסות. ואת שער ההפסקה עברתי בשירבותים במחברת. מנסה לצייר את אהו. אבא עשר אלי אני באופן גורף דברים כאלה. אבל לא יכולתי להימנע מזה. היצור הפך לדיבוק, שרדף את מחשבותיי ואת חלומותיי. לדיבוק, שרדף את מחשבותיי ואת חלומותיי. תמיד כשניסיתי לדמיין אותו, חשבתי על אדם גבוה בעל זרועות ארוכות ומתפתלות, כשל זרועות תמנון שאורו ולבושו חד הם. אל תבקשו ממני לנסות להסביר את המשפט הזה. כשהגעתי לפניו הייתי נתקה. עד כאן דמייני עז לשלוח אותי. פניו היו עיגול שחור, ריק וחסר חיים. בכל פעם שסיימתי יור כזה, הייתי קורא את הדף ומקמת אותו לפני שהשלחתי אותו לפח. אבל בעסקה הבאה היו אצבעותיי המשכות שוב אל המחברת ואל היפורון. מסרטטות כמו מרצונה נטעו על כל זרועותיו האפשריות. לדברי אחותי, לחבריה לא היו בעיות כאלה. זה היה דרבו נוסף להנקות פעולה. לא כן שרק אנחנו נסבול מי יודע כמה זמן מהיצור הזה. מיום ליום דברה נחישותה להשיב מלחמה. אני לא רציתי לחשוב על כך. הרצתי את אומץ ליבה, אבל פחדתי מהתוצאות האפשריות של התרסה כזו. שנינו הסכמנו עם המסקנה הבלתי נמנעת, שאנו צריכים לדאוג לעצמנו. מה שהיה שלב נוסף בהתבגרות המועצת שלנו. אחותי הרתה לי באחת הספקות את הרכש החדש שלה. עולר קפיצי עם ידית שחורה שנראה משומש אבל קטלני. היא משכה אותו אליה כשניסיתי לגעת בו. זה מסוכן מדי, אמרה. אתה עלול להיחתך. נעלבתי, אבל לא הגבתי על כך. מה את הולכת לעשות איתו? היא הביטה בי חזרה בשפתיים קפוצות. להחזיר לו. נמלאתי חשש אבל גם התרגשות. תשתפי אותי. היא נידה פירושה. לא, אמרה. זה מסוכן מדי. אם אני אקשה לו יבוא אחריך. אתה צריך להחזיק את הנרח קטן. להמשיך את השושל. בנסיבות אחרות זה היה ממלא אותי גאווה, אבל הפעם הרגשתי שהיא מנסה להרחיק אותי. היא סירבה לומר דבר מהנוסף. חוץ מלחיצה עזבה בבריאי שהתרתה בלי לשמור על שתיקה. כאילו שהייתי זקוק לכך. השתיקה אפשר להיות הטבע השני שלי. אותו לילה סבלתי מחלומות בלהה. חלומות בלהה. חלומות בלהה. חלמתי שאני שוכב עם הגב לחלון וגוף זר עמק רובט מאחוריי. ידו הקבדה כרוכה סביבי כמו נחש פתאום החונק את התרפו. ניחוח נשימתו על המבל חיי ואני ערכתי עשבים מתים ויין חמוץ. אל תיתן לי להתייבש, ירד. לחש קול באוזני. והנה ידעתי שזה עוד החליל אמת. זה שיקוריהו. הוא בא לקחת אותי למקום אליו כל הילדים הרעים הולכים. הקצתי בהפכה. ליבי מתופך בפרעות. זהה מכפה את כל גופי. השלכתי מעליי את השמחה. בודק שאין מתחתיה שום דבר. אף יצור ניטב לא חלק איתי את השמחה. הצלצתי החוצה מהחלון. חצי הריח שלט בחוץ על הלילה המנומנם. באור הקלוש הזה, שיקוריהו היה שטיב הערב של צללים מכונסים. זה היה רק חלום, חשבתי לי. ובכל זאת, תחושרה עפפה אותי כמו גירוד מוציק. לא ידעתי מה... תשרא. דחף אז להשתין על אבי. יצאתי מהחדר על קצות האצבעות, מנסה לא לחשוב על האפשרות להתעכל בחור, כך סתם באמצע המסדרון. הדלת של אחותיה הייתה פתוחה קלות. כאילו היה לחם. כמעט אתי את מצחי. מאז החלה הוא את ביקוריו אצלנו, היא נהגה כמוני וסגרה את הדלת עד הסוף. ולפעמים הוסיפה חסצים כבדים כדי להקשות