פודקאסט # 46: פרשות ניצבים וילך

In this conversation, the speaker discusses the concept of forgiveness and its importance in personal and national contexts. They mention the need for self-reflection and taking responsibility for one's actions before seeking forgiveness. The speaker also refers to a previous investigation in which the focus on finding blame led to division and lack of progress. They suggest adopting a debriefing approach that focuses on learning and improvement rather than blame. The speaker concludes by emphasizing the difficulty of taking responsibility and the importance of genuine remorse in seeking forgiveness. שלום שלומו, בוקר טוב אלישה, בוקר טוב למעשנים, בוקר טוב לכולם, אנחנו ככה, אנחנו פרחי הפודקאפט באנגלית, ושלומו עושה פה פשוט מחקר כל כך יפה כזה על תחומים שונים, ולוקח לנו מחוזות שונים, זה פשוט תענוג, תענוג אחד גדול. ומגיע לנו התענוג הזה, זה באמת בוקר נורא מוזר, אין לנו מושג מה ילד לאום, מה יקרה עד יום שישי או חמישי בערב, שבו תקשיבו לפודקאפט הזה, כי הכל עכשיו יכול לקרות, אנחנו בעיצומה של מלחמה כבר שנה שלמה, אבל המלחמה התעצמה מאוד, וממש בימים האחרונים היא מתקרבת מאוד לזיכרון יעקב, עד עכשיו היינו מחוץ למערכה, אז בוקר מוזר, זמן קצת מוזר, וזה אחלה זמן לדבר תורה. אמן, עד עכשיו הדרשה שלך היא מ-2013, זה לפני 11 שנים, והן גותרת על סליחה, וזה מתאים, כי אנחנו לפני ראש השנה, בחוד השלול, ספרדים אומרים סליחות כל יום, כל ערב, ואנחנו האשכנזים מתחילים קצת בהיחור, היינו צריכים להתחיל, כמו הספרדים, אבל להגיד שלפני שניכנס לנושא של שתי הפרשות שלנו, והנושא של סליחה, יש לי שאלה אישית, קראתי את הדרשה מ-2013, לפני 11 שנים, האם השקפת העולם שלך עברה איזשהו שינוי במשך השנים? למשל בעשר השנים האחרונות, אם כן, איזה שינוי על השקפת העולם שלך, או שלא? זהו, אני חשבתי שכן, עד שקראתי, נגיד איתך למאבנים, שאנחנו, שלמה בוחרת את הדרשות, משנים עברו, ועל רגל תשע אנחנו עולים לפודקאסט, לשידור, אני קורא שוב את הדרשה, וניסים לחייך לעצמי על הצנימות שהייתה לי פעם, או משהו כזה, ואני מאוד מופתע שב-2013 כתבתי את מה שכתבתי כאן, ואני חושב שאני אשתמש בזה אפילו בראש השנה הקרוב, כי יש פה איזשהו רעיון, שאני לא, שחשבתי שאימצתי אותו הרבה יותר מאוחר, ואני חושב שפשוט, אי-ווי, אימצתי אותו יותר מאוחר, ובאמת, הרעיון הזה של התודעה שלנו, שמכתפת, וזה לא מושג מאוד טוב בתקופה הזאת, אבל שאחת הסיבות לסליחה זה שאנחנו בהרבה רגעים בחיינו לא באמת שפויים. אנחנו איזשהו מין רגע של אי-שפיות זמנית. התודעה שלנו