פרק11

The speaker discusses childhood memories and how certain memories, even mundane ones, stay with us. They share examples of their own childhood memories, such as playing with their grandmother's wardrobe and imagining what they would look like when they grew up. They also mention memories from kindergarten, like trying to make their stomach appear larger. The speaker reflects on the randomness of memories and how they can hold emotional significance. They then shift to talking about their son, who has a different memory capacity and recall ability. They share a story of how their son could remember a rare cassette tape from when he was in Romania. The speaker also mentions their son's struggles with a particular memory that he cannot forget. They discuss the selective nature of memory and how each person loses and remembers different details. The speaker then shares their son's experience of going to a safe place during a time of war and how it affected him. They emphasize the complexit שלום, כל המאזינים והמאזינות. תודה שחזרתם לפרק ה-11 של אבל מה אני חושב. לפעמים אני נתקף נוסטלגיה, ואני מנסה להיזכר בכל מיני זיכרונות ילדות. וישנן זיכרונות שנשארים מסיבה שאני פשוט לא מבין. אני לא מדבר על חוויות מסמכות או כואבות שמכילות הרגש שנחווה בצורה חזקה, אלא על רגעים מאוד משעממים ומשועממים. זה קורה לכם גם... אני אתן לכם כמה דוגמאות. למשל, אני זוכר שהייתי ילד, והייתי פותח את ארון בגדים של סבתא שלי. הייתי ישן אצלה. היא הייתה מגדלת אותי די הרבה. בכל מקרה, היה לה מראה בחלק הפנימי של הדלת. בגלל זה הייתי פותח אותו. ואז הייתי בוחן את הפנים שלי ומדמיין איך איראה שיהיה גדול. איך אני אראה כשהיה אבא או סבא. ואיך שהאף שלי ישתנה ויהיו לי שערות צבע ושער פנים. הייתי מסתכל על עצמי פעם עם כובע מצחייה ופעם הייתי הופך אותו. הטבע האהוב עליי היה כתום. ואני זוכר שהייתי מחייג מהטלפון הביתי שלהם, שהיום הוא ממש פריט הספנות. אני זוכר שהייתי בגן. לפני שהייתי יצא עם אמא, היא תמיד הייתה שמה לי טיפה של שמן רוזמרים. כי זה היה בשביל למנוע התדבקות בכינים. ואני באמת מעולם לא נדבקתי בכינים. לפחות אמא שלי אמרה שאני הייתי הילדה היחיד שלא נדבק בכינים בתקופת הגן. ואני זוכר שבגן הייתי לפעמים יושב ומסתכל על הבטן שלי ומנסה לעשות תנועות כדי לגרום לה להיות שמנה יותר ממה שהיא באמת. זה מרגיש כאילו הזיכרון הוא כל כך רנדומלי. אבל כמובן שהזיכרון הוא לא תמיד רנדומלי. לפעמים כן מדובר בחוויות עם עוצמה רגשית. למשל אני זוכר את הילדה מהכיתה שלא צחקה מהבדיחות שלי וקראה לי קרציה. עד היום אני פוחד להיות הקרציה. אני זוכר את היום ששיחקתי בבית עם קלטת. אתם יודעים, קלטת של מוזיקה כמו של פעם עם סליל כזה. והתחלתי להוציא את הסליל לגמרי. ואז אני זוכר את הרגע שהאימא שלי הבחינה בזה. זאת הייתה קלטת נדירה בזמנו. זו המוזיקה של לואי אמסטרונג. ואז