עליו להיכנס. הדלת פתוחה הייתה חריגה מהשגרה. אבל הייתי להות מדי לרוקנט של פחות מפדי לחשוב על כך עד הסוף. סיימתי את ענייניי. הורדתי את המים בעדינות הרבה שיכולתי. ובכל זאת הרעש נשמע מתני באזני. ותופסתי חרש חזרה לחדרי. סוקרת האפלה בזהירות כדי לוודא שאיש לא ביקר בו בעדרי. אז נכנסתי חזרה מתחת לסמיכה, וישמתי עד אמצע הבוקר. אילו ידעתי מה מצפה לי ביום של המחורת, הייתי ממשיך לישון עוד ועוד. אחותי לא קמה. למחרת בבוקר. באתי להעיר אותה לבית הספר, חוויה מוזרה כשלעצמה. כי בדרך כלל היא הייתה מהירה אותי. לרוב על ידי משיכת סמיכה באחת מעל גופי, הוא הטזה ציפות מים קרות על פניי. מצאתי אותה שוכבת במיטה, נחוסה בסמיכה עדיין. שערה ההרמוניה היה פרוע, כאילו דלתה כל הלילה במסיבות ובריקודים. אה, איזה מסיבות, איזה ריקודים. הפריטות של אורפה בעקו כמו מריחות מכחול אדומות, חדות ובועקות. טלטלתי את כתפה, היא לא זהבה. טלטלתי חזק יותר. חשד היום אחרי להתעצב בדעתי. אבל לא העלתי לתת לו שם. עוד לא. הנחתי יד על לחיה. היא הייתה קרה וכחולה. רק עכשיו התחלתי להבין בריח המחניק שתחילה הכרסתי אותו לחדר שהיה סגור זמן רב מדי. רק עכשיו שמתי לב לפניה שהיו קבורים בקרית. כאילו... כאילו פחד לפת את ליבי כמו אגרוף. תתעוררי! צעקתי. תתעוררי! הסתתי את שערה ומשכתי את הקרית מתחת לפני החברות. עיניה היו פכוחות באופן מביל וברגע חשבתי שהיא רק יעמידה פנים. שהיא תיתן לי סקירה ידידותית ובעוד כמה דקות נצחק על זה. כלומר, היא תצחק עליי ואני ערכו מזימות ומוכיח להשיב לו כגמולה. אבל לא. הגשתי את אצבעותיי הקטנות תחת הפה. לא חשתי דבר. רק נזלתי איזה שעב ואור קר. אבא! צרחתי. אבא! הוא הגיע בעיטיות מטריפה. כאילו רצה לדחות את המציאות כמה שרק ניתן או שככה זה נדמה לי. לא שמעתי אותו בא. רק הרגשתי את ידו הגדולה תוחפת אותי הצידה ללא גינונים יתרים. הוא בחם את גופתה החברת ברשת שהייתה כה נוקשה שחשבתי שהיא עומדת להישבר כל רגע. ואם הוא היה נשבר? הייתי נשבר גם אני. באופן סופי זה ללא תקנה. אחותי. אחותי היקרה. אבל זה לא קרה. הוא בדק את סימני החיים שלה. דופק בצוואר, עביר מהפה ומהאף ולאחר שבידה שהגרוע מכל קרה התכנס בתוך עצמו לרגע, מאורהו. לא הבנתי איך הוא יכול להיות כרמזק במצב כזה. האם זה מה שנקרא להיות מבוגר? אבל למה היא לא מתעוררת? למה היא? שתוק רגע. הוא לא הביט בי. עיניו היו שקורות ולרגע חשבתי שהוא צימח זקן בין רגע מרוב צער וכאב. ואחרי כמה שניות הבנתי. לא, זה לא זקן. זה קצת גילוח. כמעט שחקתי. טיפה שכמוני. ידוע ליטפה את צהרה הסתור. הוא הצם את עיני האבות ואני הכרתי לו תודה על כך. מבט העיון הזה רדס אותי אבל המשפט הבא שלו היה גרוע יותר. היא מתה, אמר בכל ניחה. אני אצטרך שתעזור לי לקבור אותה. ענדתי את ראשי לשלילה. לא, אני לא יכול. תפסיק להתנהג כמו ילד קטן. פעם אחת בחיים שלך. והוא תפס אותה. היא לא נזרה והיא של מעט המחיר. נעלמתי דון. הזכרתי בדלת ששעירה פתוחה. כיללתי את עצמי על כך שלא הייתי עירני מספיק. להומר שמה שכבר יכולתי לעשות. אבל אולי אם הייתי שם