כתפה, זה קורה ברגעים של כאף, ברגעים של זעם, קנאה, אבל גם ברגעים של סתם, אני מאוד רוצה איזה משהו, גם באותו רגע התודעה בעצם מכתפת לאיזשהו רצון מסוים. ואני חשבתי שזו מחשבה חדשה יחסית מהחמש-שש שנים האחרונות, מסתבר שלא, מסתבר שרמש לא, וגם גיליתי, שלמה, גיליתי שרובנו, לרוב האנשים יש איזושהי אמונה גבוהה, לא מדבר על האמונות הקטנות, אלא אמונה גבוהה, עמוקה, שמלוות על כל חייהם. וזה כמו ספירלה כזה, הם כאילו שווים אל האמונה, אל ההבנה הזאת, הם צומחים כל הזמן, לכן זה ספירלה, הם צומחים, ההבנה מתפתחת, אבל משהו יסודי כאילו, איזשהו ידע אלוהי-קוסמי, ככה שמגיעים איתו לעולם, והידע הזה מתגלה כל פעם בעצימות גבוהה יותר, ברמות גבוהות יותר. ונדיר, נדיר שאנחנו בתפיסת עולם מסוימת, ובהמשך נהיית תפיסת עולם אחרת לגמרי, בהמשך נהיית תפיסת עולם אפילו אחרת לגמרי. גם אם אנחנו רואים שינויים, הרבה פעמים השינויים הם במעטפת החיצונית, וזה יכול לראות משנה מאוד גדולה, אני הייתי חילוני היום, אני דתי, אבל אני לא באמת השתניתי. בסופו של דבר זה מת אותו אדם, זה שאני מזכר בילדות, במאורים, בשנים, בשנות העשרים המוקדמות שלי, השאלות שעניינותי עד מעניינותי בדיוק אותן שאלות מעניינותי היום, רק שהלבוש, התשובות השאלות השתנו, אבל שאלות היסוד, הבסיס לא השתנו, ולכן התשובה היא כן, יש שינוי, אבל השינוי הוא יותר חיצוני. צודק, ואתה מציין בדרשה רגעים הללו של אי שוויות זמנית, זה קורה, וזה אי שוויות שאנחנו חוגים מהיסוד, מהליבה, מהתפיסת העולם השורשית שלנו, ולמה זה קורה? כי אנחנו לא מקשיבים לכל דממה דקה בתוך הראש שלנו. התפיסת העולם הזאת היא קיימת מלדעת הצודק, אבל לפעמים יש קצת אי שוויות, ואז צריך לבקש סליחה. אז אני רוצה להתייחס לנושא של סליחה, אבל קודם כמה מילים על הפרשות. שתי פרשות השבוע, בשבת, ניצבים ואילך, בדרך צערוכים ביחד, שתי הפרשות האלה, חוץ מהשנה הבאה, באופן מדהים, עומדות לבד. ניצבים, פרשה קצרה, 553 מילים, בלי ניצבות, נאום מדהים של משה. ופרשת ואילך, 1484 מילים, שתי ניצבות, להכאל, לכנס את כל העם היהודי, ושמלך יכתוב בעצמו ספר תורה. הדרושה שלך מתמקדת בסוגיו בסליחה, ואני רוצה להקשות עליך על אישה, אני עושה את זה הרבה, בנושא של על חטא. בראש השנה, ביום כיפור, יש תפילה מרכזית על חטא. אנחנו מציינים את כל החטאים שאנחנו עשינו, ובקשים סליחה על חטא זה ועל חטא אחר. רשימה קניות כזאת, שופינג ליסט, כעיתונאי לא מקצועי, לפעמים מסתדר מאוד להימנע מרשימות, זה משעמם. אלישה, התפילה הזאת לא מדברת אליי, ואני אנסה להסביר למה. לבקש סליחה על חטאים שונים, בעיני לא משמעותי, למה? מצאתי הסבר של פסיכולוגים. אלישה, לבקש סליחה זה לא סוף הדרך, זה התחלה, התחלה, התחלה. זה