היה קשה להשיג את זה. זה לא כמו היום עם דורו ספוטיפיי, והכל מגיש. אבל פה אני לא ממש זוכר את התגובה שלה. היא לא הרביצה לי או משהו כזה. אולי הזיכרון והדמיון נעשים פה לא כל כך ברורים. מתחילים להתערבב. אבל מה שאני יודע, בוודאות, זה שאני ערבתי משהו שהיה יקר לליבה. מה החשיבות של האירועים האלה בחיים? אני לא יודע. אבל האירועים האלו הגיעו למקום הזה אצלי, במוח של הזיכרונות, שאני יודע שבוודאות התרחשו. זה קצת מזכיר את הסרט אינסייד אוט, או בתוך הראש בעברית. אבל שם רק מדברים על הזיכרונות, עם הקונטקסט הרגשי שלנו. אני חושב שהזיכרון הראשון שלי הוא כנראה מגיל שנתיים. וזה זיכרון שמח. אני זוכר שקיבלתי בובה של אריק, מהצמד של אריק ובנץ מרחוב סום-סום. זה מאוד שמח אותי. אני הגיע למיטה שלי כשזה צרה. אני זוכר שפתחתי את העטיפה. בעצם אני לא זוכר שפתחתי. יכול להיות שהאימא שלי פתחה לי. אבל הוא כן בא בתוך איזושהי עטיפה. אני זוכר שכשבלילה במיטה לא הייתי מצליח להירדם, אז הייתי יוצא את העיניים ומזיז את גלגלי העיניים עם היד שלי ומנסה להבחין בצבעי נאון שונים בתוך החושך. הייתה לי מחשבה גם שאני זוכר, כשהייתי מתעורר מחלום, שהחיים הם כמו חלום. כלומר, כמו שאנחנו מתעוררים מחלום ואז חוזרים למציאות, אז החיים הם כמו חלום, וכשנמות אנחנו נתעורר לתוך משהו שהוא גדול מאיתנו או מהדבר הזה, מהחיים. אבל שגם הדבר הגדול הזה, הדבר הגדול מאיתנו שייך לאיזה משהו גדול ממנו, שגם לא יש תוקף, וככה זה מתקדם ומתקדם הלאה, וזה גם היה עובד הפוך, כלומר בכיוון השני, שאנחנו המשהו הגדול של משהו הרבה יותר קטן ביקום, וגם זה חוזר על עצמו באופן אינסופי. אני חושב שזה משהו שהרגשתי כשהייתי בגן, אבל בתקופת הגיל שלו בבית ספר היסודי עשיתי כל מיני הבחונים דידקטיים. אחד הפידבקים היה שיש לי זיכרון מצוין, אבל אם אתם שואלים אותי, אני לא מרגיש ככה. הזיכרון שלי הוא מאוד סלקטיבי. טוב, של כולנו סלקטיבי, אבל יש פשוט שוני באופן שבו כל אחד מאבד דברים. אני קורא לזה רזולוציות מחשבתיות. אני שם לב לפרטים מסוימים, אבל לא שם לב לפרטים אחרים, ובמינונים מסוימים כל אחד הוא שונה מהשני. לבן שלי, דוד, יש מוח יצד אופן. הזיכרון שלו הרבה יותר מפותח משלי. אולי אספר לכם את הסיפור של איך גילינו שהוא אוטיסט כדי לתת דוגמה לאיך שהמוח שלו עובד. באחד הימים בבית, דוד ישב בכיסא אוכל שלו. הוא היה אז בן שנתיים וחצי. הוא הסתכל על המקרר שהיה עם מגנטים צבעוניים כאלה של אותיות. והוא אמר את המילה חמור, כי זה היה כתוב על המקרר. אמרתי לעצמי שזה בטח סתם צירוף מקרים. אז שיניתי קצת את האותיות, שיחקתי איתן. הוא הסתכל עליי, ואז אמר את המילה חתול. יכולים לתאר לעצמכם שאני הייתי באלם. ניסיתי את זה שוב ושוב עם עוד מילים של חיות, ואת כולן הוא קרא. בגיל שלוש הוא כבר היה במצב שהוא קורא וכותב בעברית ובאנגלית. יש לציין שמעולם לא דחפתי אותו ללימוד של אותיות או של קריאה. לא עניב לו גרוש אותי. הוא פשוט לימד את עצמו מתוך התבוננות. בכל מקרה, הלכתי איתו לרופא ילדים שהיה לו, והראיתי לו שכל מה שאני כותב לו בדפוס הוא