בזמן אולי אם סוות שומע את ליבו אליי לא יכולתי לחשוב שאולי זה היה בגלל העולר שרחשה, השל יודע איך. אולי ניסתה לדקור אותו. אבא הרים את הדברותיו כאילו הוא נושא ילדה ישנה. הוא השפיל עליי מבט ממרומי גבוה. אתה תעזור לי, בן? אני לא יכול לעשות את זה לבד. המשפט הזה לחד אותי. שומעתי בו את כל הכאב שהוא ניסה להבליע. הנהנתי. העיניים אלה עוד מאוד. גרוני קשה כאבן. אבא אמר שחייבים לקבור אותה בחצר. שאלתי למה לא בבית הקברות העירוני. שם הלכנו לזכרת אימא פעם בשנה עם פרחים. אבא אמר שזה רחוק מדי והוא עלול לשבור את הגב אם יצטרך לשאת את הגופה שלה עד לשם. חשבתי להזכיר לו שיש במכוניות חשבתי להזכיר לו שיש מכוניות שיכולות לעשות את זה אבל שתקתי. הוא היה במצב מאורער גם כך. וגם אני. זה לא היה הזמן להתעקש על קטנות. או שכך חשבתי באותו הזמן. והיי, הייתי ילד קטן. מכרות הבנתי בהליכים נורמליים. אבא הביא את המאדר ואני ניסיתי לעזור כמיטב יכולתי. למרות שכמעט העפתי את עצמי כשניסיתי לתקוע אותה באדמה. הוא חפר בתנועות קצובות מהירות כאילו רוצה לשים את כל זה מאחוריו. החומות הסתירו אותנו מעיני אחרים. ממילא גרנו רחוק משפנים חתתניים ולא רציתי לראות כאן איש דום ככה. ביטרתי על הניסיון לחפור בקרקע הקשה ותחת זאת שמרתי על אחותי כששחפה מחוסה בשמיכה כאילו היא עדיין ישנה. הבור באדמה נראה כמו פשח חור ורעב דני. חשבתי לעצמי שהיא הייתה ראויה לטוב מזה. המתניעה הייתה מלאה בקשרים בלתי נראים. ואני חשבתי לעצמי שדרושה משיכה ולא הפירוטה ביותר כדי לגרום לי לאבד שליטה. אבא עצר כדי למחות זהה ממצחו. ואני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו כאדם מבוגר ולא כאבי. שכוח, שבור, מבטו הממוקד התערפל. הוא שנע את מבטו אליי. רוצה לומר מילים אחרונות? הגושת בקורני לא הניח לי לדדר. היה כל כך הרבה דברים שרציתי לומר לה. כל כך הרבה מחשבות ובקשות ועצות. כולם זורקים יחד במין פקעת ביסי ניתנת לאתרה. אילו היה לי הזמן ועוז הלב הייתי כותב למגילה שלמה. אבל אף מילה לא תועיל לתאר את רגשותיי ולא את הפחד מכך שנשארתי לזדי להתנודד עם הלילה. ענדתי בראשי. הדמות סרבו לבוא עדיין. לך לישון אמרתי בכל חנוק. עכשיו את יכולה סוף סוף לישון. כל היא נשבר במילה האחרונה. אבא אינהן בא אזרחן וליטפק לקף היד הקטנה שלה כשהגיחה תחת הסמיכה. מה שגרם לי לאהוב אותו קצת יותר שמתי לב שציפורנה הוא ארוכות נורא ונראות כאילו טבל אותן ברוטב הגווניות. כנראה דם קרוש. הבנתי כאבו רגע או שניים. אולי הוא נחתך בזמן הגילוח ואז הוא הניח את אחותי. לא יותר מצרור בתוך הבור. כל האפר הניתה חזרה לבור גרם לי מחנק בחזה ונאלצתי להתיישב. רגלי לא החזיקו אותי עוד. בניגוד לציפירתיי אהו לא ביקרו אותי זמן רב לאחר מכן. הזמן חלף. החמימות הנעימה של האוויב התחלפה בחום המעביל של הקיץ. אין לי מושג איך אבא תירצ את הדרותה של אחותי לפני בית הספר. הייתי ילד קטן. זכרו, זה לא היה מסוג הדברים שהצטרכתי להתמודד איתם. כמובן ששאלו אותי שאלות אבל לא היו הרבה כאלה. ואני התמצרתי בשתיקתי עד שהניחו לי. אבל הזמן הוא