החלק הקל. לפעמים קשה לבקש סליחה, אבל גם אחרי שביקשנו סליחה, לפעמים זה לסיים שיחה, לסיים דיאלוג. העיקר כאן זה לתקן, לתקן את החטא, לתקן את האבן, לתקן את עצמנו. אז במקום החטא, על התיקון שאני צריך לעשות, הייתי בונה תפילה מהסוג הזה של התיקון שאני צריך לעשות בגלל מילים נוראיות שאני אומר, על סינה שאני קוראים לה, התיקון הוא הדבר ולא הסליחה. מה אתה אומר, אלישה? כן, זהו, שאלה נהדרת. מה זה חטא, מה זה סליחה ומה זה תיקון? אני מפחיד מתחשב שיש איזושהי בעייתיות עם הרשימה הזאת, כי אלישה, כשחוזרים על משהו יותר מדי וביום קיפור אנחנו חוזרים על זה פעם אחר פעם אחר פעם, הלב נעשה טיפה אטום לזה. זה קצת בעייתי לפני האזמון, והרשימה הזאת נראית מאוד לא אישית, כאילו, רגע, את החטא הזה אני לא עשיתי, אני הדיך אותה עם אחרים ולא את החטא הזה. אז בואו נסתכל רגע שנייה על המילה חטא. קודם כל המילה חטא היא מילה נהדרת, כי היא באמת באה מאחרתי, לפספס את המטרה. אנחנו עושים את זה כל הזמן, אנחנו כל הזמן שורפים למשהו ומגלים שאו שהשאיפה הזאת הייתה ממש לא מדויקת, ממש לא נכונה, או שבדרך שלנו אל המטרה אנחנו פגענו באחרים בדרך ובעצם הכתנו את המטרה. לא לזה חיברנו, לא לזה מה שרצינו. וזה קורה כל הזמן, וזה קורה כל הזמן, ורק על זה נאכל שיחה דווקא מאוד עמוקה של למה אנשים, איך קוראים שאנחנו מטוסטוסים את המטרה, מחפיאים את המטרה. האם גם אצל בעלי החיים, האם גם בעולם החי והצומח, האם גם שם יש חטא או זה משהו שרק בני אדם יכולים לחטוא. אני לא חושב שהפרה בטבע יכולה לחטוא. היא מונעת מאיזשהו דרייב פנימי, אינסטינקט פנימי, והיא פשוט לא יכולה, היא לא יכולה לחטוא. זה רק האדם הזה שיכול לחטוא, אבל זה שיחה בפני עצמה. אז אם חטא זה כסף את המטרה, אז באמת נתבקש שמה שהדבר הראשון צריך לעשות זה בני תיקון. הכתנו את המטרה, פספסנו את המטרה, אוקיי בואו נכוון יותר טוב, בואו נתקן, כמובן כדאי להעמיד מחדש את המטרה, וגם זה חלק מהתיקון. אז הגיני שבעצם התשובה לחטא זה תיקון ולא סליחה. אבל יחד עם זה, אני חושב שיש משהו נורא יפה בסליחה, שרגע לפני התיקון יש איזושהי לקיחת אחריות מסוימת. לקיחת אחריות של, רגע, שחטאתי, שפספסתי, אני פגעתי באנשים, אני גרמתי לנזק, אני עשיתי כל מיני דברים, אני לא יכול פשוט להגיד, אוקיי, לא נורא, לא נורא, אתם תסתדרו, יאללה, אני מכוון מחדש את החץ שלי כדי לפגוע במטרה יותר טוב. אני חושב שהסליחה זה באמת הליכה הניקוי, הניקוי שנדרש לפני התיקון, מאוד קשה לתקן לפני שמנקים את הנזק שגרמנו. אז אם אנחנו רואים בסליחה דרך לנקות את השטח רגע לפני התיקון, אבל הסליחה היא מאוד חשובה ומאוד מאוד קשה, כי זה באמת דורש לקיחת אחריות מאוד גדולה ולהכיר