Details
Nothing to say, yet
Details
Nothing to say, yet
Comment
Nothing to say, yet
The speaker discusses their podcast and the importance of content. They mention the desire for high-quality sound and professional editing but acknowledge the limitations of their current setup. They also mention that the podcast is personal to them and they hope others can relate. The speaker talks about their traumatic experiences and the effect it has had on them. They mention the difficulty of discussing these events and the fear of initiating conversations about it. The speaker recalls a specific event involving a car accident and the impact it had on them. They also mention the importance of love and trust in healing from trauma. The speaker expresses gratitude and thanks multiple times. הדבר הזה הוא בבנייה אז אני מבטיח שאני אנסה להשתתר במובן הזה אני באמת אדבר קצת על המינלה קודם ואני אתחיל לומר שהבודקאסט הזה הוא דבר שפינטלסתי עליו דמיינתי אותו זמן די רב והייתי רוצה מצד אחד שהוא יהיה ראוי בכל שניתן הייתי רוצה שתהיה עבודת סאונד ואיכות של אולפן הקלטות אבל ישנתם המציאות שלפעמים לא כל כך אכפת למה שאנחנו רוצים או מתכננים אז אני מבטיח שאם הפודקאסט הזה יקבל איזה שום ענוף ואולי גם אם לא אז אני אעשה את כל הקלטות בסטודיו עם עריכת סאונד מקצועית וכל מה שנלווה לזה אבל כרגע אני אעשה סדר עדיפויות כי אני לא שם והמציאות היא שאני די תפואן ולכן אני מתפשר אל איכות הסאונד ועריכה אומנם אני כן אשתמש במיקרופון איכותי אני עכשיו גם אשתמש בו זה בעיניי הכרחי ואני מקליט מהבית אין לי בידוד אקוסטי ואני גר בסביבה יחסית תפואנת ואולי די שמה ברקע זה לא יהיה מושלם אבל ככל שיעבור הזמן אני מאמין שאשתפר בדבר הזה חוץ מזה, ככל שיעבור הזמן אני גם אספר על עצמי עוד פרטים אבל מה שבאמת אני חושב שזה גם כותרת הפודקאסט הצעה לי להגיד את המשפט הזה מה שבאמת חשוב לי להגיד זה שאני עושה את הפודקאסט הזה עבורי ומה שחשוב לי זה התוכן ואני מקווה שאתם דומים לי בקטע הזה אני גם לא אשב לאורך את הקלטות בכבדנות יתרה אלא ברמה שבעיניי מספיק טובה לפחות בשלב הזה אל תדאגו, אני לא אאתגר אתכם וגרום לכם לשמוע אותי משתהל או מגמגם במשך דקה אני גם אשים את הטלפון שלי על מצב שקט לא בעונש בכל זאת ובכלל זה שאתם מאזינים אז אני מכיר תודה על זה טוב, אז אחרי הסדר הלוגיסטי הזה נעבור לחלק האמנותי והיום אני אצרי עבורכם טקסט שכתבתי אפשר להגדיר אותו כסיפור קצר אני לא בדיוק יודע אם הוא עונה להגדרה הזאת או לא אבל אולי במבנה שלו ובהיקף שלו נקרא לו סיפור קצר אבל עליי להכין אתכם בראש עם כמה הערות הערה ראשונה זה טקסט קשה אין בו מילים גבוהות במיוחד הוא קשה במובן שהוא מכין תוכן גרפי שלא פשוט לעיכול אולי לכל אחד אז אם אתם בלילה וחלש אם אתם פוסט אורמטיים ורגישים אז תוותרו על הדבר הזה תדלגו לפרק הבא דבר שני זה נכתב בהשראת הטבח של השביעי באוקטובר אנחנו נמצאים בתקופה כזאת שהמלחמה היא קורית וכשכתבתי את זה זה רלוונטי לתקופה וחשוב לציין את זה כי מה זה אם חדשים שישמעו את הפודקאסט אולי לא יהיו ערוכים פתאום לקונטקסט הזה אז אני צריך להגיד את זה אני רוצה גם לומר שזה מתעסק בנושא שמעסיק אותי בפודקאסט וזה קרמות משפחתיות אני חייב להגיד שהטקסט הזה הוא יצא דפן בשבילי כי כשאני כותב אני יותר מתעניין בלדבר על