רוצח שאלות מנופה. החבר'ה של אחותי נותר מאותם ועכשיו כשהיא איננה הוא נראה קטן בהרבה משהיה. אבא לא נכנס אל עבוד אבל אני כן, ברור. זה כאב כמו סכין בלב. אבל כשישבתי על המיטה שלה עם הסמיכה המשובצת והכרית שהצפרים שלה היו קוראים למחצה יכולתי להרגיש אותה קרובה אליי. מצאתי את העולר שהחביע מתחת למזרן. נראה שלא הספיקה להשתמש בו. לחצתי על הכפתור וציפיתי ב... וצפיתי בלב הנשלף כמו הגרוף משונן. אני ארוג אותו. הבטחתי לה. ואולי לעצמי. אם הוא יבוא שוב אני ארוג אותו. אלא שזו הייתה תקופה שקטה למדי. אבא ואני לא הרבנו לדבר גם כך. וגם שאת רוב ארוחותינו אכלנו יחד השקעתי את עצמי במטלות למה הוא יבקש ממני. הכל כדי להדוס את הכאב שביקש לאכול אותי. אבא נראה כאילו איבד עמה או שתיים מגברו. הייתה על פניו הבעה רדופה שגרמה לו להיראות עבוד. הוא כמעט ולא העירי בכלל. בקושי טרח למזוף בי או לשבח אותי. כשלא עבדתי או לא ישנתי נהגתי לשוטט בחצר שבשיחה כנועי ואני שומרתי מרחק משיקוריהו שעכשיו נראה כמו קבוצה נלוב. אחד על אישים שיעשה הכל בשביל רבע כוס משקה. שמרתי את העולר הקפיצי אצלי בכיס. התאמנתי בשליפה מהירה כאילו הייתי אקדוחן. לקרבתי את הדובי הישן שלי כמטרה לאימוני תקירה. נעצתי בו את העולר כל כך הרבה טעמים שכעבור שבוע לא נשאר ממנו כלום חוץ מקוש צמר משוסה כמו קורבן כנוסיית או פנועים הרושעים. הסיוטים שלי חזרו בפעם לא כחברה משיקוריהו כשישה. בסיוטים הללו מצאתי את עצמי רק מצאתי את עצמי רץ ורחק מהבית אבל לא מסוגל להתרחק ממנו. דיבטתי אחור המבואת. הבית נדמה קנה תחת מסילות בסינירות שומר על מרחק קבוע בינינו. מתוך הדלת הגיע חאו נחשולי באופן מעורר חלחלה. בפניו קנה מתחילות ללבוש צורה מכרת מכרת מדי אבל בכל פעם שהייתי קרוב לזהות אותם הייתי מתעורר נשנק, מגשש אחר לוגי מביר ידעתי שהוא יחזור בסופו של דבר ילדה חד קטנה לא תספיק לו במקדם או במוחר הוא יבוא ואני אחכה לו אני אשכב במיטה עם הגב לכיר והחלון מאחוריי פתוח אני לא יוכל להימלט אם תוכניתי תיקשל אני אחזיק את העולר בקף ידי הימנית קטן נספיק כדי להיעלם בה אני אשמע אותו כשיבוא וכשהרחן מעליי אבל נשימתו מראה את האוויר היא נעצת עליו ואישר בלבו אם לייצור כמה הוא יש בכלליו זה אומר הרבה לילות ללשונה זה אומר הפעמון ההתקירה זה אומר להתרחק מהאבא כדי שלא יקרא משהו בפניי זה אומר שהסגיר את סודי זה אומר נחישות והאתמודה אני אהיה מוכן, אני חייב להיות אבל כמעט נחשלתי הזמן, אותו מהמזרק וזקן והרמומי הוא זה שהטיל אותי בפח פצעי בגרות ראשונים התחילו להופיע על פניי ואני נהניתי הנאה חולנית מלפוצץ אותם במששת המוגלצובה שנגרה מהם אבא העתמילים עוד יותר אם אפשר אבל נראה ממושש קצת יותר הוא לא הרבה לחייך או לצחוק ממילא אבל יכולתי לחוש את יציבתו החדשה לראות כיצד הוא גומר את כל ארוחת הבוקר במקום להותיר אותה חצי החולה לשמוע אותו מזף בעידו אותו טוני הזה שהוא מטיפני כאילו לא קרה דבר שונאתי אותו על כך הוא לא הייתה לו זכות להחזיר את הדברים לתיקנה לתנאי כאילו אחותי לא הייתה איזו מידה נסלחת אסור לי לשכוח