בנזק שגרמתי. ושאלה נוספת שאתה שואל פה זה, רגע, רשימה הזאת היא רשימה גנרית, רשימה קניות, שלמה מחזור התפילה לא אומר, תעצמו רב את העיניים, תיכנסו פנימה ותנסו לחשוב על כל החטאים שעשיתם, וניתן לכם כמה דוגמאות אולי, למשל אם פגעתם באיזשהו אדם בשוגג או במזילים וכו' וכו'. ולמה בכל זאת, על החטאים שחטאנו ביצר הרע, על חטאים שחטאנו ברשימה, באופן מדהים, אני חושב שלמה, שכולנו עשינו את החטאים ברשימה הזאת. ואני לא חושב שאף אחד מאיתנו לא חטא בדברים שברשימה הזאת. אז אולי הדרך לקרוא את זה, זה להגיד אוקיי, יש פה אנשים מאוד מאוד חכמים שיצרו פה רשימה של החטאים האוניברסליים והקלאסיים של כולנו. אני שומח על החוכמה שלהם, אז אני רוצה לנסות את ההזדמנות על כל חטא שאני ככה קורא פה עכשיו, לנסות לבדוק בתוכי איפה אני חטאת את החטא הזה. ולהכיר בזה, להכיר בזה שחטא את החטא הזה. כדי להתנקות, זה נפלא שאפשר להתנקות. אז כן, אני חושב שסליחה זה מאוד מאוד חשוב, לא רק תיקון. ודבר שני, אם ניקח את הרשימה הזאת מאוד ברשות, ניקח אותה אישית, ניקח אותה באופן אישי. מדובר עלינו, לא על מישהו אחר, לא על ראש הממשלה, לא על כל אחד ואחד מאיתנו. אבל, וזה מאוד חשוב, אני חושב, אנחנו עשינו חטאים, אנחנו לא אנשים חוטאים. ודיברנו על זה לא מעט בפרופסור שלנו. אנחנו לא אנשים רעים, אנחנו עושים מעשים רעים. כי אם אנחנו בססנו אנשים רעים ואנשים חוטאים, כמו בתפיסות נוצריות למיניהן, אז אין מקום לא לסליחה ולא לתיקון. כי אם אני אדם רע, אז נגזר מזה שכל נשא יהיו בעצם נשאים רעים. אז אלי שאני, קודם כל, מאמץ את ההמלצה שלך, בתפילת הלכת אני סוגר את העיניים ואני מסתכל פנימה ואני באמת חושב, כיצד עליי לתקן את העוול שעשיתי. מהו העוול? בטח אני מצטער על העוול, אני מבקש שלך עוול, אני אחשוב בעיקר מה אני עושה. יש Thinking, יש Doing. ודווינג זה חלק חשוב. אבל אלי שאני רוצה להתייחס עם משהו שקשור לסליחה שזה בתחום הקיום הלאומי שלנו, יש עכשיו דרישה של העם לבדת חקירה ממלכתית. למצוא את האשמים, לתפוס אותם, לגלות אותם, לחשוף אותם ושהם ירשמו ושנדע מי אשם, מי עשה שווי באקטובר לנו. אלישה זה קטסטרופה ואני אסביר למה. עשינו את זה, כבר היינו בסרט הזה ואני מספיק זקן כדי לזכור. אחרי מלחמת ימות כיפורים לפני חמישים שנה הקימו ועדת אגלנט. שמעון אגלנט היה שופט ראשי בית המשפט העליון. זה היה ועדת חקירה ממלכתית רשמית והמטרה הייתה מי עשה את זה, מי אשם. אחרי יותר מדי זמן, שנה וחצי, אפריל 1975 דבחו לעם מי אשם. מי אשם אלישה? אלי זהירה שהיה ראש אגף המבצעים. שהוא לא הביא אותם מידע כמו שצריך וכמה זאת הרים. הממשלה, דיין, צבא הביטחון, גולדה, הפוליטיקן, אף מילה. וזה הדהים את העם והיו מחאות הפגנות גדולות וגולדה התפתחה. אבל מה היה בסוף? קסנון. זאת אומרת, החיפוש אחרי האשם הוא ריק מתוכן. מה כן צריך לעשות? כתבתי על זה טו בג'ירוסלום ריפורט. צריך לאמץ את השיטה של חיל האוויר הישראלי. להטיס מטוס שלי, שזה מאוד יקר, שעת טיסה זה להון תעופות. אחרי כל טיסה, אפילו הכי קצרה, יושבים כולם ביחד, בלי דאגות, ומתחילים לדון מה עשינו, מה היה טוב, מה לא היה טוב. מה לא קיים בחדר הזה, הנושא של אשמה. למה? ברגע שיש ועדת חקירה מנחתית, אז יש אשמה. יש אשמה חוקית. אשמה, אז מביאים אוכטין. האמת נעלמת במצב הזה. רק justification. הצדקה, הצדקה. ככה לא עושים וככה לא לומדים, אבל לא למדנו לדעתי בשביל 3, בגלל ועדת הוקרנת. צריך לעשות debrief, לא ועדת חקירה. ב-debrief הנושא הוא, ומה טעינו, מה צריך לתקן, מה עושים בהמשך. עזבו את הנושא של אשמה. אנשים ביקשו סליחה. ראש הממשלה שלנו ביקש סליחה. איפה? לטייממגזין. שאלו אותו, האם אתה מתנצל? כן, אני מתנצל, אני מצא לי. יש לזה משמעות? באמת? זה סליחה, אלישה? אין לזה משמעות. אז יש דרך כאילו לבקש סליחה שהיא בונה קונסטרוקטיבית ותקינת. יש דרך ועלינו לאמץ את זה. מספיק קראנו את העם לגזרים בגלל הנושא של אשמה. כן, זה נושא קשה. נושא קשה כי אני חושב ברמה האישית, ברמה הפרטנית, כמה קשה לקחת אחריות. אנחנו אוכלים מסקר על ראש הממשלה, אוכלים מסקר על אחרים, וכמה קשה לקחת אחריות, כי מה זה אומר עליך, וכמה אנרגיה אנחנו משקיעים באמת בלהצדיק את עצמנו. אנחנו לא צריכים אורחי דין, אנחנו מביאים את אורחי הדין הפנימיים שלנו כדי לתרץ למה אנחנו בעצם בסדר ולמה... ולכן אני חושב שאני מאוד מסלימתך שהחיפוש אחר, השמים הוא עקר, הוא מספק את יצר הנקמה שלנו ולא מקדם אותנו קדימה. ואם לא אנחנו מחפשים השמים, אלא באמת כדי ללמוד מהאירוע הזה, אז היה אפשר באמת להסתכל איפה טעינו או פשוט מה קרה, מה קרה כדי שאנחנו יכולים לתקן את זה להמשיך הדרך. שלמה, כנראה שאנחנו נת, המין האנושים מאוד זקוק לספק את יצר הנקמה שלו, וזה עצוב לומר על זה, אני לא, למיטב ידיעתי בעולם החי אין נקמה, עכשיו עד כמה שאני יודע, אני לא מבין כזה גדול בעולם החי, אבל אני מתקשה לראות איך יש נקמה בעולם החי. התקפה, מגננה, התקפה אפילו קטנונית לגמרי, מגננה קטנונית לגמרי, אבל נקמה זה רגש מאוד מאוד מאוד מאוד מעניין. זה רגש מאוד מאוד אנושי, וזה מעניין כי נקמה באה מהמילה לקום, בעצם בניסיון שלנו לקום מחדש, אנחנו צריכים כאילו לנקום במישהו, השם יקום דמו, אנחנו צריכים לנקום במישהו אחר זה שאנחנו נוכל לקום מהמקום הקרשים, מהמקום הקרשי שבו אנחנו נמצאים. ונקמה היא דבר חסמי, היא דבר נוראי, אני יכול לראות איך אצל כולנו עמוק בפנים יש את היצר, את יצר הנקמה, אבל הוא מביא לצד המחשבות האלה של אשמים, מי אשם. והבסיסה אישית שלי היא שמדיר מאוד, טוב זה בעייתיפת להגיד את זה באקלים הנוכחי, אבל מדיר מאוד שיש מישהו אשם בכוונה תחילה, שהוא בכוונה תחילה רצה להגיע לסיטואת כזו או אחרת, בגלל שאנחנו כל כך עיוורים, אנחנו כל כך מוגבלים, אנחנו כל כך, אנחנו בני אדם כל כך מסכימים בסופו של דבר, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, אנחנו תמיד עושים כמיטב יכולתנו, ומיטב יכולתנו הוא פשוט לא מספיק, לא תהיו מספיק, ואין לי שום ספק שאף אחד מהנוגעים בדבר לא ביקש להביא את הקטסטרופה של השבעה באוקטובר. אני לא יכול לקבל שום תיאוריית קונספירציה כזאת, שיש מישהו בהנהגה שלנו שקיבה את השבעה בשלב אוקטובר, ואם היינו יודעים בשלב אוקטובר, בשלישה באוקטובר, מה שאנחנו יודעים היום, השלב אוקטובר לא היה קורה, אבל לא ידענו בשלישה באוקטובר את מה שאנחנו יודעים היום. לא יכולנו לדעת את מה שאנחנו יודעים היום, ולכן כמו שאתה אומר, אני חושב שמה שאני לוקח מכל מה שאתה אומר, בעצם זה תיקון בלא סליחה, כי תיקון, בוא נבדל שזה לא יצא עוד פעם, מה שקורה עכשיו בצפון, עם המערכה, ממש בימים אלה, זה נראה ממש כמו תיקון של מה שהיה בשבעה באוקטובר, וזה מאוד מאוד חשוב. ויחד עם זה, גם אם טעינו, חלק מלקיחת אחריות זה לא להגיד, אני טעיתי, עשיתי כמיטב יכולתי, זה לא היה בכוונה, אני לא התכוונתי שזאת תהיה התוצאה, אבל במבחן התוצאה, אני טעיתי, אני שגידתי ומבקש סליחה, אני מכיר את זה שטעיתי ומבקש סליחה, וכל הריפוי של בקשת הסליחה הוא אדיר, אדיר, אדיר, המקום שבעודף מתקשים לבקש סליחה, שם הפצע מתקשה למאכלים. נושא אחר, אם אפשר, בפרשות שלנו יש עסקור של ברית שנייה, הברית הראשונה זה סיני, גם מציינת זה בתוצאה, ברית השנייה זה משה בעצם מגדיר, וזאת ברית מעניינת, אני אקריא את הקטע. ולא אתכם לבדכם אנוכי קוראת את הברית הזאת, אבל אני לא קוראת את הברית רק עם החבורה הזאת מלפני שלושת עשרים שנה במדבר, בסיני, כי את אשר ישנו פה עמנו, עומד היום לפני אדוני הלוהפנו, ואת אשר איננו פה עמנו היום. שש מילים מאוד חשובות ומעניינות, הברית חתומה עם אשר איננו פה עמנו היום, זה אומר כל יהודי שנולד אי פעם ושיבולד, הברית חתומה יחד איתו. ומה זה אומר? ביהדות יש לנו חופש להחליט, כללה או ברכה, אנחנו חופשיים לבחור, רק דבר אחד אנחנו לא בוחרים אלישה, וזה היהדות. אנחנו נולדים יהודים, אפשר להכחיש, אפשר להמיר את הדת, אפשר לא לקיים שום מצווה, אפשר הכל, לא יעזור, גם האגורים יתייחסו אלינו כיהודי, מה שלא יהיה, אבל אנחנו יהודים לפי לדע. וזה קצת פארדוקס אני מחושב אל אישה, הדבר הזה כי בדתות אחרות, בדת הנוצרית יש קונפורמיישן, מה זה קונפורמיישן? לבדל, אני בגיל 12-13 יש טקס מאוד יפה שמקבלים את הדת. יש בר מצווה, מקבלים את אור המצוות, אבל זה לא אומר לקבל את היהדות, לא, לא, אתה יהודי חבר, אתה יהודי, לקבל את אור המצוות, לא בר מצווה, כן בר מצווה, לא משנה, אנחנו יהודים. פארדוקס קצת שרב סאקס מדבר עליו, על הנושא הזה שהדבר היחידי שבו אנחנו לא בוחרים, יש בזה חשיבות עצומה, אתה לא יכול לברוח, אתה יכול לרחוץ אבל לא יכול לחיות. כן, וזה הסיפור המוכנן של יונה, זה הסיפור המוכנן שקוראים לזה ביום כיפור בשיא התהליך של החטא והכפרה והחליכה, שיונה מנסה לברוח, מנסה לברוח מגורלו, מיהודו, מתפקידו בעולם. ואין, אי אפשר לברוח מזה, באמת אי אפשר לברוח מזה. אני רוצה לצטט מה שהרב סאקס אומר בנושא הזה. זה השאלה האוטומטיבית, איך הזהות הבתית, איך אפשר להעביר את זה מהורה לילד, אם זה רק אתנית, כמו שהרבה אנשים אומרים, יהודים זה לא אנשי הדת יהודית, זה קבוצה אתנית כזאת. אם זה רק אתנית אפשר להבין, אנחנו יושבים הרבה דברים מההורים, במיוחד הגנים, אנחנו תוצרים של גנים של ההורים. להיות יהודי איננו מצב גנטי, זה מערכת של התחייבויות דתיות שאנחנו מקבלים על עצמנו. זה הברית, זה ניתנה לנו, התורן ניתנה לנו, אבל סליחה, זה לא כבקשתך, זה ניתן? אז השאלה מה ניתן, מה בדיוק ניתן, אפילו אמרים המצוות ניתנו, מה זה אומר, אנחנו יודעים שהמצוות בתורה עברו שינוי מאוד גדול לידי חזל, ואחר כך בהמשך הפוסקים דייקו את זה עוד יותר. וגם בעצם נכתבות הלכות חדשות כדי לדייק את המערכת ההלכתית שלנו. זה מעניין לי לשאול, לברר, מהו הדבר שאמנו אי אפשר לברוח, מה כאילו נולדת יהודי, מה הדבר שבעצם יאפיין אותך בחייך בגין היותך יהודי. ואני חושב שיש כמה דברים לכתגוריה הזאת, כמו בעצם העובדה שהווכחנות שלנו למשל, הווכחנות שלנו היא חלק מה-DNA היהודי שלנו, והווכחנות שלנו היא לשם שמיים, לברר מה אלוהים רוצים איתנו. כי כמו שמכתוב בפרשה, לא בשמיים, אלא בתוכנו, ואנחנו נפקח על זה, וזה מאוד מאוד יהודי. ודבר נוסף, אני חושב שגם בגדול תפיסת האלוהות שלנו היא באמת ייחודית, קודם כל היא גם מאוד פלורליסטית, שזה גם ערך יהודי, אני חושב חשוב, הפלורליזם. אבל עצם החוצפה היהודית, החוצפה לעמוד מול הקב' ברוך הוא, ולדרוש ממנו דברים, לבוא אליו בטענות, גם זה חלק מה-DNA היהודי, ואני באמת מאמין ברמה קצת מיסטית, שאדם בוחר להגיע לעולם הזה, בוחר במובן מיסטורי קצת, בוחר להגיע לעולם הזה, ומאמת מי שבוחר להתולד כיהודי, וואו, זו בחירה מדהימה, אבל זו בחירה. זאת אומרת זה לא מתחיל כשנולד תינוק, זה עוד מקרה, הוא בן להורים יהודיים, ולכן היום היהודי. ויש תחושה שמי שנולד לתוך העם היהודי נושא אחריות אדירה, אדירה, אדירה לשלום העולם, לשלום הפלנטה הזאת, נושא אחריות אדירה למצווה האולטימטיבית של תיקון עולם במלאכות שדהי. שישנו עבודה מאוד חשובה לעשות פה, להביא את העולם למקום טוב יותר, ובמשימתנו פה, ובמחישת בית מזה, אי אפשר לברוח. אני מסכים מזה שם, וזה קשור ליזמות, כי אתה ציינת למעשה שתי התכונות של יזם, מי שיוצר ערך לעולם. קודם כל החוצפה, לשלול מה שכולם מאמינים ולעשות את זה אחרת, והמצווה להיות ברכה, זאת אומרת ליצור ערך, לתקן את העולם, להביא לעולם דברים חדשים שאנשים צריכים, ושיהיו מאושרים יותר ובריאים יותר, חכמים יותר וכדומה. אלה שני המנורים של יזמות. אנחנו עם היהודי, אנחנו עם של יזמות ויצירתיות. זה מוכרח. אני חושב שאם אנחנו נפקים לקבל את גורלנו כיהודים, ובמקום לשאול שאלות אחרות ממה ששאלנו עד עכשיו, לא מה עושה אותי יהודי, אני זוכר שפעם היו לנו סמינרים שלי בתיכון, סמינרים אינסופיים על זהות יהודית וזהות ציונית, ומה שבתמיד סלד מהשיח הזה על זהות יהודית, אני חושב שהיהדות היא מזמינה אותנו לפעולה, להיות ערים למציקותינו של אחרים, לבוא לעזרתם, להיות שאהבו רע אחר ואהבה לרעך כמוך, וערך המתינה, ערך האהבה, ושבסופו של דבר, זה גם השליחה שלנו. אנחנו הגענו לעולם הזה, ואנחנו צורכים פה המון משאבים, משאבים של חמצן ומים, ויוצרים הרבה פסולת כמו שאתה אמרת, ועם יומת נזק, ובאמת השאלה הגדולה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, וזאת כאילו כביכול השליחה להגיד, אוקיי, הקדוש ברוך הוא, או איך אתם רוצים להבין את זה, הבריאה, אתם משקיעים בי המון המון משאבים, עם כל המשאבים שהשתאו בי, מה אני הולך להביא לעולם, מה המתנה שאני אביא לעולם, איזה ערך אני הולך להביא לעולם, וזה מתחבר ליזמות שאתם מדבר עליה, שבאמת היזם מביא ערך, ולכן היזמות היא מסתבר, לא במקרה יהודים יזמים טובים, כי זו חובה שלנו כלפי הקדוש ברוך הוא, זאת השליחה שלנו. מסכים אלישע, ואולי מילה אחרונה בנושא הזה, בנוסף לבחירת ברכה של יהודים מביאים לעולם, אני אישית מודה לאלוהים שאני חלק מהעם הנפלא הזה. אנחנו אלישע, אנחנו פרו מיל מהאוכלוסיית העולם, אנחנו זמיח, אנחנו טעות סטטיסטית בעולם, ותראה מה אנחנו עושים לטובת העולם, ולהיות חלק מזה, ומאוד להיוולד עכשיו בלידת מדינת ישראל, ולהיות חלק מזה, אחרי 3000 שנה, איזה ברכה זאת, איזה מזל יש לנו. כן, וזה לא נגמר, זה לא נגמר, גם שנראינו כרגע בתקופה כל כך קשה, בתקופה כל כך חרסמית, ויש התפרקות וכולי וכולי, זה לא נגמר, משהו אמנם מתפרק כדי לבנות ולהקים משהו חדש, להמשיך להיות הברכה שאנחנו נועדנו להיות. Never ending story. Never ending story. אז תודה רבה לכולם. תודה אלישע, שנה טובה. שנה טובה, אנחנו עוד נשתמע לפני השנה החדשה, בעברת ה' אמן.