ההתעללויות המומות או השקופות אבל במקרה הזה הוא עוסק בטראומות קשות אבל טראומות הן טראומות בסופו של דבר ומפני שהרקע הוא הטבח אז אני חרגתי מהרגלי עוד הערה אני לקחתי השראה מהחוסן הנפשי של אנשים שעברו את הדברות האלו למשל מהסיפור של רחל וההוגיות החוסן שלה הוא כל כך מטורף שכשהיא סיפרה את זה זה היה כמעט לא אמין ולוואי עליי רבע מהחוסן שיש לה אבל זה משליך על הטקסט שלי בזה שהוא עשוי לאיש אמר לא אמין אני גם מציין שהכל זה פיקטיבי זה מהראש שלי וזה בהשראה אבל באמת קרו שם דברים שהם לא יאמנו אולי אפילו יותר קיצוניים ממה שאני כתבתי עוד הערה שהיא יותר קשורה למבנה הטקסט בנוי בצורה של דיאלוג בין מראיינת למרואיין אבל הקורא או המאבים במקרה הזה שומע רק את התשובות של המרואיין התאריך אגב זה לא מבנה מקורי שהמצאתי אבל אני חושב שהוא שרת אותי במקרה הזה ואני רציתי להשתמש בו והערה אחרונה, התאריך של הראיון הוא נכון אז אני מתחיל חלקים מתוך ראיון שנערך בשבילי לאוקטובר 2033 שאלה בנוסף לכל ההפרעות אישיות שכבר סיפרתי לך הפסיכיאטור שלי אמר טוב, סליחה, הייתה לי אפרני, אתחיל מההתחלה שאלה בנוסף לכל ההפרעות אישיות שכבר סיפרתי לך הפסיכיאטור שלי אמר שאלה בנוסף לכל ההפרעות אישיות שכבר סיפרתי לך הפסיכיאטור שלי אמר שכנראה בזמן הטראומה נכנסתי למצב של דיסוסייאציה אז יש משהו אבסורדי בזה שאת מראיינת אותי על אירוע שאין לי שום זיכרון קוהרנטי ממנה דבר הקוהרנטי היחיד הוא הזיכרון של ההתרחשות של מה שקרה בחוץ הייתי במצב שליפר פוקוס כנראה בהתבוננות בחלון בזמן שבפנים קרה מה שקרה שאלה אני רק יודע את מה שהם סיפרו לי על מה שהיה בחדר כשהיינו שם שאלה כשהייתי ילד הייתה תקופה שפיתחתי אובססיה לסמלים של מכוניות לימדתי את עצמי לזהות כל מכונית שראיתי ברחוב מכונה או נוסעת אני לא יודע למה זה סקרן אותי כל כך אבל הגעתי למצב שהייתי מזהה מכוניות שאני בכוונה לא רואה את הלוגו שלהן כי הוא מוסתר על ידי המכונית שלפניהן ומאחוריהן ככה אהבתי ללכון את עצמי בזמן שאני הולך ברחוב באיזשהו שלב זה כבר חלף ממני אני מסתדר אני מרגיש שאני עדיין לא יודע מה אני רוצה מעצמי אבל זאת בעיה קיומית שיש לה הרבה אנשים שאלה זה לא שאני לא בקשר איתה פשוט אם אימא שלי זה מורכב מעדיף שלא תשאלי אותי על זה שאלה היינו בממד, אני, אבא שלי ואחותי היא הייתה בחול במטרות עבודה למזלה ספספה את כל האקשן תשמעי זה אולי נשמע עכשיו כאילו אני מצדיק את מה שקרה ברור שאני לא מצדיק דבר כזה אף אחד לא יצדיק דבר כזה אבל היה אולי משהו ששלושתנו ידענו משהו שחיבר אותנו והיא נשארה מחוץ לסיפור הזה באיזה שהם מובנים היא תמיד פחדה לדבר איתנו על זה ופשוט נורא פחדה להיות בעמדה של זו שיוזמת את השיחות האלו שאלה אנחנו לא באמת היינו צריכים לדבר על זה לשלושתנו הייתה איזו הבנה קשה לתאר את זה שאלה למרי שראיתי לקח זמן להסתנחרן עם מה שהבנתי ברגעים של ממשות הזמן מתגלה ויכולתו להיות גם מי השלף לי זה לא ניתן להגדרה במובן של שניות או דקות או אפילו שנים יש מראות שכאילו ננעצו במרחב הזמן בפתאומיות והכל מתרחש סביבם בקצב אחר לגמרי בפירה אחרת שאלה ראיתי את הרכב של הגוצבים כי הפיקנטו הפורה זיכרון הזה ננעץ מה שקרה לאחר מכן עשה פחות אמין במהירות של ההליכה מהירה בקו ישר למרכזו של עמוד תאורה לאחר המגע הראשון נתר צליל הצופר של הפיקנטו להרעיש עד שלא הייתה לי ברירה אלא להתרגל אליו עד למצב שכבר לא הייתי מודע אליו המראה הזה היה כל כך משמעותי עבורי אולי כי זה היה פשוט מוזר עד כדי אבסורד שהנוף הירוק והפסטורלי של הכפר נחיל באותו זמן מרקו אחר שלווה וברוטסקי של מכונית צופרת מרוספת לחלוטין ואת הראש המדמם של דנה בוטליב צרוע על ההגה בדיוק במקום שבו הצופר מופעל כאילו מסמל את נשימתה האחרונה של דנה שלא רצתה שהיא תסתיים כי היא ידעת שזאת יהיה האחרונה שאלה בשלב הזה של חיי החזקתי בתיאורי שקראתי לתיאוריית הבטון בפצרה היא מתארת באופן סימבולי אדם שעומד לקפות מיגה גבוהה וחווה את כל התהליך הטקסי הזה של פרידה מכל דבר ונכתבי התאבדות כבר נחתמו ושכל דבר שיעשה יהיה הפעם האחרונה וכן הלאה וכן הלאה עד שבסופו של הנוסע הוא עושה את הצעת וקופץ אז התיאוריה הזאת אומרת בגדול שלא משנה כמה האדם סבל וכמה היה לו רע וכמה הוא היה מלא בזהם ותסכול ויוש ודיסוריה אז בהקזק שנייה הזה לפני שהוא פוגש את הבטון ישנו מרכיב אפילו קטן ביותר של חרתה שאלה כן ולא כי הבנתי שהתיאוריה הזאת לא יכולה להכיל את כל המקדים שאלה ארבע שנים לאחר האירוע התיאורי שלי הופכה על ידי אבי שדקר את עצמו פעמיים בלב שאלה כשהייתי קטן ביליתי בפיקנטו הפורה של הגבות לבים ישבתי תמיד במושב האחורי דנה הייתה עושה לי ביידי סיטינג וכשהיה לי קשה להירדם הייתי מבקש למצוא לסיבוב למכונית אני זוכר את הכלב שלהם שתמיד היה מצטרף אלינו הנסיעה במכונית הרגיעה גם אותו הייתי משחק איתו והוא תמיד אהב ללקק אותי אני זוכר את הריח מאותו יום שהציטו אותו שאלה קצת מזכיר על האש, מדורה ומשום טעים שמתבשל ואותו זמן לא ידעתי שזה היה לוי שאלה הספקתי לנסות להבין מה המשמעות של כל זה האמת היא שאין משמעות וגם אם יש זה בכלל לא משנה למה אנשים מתעללים? יש לה לסיבות חופרות משמעות לאבא שלי היה לב טוב האם הייתה לזה משמעות כשהוא היה חסר אונים? אולי היה יכול להציל את אחותי באותו יום ההונס שעברה באותו חדר? שאלה אחרי הלוואי של אבא, אחותי העלתה ממעמקים את אירועי אותו היום היא סיפרה לי שאבא אמר לו משפט אחד שהצילה את החיים לפני שהם נכנסו המחבלים כלומר אחותי תמיד הייתה יפה ובאותה תקופה היא רק התחילה להרגיש מודעת להשפעה של זה היא אמרה שזו הפעם היחידה שהיא ראית את אבא בוכה שאלה כשהייתי ילד שאלתי את דנה איך באים ילדים לעולם היא הסתכלה עליי מופתעת ושאלה אם אמא ואבא שלהם הסבירו לי אמרתי לה שאני יודע הם הסבירו מצוין אבל מה שהצטלבנתי לשאול זה אם זה לא כואב היא אמרה שזה לא כואב כשאוהבים שאלה שאלה הזכרתי בזה באותו יום כשבאתי מתוך המומץ בפיקנטו הצופרת וחשבתי על מה שדנה אמרה לי זה לא כואב כשאוהבים שאלה באותה שיחה אחרי הלוויה של אבא אחותי סיפרה לי דברים מאותו יום שבכלל לא זכרתי או שהייתי מודע אליהם אני סיפרתי לה על הצופר ואת המראה מהחלון ואת זה היא שמעה בפעם הראשונה החוויות שלנו היו כל כך שונות שכמעט האמנתי שבכלל לא היינו יחד באותו חלל כמעט שלא היה משהו משותף לכאורה שאלתי אותה מה המשפט שאבא אמר לה כשהוא בכה היא אמרה שהוא אמר לה לעצום את העיניים לרוק מלא רוק על היד ולמרוח על הפות ושמה שיקרה עוד מעט הוא חסר משמעות אבל כשהיא תנסו לתוכה היא צריכה לבחור לתת אמון היא צריכה לאהוב את זה גם אם היא מפחדת להגיד לעצמך שאת אוהבת שחודרים עלייך לא משנה לאל זכור זה שאת אוהבת את מי שעושה לך את זה והמשפט שהציל את חייה היה זה לא אשמתך שאלה? תמיד שואלים אותי את זה אבל השעבר שצעסתי עליו היה ממש קצר וכבר עבר באמת ממזמן הוא פשוט חסר לי תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה תודה רבה