את זה בכל פעם שזה היה קורה בכל פעם שהיה איזה בדל חיוך עולה על שפתיי או מחשבה קלילה עולה בדעתי למשל הילדה שלמדה איתי בכיתה שהיו לנמשים לתסרת וסער כהה שהראו פעימות לב ומחייבות בחזי הייתי פותח את העולר ובקר את עצמי בפרק היד עד שהייתה מופיעה טיפה אדומה קטנה זו הייתה תזכורת זו הייתה הבטחה אבל היה קשה להישאר איזה חבר נאמן להבטחות נקם כל כך הרבה זמן החודשים התרחו ונמסו הופכים את העבר לאווה ואת הלאט לאפר אני חושב שטעמתי טעם נוסף של בוגרות של הדבר המחורבן הזה שקוראים לו בוגרות אישי דבר שדואח כמו כל דבר אם רק ינתן לו מספיק זמן לא היה לי אלא לקוות שאוכל להגשים את נתנתי במהרה אני הולכתי לבכור את עצמי מדי יום אם כי נאלצתי לבחור אזורים אחרים בגופי שלא יזלטו כל כך לעיני אחרים מתחת לטבור בצד המותן בין פתמותיי מיום ליום הטקס הזה הפך לשגרה ואין דבר מסוכן כמו שגרה אותו הלילה ישנתי בכבדות לאחר שהתאוששתי מהצטננות שתקפה אותי בפתאומיות פעם מצאתי נחמת מה בלהיות חולה נתנתי הייתה מכינה ליצח חזק ומרק רחני מתיישבת לידי ומספרת לי בדיחות וסיפורים שהמציאה במקום בוספת את הממחתות המלוכלכות מן הזלט שהפי ייצר בכמויות עכשיו לא הייתה לי אחות שתתמוך בי בשעתי הקשה רק אבא שעשה את המוטל עליו ברשת חמורה ובעיניים מקובצות כאילו חשש שהחייזקים עלולים להיכנס לתוך ישניו ולהדביק אותו אני לא יודע מה העיר אותי אולי חוש אישי שפיתחתי בשנה האחרונה אולי טן שאילל מעל הגבוהות אולי משהו פרוזאי פחות כמו נזלת שנתקעה באף החלון היה פתוח מעט כדי לא לתת למחלה להישאר בחדר כמו שאחותיה הייתה אומרת ורוח קרירה פלשה פנימה וצמחירה אותי חשתי מיד דבר משונה כבד יותר כברזל שוקע במים עמוקים העיניים נסכחו והופתו אל הצל הענק של החן מעלי הרגשתי כאילו רגליים נעולות במגפיים חופתות בחזי מבפנים ההוא הגיע ההוא פה ואני אינני מוכן הייתי מקלל את עצמי למעלה הייתי משותק מפחד הרגשתי כמו בחלומות שהייתי מקיץ מהם נתו לי יכולת לנוע או לדבר רק לשכב מי עזה ולחכות שהתוקף שההתקף יעבור אבל זה לא היה התקף לא, לא הפעם לא הפעם ההוא בחדרי, והפעם הוא לא יעצור בעד עצמו הוא ייקח גם אותי והבא יקבור אותי בחצר לצד אחותי ההומללה ויישאר לה אני אחלה לא אוכל להיזורק לפח והחבר היחיד שלו יהיה שיקוריהו המסכן האביל בעל מוח הקש אל תיתן לי להתייבש אבא השתעלתי זה מה שהגופי השיק מתוכו ברגע היום כזה לא פרחה או נעמה אלא שיעול מולה לך מבשר על בריאות מבשר על בריאות קרבה אם כאילו בהכרה חיים ארוכים ההוא נעצר האור היה קבוי אבל לא אור הירח יכולתי להבחין באצבעות ארוכות השולחות השלוחות אל צברי כאילו ביקש לנדוד את הדופק שלי שבוודאי עלה על מאה פעימות לדקה ברגע לא הבנתי ואז כן הרי הייתי אמור לישון או להעמיד פנים שאני יושם ההוא תמיד התגנב אלינו בחשיכה כמו בחדן כמו פורץ לילי שאינו מסוגל להסתמך על עוצם זרועו אלא רק על השמועה שמפיצה אימה בקורבנותיו אז כעת עיני ניצובו והוא באה בי בחזרה כאילו נלכדנו במבטים צולבים שרק גורם שלישי ישחרר אותנו מהם הירח החל לתת צורה לפנים הנסתרות הללו לאצבעות הקפואות לחזה נושם ונושף כרוח בצורת אדם ואז הבנתי וביכולתי להישבע שמאז ועד היום לא היה רגע נורא יותר מזוקק וטהור וחד יותר מכל סכין שפגע בי אז העזיתי את הפנים הללו את שרידי השיער ואת העיניים האפלות השלוחות אליי מלאות בצורך נובעית הדורש פורקן ויעימה כיצד יכולתי להיות כועזר? האם זה מה שגילתה אחותי בלילה הוא? האם זו הסיבה ששמקץ לחיה? והאם זה מה שהוא עומד לעולל גם לי? אמא, נתרנו בו עם זה בזה האב ובנו ההוא והקורבן כאילו חיכינו לראות מי יהיה לדשבור את הכישוף שכמו הוא טל עלינו ואז השאלתי שוב ללא מילת קסם ללא עורב או כדור קדולח ואמרתי בכל שבור מתחנן אבא הוא נראתה קלות כאילו לא סיפה לכך האצבעות נרדו אין ידמה שהוא נאבק בשמו או שהוא רק מסתעזר מכך שנחשף אינני יודע ולעולם לא אוכל לדעת מה עבר במוחו אם קיימת בכלל מחשבות במוח כל כך מעוות וערוף אבל רגע לאחר מכן הוא רחן לעברי ממלא את כל שדה הראייה שלי והפלצות החזה ביתר שעת לא ידעתי מה בדיוק הוא עומד לעשות זה לא היה בכוונתי אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, אבא, א� אבל הוא כן עשה דבר אחד. קרם לו לבלום, ולגנוח והפתעה. היה לו שותי שניות מועטות, והיה בדעתי לנצל כל אחת מהן. צלילות משונה שלתה בי. פרירות של אדם, הוא מחזיק ברובי צעיד, והיא מאזית את הקנה בשלווה גמורה, אל מטרה לא חושבת. ידי הפנויה תולשה מעליי את הסמיכה והשליחה אותו עליו. החושך היה ידידי, וניצלתי אותו. הוא פלט נעמה מבולבלת, מופתעת, שהייתה אפריעה להיות משעשעה, תיל מלא הנסיבות. החלון היה מאחוריי. קפצתי. המדרן משמיע קול פקיעה מתחתיי. פתחתי אותו בזעיתה, והפלתי את עצמי החוצה. האדמה הייתה קשה, וקרה. חטפתי שריטה ברקה, וקירה במכנס, אבל זה היה כסף קטן. סכמתי מיד. לא תורך להתעכב על הכאב. העפתי מבט מפוחד לאחור, אל החלון הפעור. הוא מילא אותו בגופו. ידיו אוחזות בעידן, כמו ביקש להתלוש אותו ממקומו. לפתותיו היו פסוקות בנעמה נמוכה, בעיניו היו תאומות שחורות של זעם. כמעט ונחבשתי שוב בידי הפחד, אבל ידעתי די ואותר ממנו. הסתובבתי, והתחלתי לרוץ. מתעלם מהאבנים והקוצים שפצעו את קפות רגליי החיפות. כמעט מעדתי על משהו דמו ידם. בקריאת בעלן בקעה מפי. במחשבה שאלו יקדים אותי איכשהו. והרב לי בחצר. אבל זה היה רק שיקוריהו. רובץ לו באדישות הנצחית שלו, לחכה למישהו שישחק איתו. לא אני. אני סיימתי עם המשחקים. בעטתי בו וחזרתי לרוץ. מזנק מעל הגדר כמבלי לחשוב, בזדוח הלילה. שומעתי כל חוותה כבדה מאחוריי בנעמה קולנית שבכלל לא דומתה למשהו שהופך מגרון אנושי. הוא יצא אחריי. הוא לא טרח לדבר לליבי. יצוק לי מילות אהבה או כאף. הוא לא היה אבי עוד. הוא היה ההוא. פסתי לעבר היער. אדם שלט בתוכי כמו נער נוצף. בתחילה חשבתי לנסות את השכנים הקרובים. אבל הרעיון נפסל על הסף. השעה עכשיו הרבה אחרי חצות, ועד שתפיקותיי נועשות יאירו אותם, ההוא כבר יגיע אליי ויקרא את נשמתי מגופי. היער היה הפתרון ההגיוני ביותר. מקום ללכת בו לאיבוד. הוא לא יכול. הוא לא יוכל למצוא אותי שם. לא משנה כמה טוב הוא מכיר את החושך, אני אסתתר