קורא. אפילו מילים ארוכות, כמו דינובאור. והרופא היה באלם. זה היה הרופא שראה דברים. הוא היה ותיק ומנופה, והוא גם היה מנהל המרפאה. הוא אמר לי שהוא רוצה לבדוק משהו. כעבור שבוע הוא חבר אליי. הוא אמר שיכול להיות שיש לדוד משהו שנקרא היפרלקסיה. בגדול מדובר בכוחות על בפריעה וכתיבה, ושלפעמים זה מתקשר עם אוטיזם. הוא הציע שנלך להבחון על מנת לשלול. טוב דוד, אתם כבר יודעים שהוא מהילדים שלא רואים עליהם. אז התחלנו את התהליך שהיה כמובן ארוך. רשימות אמתן ארוכות, אתם יודעים איך זה במדינה שלנו, האמת שהיינו מגיעים לשם בכל מקרה, כי בגן התחילו כבר לרמוז לנו. קראו שיש לו תחומי עניין שונים, ושהוא מעדיף לשחק לבבר בזמן, ובכללי שהוא חריג בנוף. אבל כבר התחלנו את התהליך גם ככה. ואת כל הסיפור הזה שאני מספר לכם, זה בעצם מהד רק להראות לכם עוד כמה המוח שלו מסתורי. אני יכול לתת לכם עוד מעלי דוגמאות, ובכללי אני יכול לדבר עליו שעות. אבל מה שאני יודע, הוא שהזיכרון שלו עובד בצורה אחרת. זה בכלל, איך שהמוח שלו מאבד דברים, זה ברזולוציה אחרת. לפני חודש בערך, הוא אמר לי שיש לו זיכרון, שהוא לא מצליח להוציא מהראש. לא משנה מה הוא עושה, הוא לא מצליח. וכשהוא אמר את זה, הוא הקה את עצמו במצח. שאלתי אם הוא מנסה להוציא אותו מהראש. הוא ענה לי שכן. אבל הוא פשוט לא מצליח, והייתה לו הבעה כועסת, שמרמזת על תסכול גדול. אבל לפני שאספר לאן כל זה התפתח, אני עכשיו אלך אחורה ואתן לכם רקע. לי ולגרושתי יש הסכם גישור. כמובן שאני התעקשתי לעשות את זה בדרך הבוגרת. וגם הייתי צריך לפלוע הרבה רוק כדי שזה יצלח. בכל מקרה, אחד הסעיפים, שאני כמובן הסכמתי עליהם, היה שגרושתי יכולה לקחת את דוד לחול, למעשה לרומניה, לא סתם למדינה, לכל מדינה. במשך שבועיים, ללא הסכמתי, במקרה של מצב חרום בישראל, המוגדר כמלחמה. אני רוצה שתבינו, מצב קוננות מלחמה זה דבר מאוד נדיר פה. בצורך העניין חומת מגן וצוק איתן, שאתם מכירים מהשנים האחרונות, לא מוגדרים כמלחמה. אז אני חשבתי לעצמי, בסדר, שתיקח את השבועיים המאפלים האלה. אני חשב שבאוקטובר יקרה מה שקרה. בכל מקרה מאזינים יקרים. אם לא שמעתם את הפרק הקודם, שבו אני קצת מאיר על אופי היחסים במשפחה, אסביר לכם שמצב שבו אמא של דוד תיקח אותו למשך שבועיים לחול, כשאין שם אף אחד שמדבר את השפה שלו, וכשהוא לא הולך לשום מצגרת, ושברור שיהיו לא מעט מצבים של שיימו מורי תצבים, ושהוא יהיה רחוק ממני. כל זה מדובר בדרמטיק טרנופיזנץ. מפני שהמושג ביטחון יכול להשתמע לכמה מובנים. יש את הדבר שנקרא להיות במדינה אחרת בזמן שבישראל מתרחשת מלחמה, שזה לגיטימי במיוחד עבור מי שלא גדל בישראל, כמו גורשתי, אבל יש את העניין הרגישי, שזה יותר מעניין אותי, להרוויש פתוח. בתור דוגמה, כשהמלחמה התחילה רק ודוד היה אצלי, אז הוא פחד מהמצב, אבל טיבחתי לו אותו. הוא ישן טוב בלילה. הוא הרגיש פתוח. זה לא משהו מיוחד. הרבה מאיתנו גדלו במציאות של מלחמה. אני זוכר ששאלתי אותו, למה עושים את האזעקה המפחידה לדעתך? למה לא עושים אותה כמו הצלצול של בית ספר, שהיא יותר נעים? כי הפחד הוא חשוב