גבוה גבוה בין העצים עד שהעיר הבוקר. או עד שיהיה זו על כוחו. רציתי מהר ככל שיכולתי. היער היה חציץ בי בספקנות, אבל הרגשתי כאילו הכוכבים מראים לי. הכל היה חד ובהיר כמו אצבעות המנגנות בפסנתרו. עננים קטנים נפלטו מפי עם כל נשיפה. שערי קיפץ על מצחי ואורפי. מזמן לא זכיתי לתספור את הגונה. מאחתי יותר משילוזון אומלל אחד בדרך, אבל לא עצרתי להתנצל. היער קידם אותי בזורותיו השחורות. רגע קשה הייתי מבוא עליו יותר, תואל וסכנות עורבות לי בתוכו. אולי אפילו איומות מאלה שהותרתי מאחור, ואז הפניתי מבט לאחור. מחפשת הייצור המדדד בעקבותיי, נועם ובטן, והפחד גאה בי מחדש כמו בוכנה. מיערתי על בין העצים, כפות רגלי דרוכות על סבים וגרגרים ונמלים. מצאתי מבלי להתאמץ את העם הגבוה מכולם, וטיפסתי עליו במהירות ובמיומנות שלא ידעתי שיש בי. מתעלם מסריטות וחתכים. בצמרת העץ העזרתי לנוח, מנסה להרגיע את נשימותיי, שהיו מהירות ממטוס אלכולי, או שכך לפחות הרגשתי. מצאתי ענף עבדי יצור החלסתת משקלי ונאחזתי בו. זה המילאה לתוגדיי, שתרם איתו של שור קלילני, מחלתי הקודמת. השפעתי את מבטי מטה, אבל לא יכולתי לראות דבר מבעד לענפים ולעלים שכיסו אותם. האם הוא ראה אותי? האם הוא יבוא? ועוד מחשבה נוראית יותר. האם הוא יכול לטפס על עצים? לא ראיתי סיבה מדוע לא. אף שכזיתי בלעת ההפך, הוא מבוגר וכבד. הוא לא הסתכן בליפול ארץ ולשבור את מפרקתו. יותר הגיוני מבחינתו להישאר למטה, לחכות לי שעבדת הסבלנות או שיצא מדעתי מרוב יירוש. זה מה שטורף חכם היה עושה. אבל האם זה משהו? לא ידעתי. לא ידעתי דבר. עולמי כולו הזדעזע ונפרם, ולא יכולתי לתת עוד אמון בשום קביעה, הגיונית ככל שתהיה. החלטתי להישאר שם ולהמתין. יותר מכך. לא עמד לי כוחי לעשות, אף לא אומץ לבי. בסופו של דבר נרדנתי. על גדר תואם אף מטורף, אני יודע. אבל הייתי מוטש מרוב פחד, ולפעמים הגוף תובע את מה שהנפש אינה מסוגלת לתת. התעוררתי בבוקר, מכובד סברים. פי בוער ניצמה, ומכנפה עיר טובים משתתן. השמש ליטפה את בניי בהססנות, ואני כמעט נפלתי ארצה. גובה של שלושה מטרים לפחות, וניצלתי רק תודות לרפלקס הישרדות וריז. לא ירדתי מיד. חששתי שהוא עוד מחכה לי, מסתתר מאחורי עץ, מקפיד לנשום בדממה מרבית, להסתיר את גופו בעלים ובהסביעה. נשארתי שם כמה שיכולתי, דבוק לעץ, כאחות רחמניה מביט בשמש המטפסת בעצלתיים, שומע את הציפורים קורות לו לזו. זורתיי דהבו ורגליי היו מכוסות שריטות וחבורות, וחיי היו מכוסות דמעות שלא זכרתי שעזלתי. אולי בכיתי בשנתי. לא בסוף החלקתי מטה, ולעת בוראה. קייבתי שעגה למזון, גרוני תזה מים, ולעיתים צורכי הגוף הם השקובים את גורלו. שוברתי ענף, מתכוון להשתמש בו כנשק מאולתר. בודדתי בלבי על השמש, על האור. צפתי על מחוץ ליער, ממצמץ בעיניי. הכל נראה שלב והגיוני ושפוי מחוץ לו. כאילו יני צורים מפלצתיים שטובים דם בלילות שמסתובבים בין הבתים. אבל אני לא אוכל לראות ככה יותר את העולם. זו המורשת היחידה שהנחיה לי אבי. חזרתי לשכונה, אבל לא אל הרחוב שבוגרתי. לא העזתי. ראיתי את הבית מרחוק, והחלון עוד היה פתוח, אבל לא יכולתי לדעת אם השתנה בו דבר מה. הוא היה אילם ואלמוני כמו כל שאר הבתים. היבטתי בצדדים בכל צעד והפניתי מהבתי אחורה כל כך הרבה פעמים שפלא לא חטפתי סחר חורת נפחית. אבל הוא לא היה שם. הוא היה יצור של הלילה. תודה לאל על כך לפחות. לא שהייתי בטוח שיש בי עוד אמונה באלים כלשהם, אבל זה היה עניין לעיון מאוחר יותר. כרקע רק רציתי לשתות משהו ולהניח את רגלי העיפות החנשהו. דפקתי על דלת הבית הראשון שראיתי. הביישנות המבוכה נשארו מאחור. היה בכניסה שטיחון עם כיתוב ברוכים הבאים, פשוט, ואני ראיתי את זה כסימן. מתתי ישן מדי ליד הדלת כזקיף קשיש וחביב. דילון משבצות מסגרת חלון המטבח. אישה מבוגרת פתחה לי את הדלת. משקפיים מיושנים על הפה. לבושה בחלוק בית. גבותיה מורמות בשאלה. היא החלה לשאול משהו. אולי לומר, יש לי עיתון, ילד. לך מפה? או מי אתה בכלל ומה אתה עושה כאן? או אולי, אפילו, למה נתת לאבא שלך להתייבש, ילד? אבל שום דבר מכל זה לא יצא מפיה. כי פרצתי בבכי שהעולם כמו סגירה. ואני רציתי להתנצל, להדחוק בו הצידה ולדבר כמו בן אדם מיושב, להסביר הכל בדייקנות ובזהירות, כמו פרקליט בזמן שימוע, אבל ברור שלא היה לי סיכוי. לא אחרי הלילה שעבר עליי. אחר כך, אחרי נקלחת הגונה, ארוחת בוקר ענקית שלא הצלחתי לגמור. הנה, עוד דבר שהביא אורשני. בשברי משפטים שיצא מפיה מגמגם ועניסר, הזמינה השכמה משטרה, תוך שהיא לא מסתיקה למלא עבורי את הספר שלי ולשלוח במבטים חומלים וזהירים כאחד. השוטר שבא ולקחת אותי היה רחום פחות, אבל יעיל יותר. אז התחיל התהליך מכעיב ויותר. חקירות, עדויות, לילות לרשנה. נחה שם סופי של שאלות, דמעות, חדרים עפורים, ידיים שנרתקים מהם, שביקשו רק לנחם ונדחו מקצפיי החושדות. אני לא בוחר מזה הרבה. הוא נעלם אחרי אותו לילה. התנהל מרדף בכל הערים הסמכות. פרסמו את התמונה שלו בכל חור אפשרי. לא שב. הוא מעולם לא נתפס. מצאתי את עצמי לחושב עליו כשישבתי לבד בעסקה בבית הספר או במיטה החדשה שלי. אחת מן הרבות. עברתי ממשפחה אומנה אחת לאחרת. לא יכולתי לגלות נאמנות לאיש ולשום מקום. טועה תחת אלו מנוחות לילה. הוא ישן. דמעו מזין את עצמו. האם הוא מערער בי כשהוא מסתובב ברחובות שלו, מכירים את שמו ואת פניו? שיקוריהו בלבוש אדם. איש עשוי מצדלים וציפורניים. אין לי חברים. אני נוטה להיכנס לקטטות, לרוב מפני הצורך לאוויר שאיתי לא מתעסקים. המשפחות המאמצות שלי נוטות לוותר עליי במהרה. אבל לי זה לא מפריע במיוחד. אם אמשיך לעבור ממקום למקום, יקשה עליו למצוא אותי. ואני בטוח שהוא מחפש אותי. הוא רוצה למחות את הכישלון הזה מעברו. לוודא שאקבל את העונש של שאהבתי לחמוק ממנו. ולי קוראים לו להיות איש דרכים. נווד מטורף. נווד מטונף. מהרוחות זולות. ומחשבות שחורות. אני אוכל רק מה שנחוץ כדי להזין אותי ותולו. אני לומד מה שצריך כדי לפרוד. איכן להכניס אגרופים. איכן לנעות סכינים. שנים על גבי שנים. לא משנה איפה שכבתי לישון. תמיד הייתה איתי סכין מקופלת בכף היד. ומתינה לו שיעבור. מייחלת שיעבור כבר. חתיכת מומזר זקן ונפוח. אל תיתן לי להתייבש. אבא הוא. תודה רבה.