לנו. ככה אנחנו מבינים שקורה משהו חשוב, ואנחנו צריכים ללכת לממד. נכון שיש לנו דקה וחצי, וזה הרבה זמן, אבל זה מפחיד בכוונה, שאני אתייחס לזה ברצינות, וזה מציל לנו את החיים. בכל מקרה, זה שהיא לקחה אותו, ושבכלל דיברתי על זה, שלקחת אותו למקום בטוח, ושזה יהיה עדיף בשביל כולם, זה היה מאוד אירוני בשבילי. כי כולנו יודעים שהמקום שבו הוא מרגיש הכי פחות בטוח, זה להיות שם איתה, מבלי לדעת מתי הוא חוזר. זה מה שהיא סיפרה לו. זה מה שהיא סיפרה לו. היה גם את הסיפור שהיא לא רצתה לחזור, אבל עזבו את זה. אני לא אכבס את כל הכבישה המלוכלסת. בואו נגיד שבסופו של דבר, דוד היה ברומניה שלושה שבועות, וכשהוא חזר משם, הוא חזר עם רגרסיה משמעותית וחרדת נטישה קטנית. אני שמתי לב שהוא לא מוכן לסגור דלתות פתאום, דלת של שירותים, של המקלחת, אפילו שלקחתי אותו לעולם תצוגה של מכוניות שזה דבר אהוב עליו, הוא לא סגר את הדלת של המכונית, ולא הבנתי מה הפשר. עד אותו היום שהוא אמר לי שיש לו זיכרון שהוא לא מצליח למחוק. זוכרים שדיברתי על זה? זה היה בערך כשבועיים אחרי שחזר מרומניה. אז ביקשתי ממנו שיספר לי על הזיכרון הזה. מסתבר שהוא ננהל בשירותים בבית שלהם ברומניה, או לפחות ככה הוא חווה את זה. יש עוד חלק שהוא זוכר שאימא שלו אמרה שהיא לא רוצה לפתוח לו, אבל על זה אני לא תחקרתי אותו. בכל מקרה, יש שם ענול במפתחות של פעם כנראה, מעסוק שקשה לילד לפתוח. אז כשהוא סיים בשירותים, הוא ניסה לפתוח, ולא הצליח. והוא בכה, והוא חשב שהוא יישאר שם כל החיים. הוא ממש הרגיש שהחיים שלו בסכנה. אני אמרתי לו, אתה יודע, לפעמים, כשאנחנו מנסים לא לחשוב על משהו, אנחנו מנסים בדיוק את הדבר ההפוך. למשל, אם אני אגיד לך עכשיו, אל תחשוב על גלידה. אז על מה אתה חושב? הוא חייך ואמר לי גלידה. המשכתי ואמרתי לו שבאמת הזיכרון קשה וכואב, ואולי הוא לא יימחק. גם לי יש את זיכרונת כאלה. כמו למשל הזיכרון שעברתי תאונת דרכים. הוא יודע על התאונת דרכים שעברתי דרך אגב, ולא הפעלתי את זה עליו. ארטוף דגלו. וסיפרתי שאני זוכר את הרגש של ההתהפכות באופן כל כך צלול, כאילו זה קרה לי אתמול. אבל חלק מהזיכרון הזה הוא חלק... אני מדבר עכשיו על הזיכרון של דוד. אבל חלק מהזיכרון שלך הוא חלק שבו יצאת משם. נכון? כי הנה, אתה עכשיו פה איתי, מספר לי על זה, ואתה חי. אתה זוכר שיצאת משם? הוא אמר לי שכן. שהוא פתח את הדלת. שבסוף הוא הצליח. אמרתי לו שזה מדהים ושיזכור את זה. הוא הצליח לפתוח בזכות עצמו. אפילו אימא שלו לא פתחה, אלא הוא. ושהוא יכול להיות גאה בעצמו על זה. הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה. אני אמרתי לו שבסדר, לא נדבר על זה יותר. אבל סיפרתי לו שבעקבות הזיכרון של התאונה שלי, אני הבנתי משהו. כי באותו רגע של תאונה, אני חשבתי המון מחשבות. אבל שהוא היה חלק מרכזי בהם. ובזכות הזיכרון הזה, היום אני יודע להקשיב על גוף שלי כשאני עייף, וכשאני עובד בכבישים אני שומר על עצמי. בזכות הזיכרון הזה, שאני הבנתי בעקבותו כמה חשוב להיות חי, וכמה חשוב להיות חי בשביל להיות לצידו של דוד, שאני אוהב הכי הרבה בעולם. ובאותו זמן הוא חייך, ובאותו לילה הוא ישן בנחת ושלווה. ולמחרת הוא כבר יכל לדבר על הטראומו שעבר ברומניה. ולמחרת הוא כבר יכל לדבר על הטראומו שעבר ברומניה. הוא אומנם עדיין מפחד מלפגוע אודלתות, אבל הוא עכשיו יודע משהו על עצמו, והוא יודע שזו דבכות המשמעות שהגיעה בעקבות הזיכרון, ובזכות הרגע שבו הייתה לו הקלה שהוא יצא מהסכנה. תשמעו, ישנם הרבה סוגים של חוויות רומנטיות, מיוחד רלוונטי לתקופה הזאת, וישנם הרבה סוגי טיפולים, אבל אני לא הייתי אומר לדבר על דברים שאני לא מבין בהם. אני רק יודע שהדברים האלו קורים. הם פשוט קורים. אנחנו לא מתכננים אותם. ואנחנו לא מצפים להם. הם פשוט נפלים עלינו. אבל אני חושב שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות היא מה שכן בשליטתנו, ובאופן מודע לראות בהם משמעות. תראו, סבל וזווה הם חלק מחוויית הקיום. במקרה שסיפרתי לכם, תיארתי אולי חוויה לא נעימה, אבל אם מאזנתם לפרק הקודם, אתם יודעים שדוד מבין משהו עוד יותר קיצוני. בגיל שש הוא מבין חלקים מסוימים מהצד היותר אפל של החיים, מה שקורה בתוך הבית. ברור שזה שאם הוא מקבל משמעות מהזווהות האלו, זה לא עושה אותה יותר מאושר. וזה לא שהוא יפסיק לפחד מהאפשרות של לעבור את אותן זווהות שוב. אבל משהו בתוכו מסתכל על הפחד הזה בצורה אחרת עכשיו, רחובה יותר, ויכול להבין את הסבל בצורה עמוקה יותר. אין בזה שום דבר מלהיב או משמח, ואין ספק שהוא קורבן. אבל מי אמר שכל הדברים השליליים שקורים הם רק האלו? אני הכרתי הרבה אנשים שעברו זווות שלא ניתן אפילו לדמיין, אבל אמרו שהם לא מתחרטים עליהם. אתם מבינים? אף אחד לא טוען שמה שקרה להם זה דבר טוב. אבל מי יחליט שהדברים הכי גרועים שקרו להם לא יכולים לאהבות בסופו של דבר, גורם חיובי במי שהם היום? את הדברים שאני אומר קשה לי להגיד. כי אני יודע שיש אנשים שישמעו את זה ויחשבו שאני לא עושה מספיק, שאני לא נלחם מספיק בשביל הבן שלי, ולפעמים גם אני חושב ככה בעצמי. אבל זה שאני אומר את זה בתור הלקעה עצמית או התנצלות בשביל להקדים את אלו ממכם שחושבים כך, זה לא יותר ממן גנון הגנה שאין בו תועלת. אני כל הזמן נעל אפקלה של בין הרגשות אשמה אל מול אחריות. אבל זה גם קצת לא הוגן, כי תמיד ובכל מצב אפשר יהיה לי טעון שאני יכול לעשות יותר. אבל ללעשות יותר יש גם מחיר. עכשיו אני מבין משהו. זוכרים את הריב שהיה לי עם אמא שלי? זה פרץ מתוך המקום הזה בדיוק. אפילו הייתה חלק מאותו כל זכוח של אנשים שמדברים בססמאות על זכויות אדם וחושבים שהם מבינים משהו. אבל בפועל היא לא הייתה מוכנה לעזור. הנקודה שלי היא שהדבר שבאמת יוציא אתכם מתוך ההתבססות, בתוך הסבל, כי אין מה לעשות, הוא יגיע. זה חלק מהמצב האנושי. אבל מה שאולי יוכל להוציא אתכם מהשקיעה הזו אותי זו היכולת להתבונן, להכיר בו, ולקחת ממנו את הדבר שבעקבותו אנחנו יכולים להתבונן אחרת על העולם. ואת זה אני יכול להגיד בביטחון שאני נותן לילד שלי. תודה רבה שעזרנתם. אני מעריך את זה מאוד. אני מכיר אותו גם. נתראה בפרק הבא. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה.