פודקאסט # 15: פרשת בא

שלום שלומו. שלום אלישה. שלום לכולם. יום רביעי, אנחנו כנראה נעבור באופן קבוע נחשב ליום רביעי, נכון שלומו? כן, בגלל השיעור שיש לי בטכניון. זהו שלומו חזר ללמד, גם הטכניון חזר ללמד, אז זה אומר שגם שלומו חזר ללמד את הקורס שלו על יצירתיות, אני מקווה שעוד נשמע על זה היום. באנגלית שמענו על זה, וזה מאוד מאוד מאוד מעניין. אז שלומו, פרשת בו, על מה אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על לבבות כבידים, אלישה. כי בפרשה, פרשת בו, פרשה מרתקת ממש, אלוהים מכביד ליבו של פרו, וכתוב כך, ואיום ה' על משה, בוא אל פרו, כי אני, אלוהים, אני הכבדתי את ליבו. אנחנו נדבר על heavy hearts, לבבות כבידים, כי בישראל יש הרבה לבבות כבידים, כולל שלי. והשאלה היא, למה ומה עושים בעיקר? מה פתאום אלוהים עושה מניפולציה כזאת, שהוא מתעסק עם הלב של פרו, ומשנה את הרגשות שלו, כדי שהוא לא ישחרר לפני ישראל? מה קורה פה? מה זה המניפולציה הזאת, ומה המשמעות של לב כבד? איך אתה מפרש? כן, יש כל כך הרבה פרשניות אפשריות, אז נראה למה התחבר היום. בזמן אמת. קודם כל, זה באמת, זאת שאלה מדהימה. השאלה הזאת של לכל הולך הדרך, אלוהים אומר, אני אוציא אותך למצרים, אבל אני אכביד את לב פרו, כדי שנוכל להכביד את אותותיי בקרבו, ככה, להתעלל בו. איזה מין אלוהים זה? נשמע כמו אלוהים סדיסט, נשמע פשוט נורא. אז אפשר לבוא ולומר, מי שרוצה לומר, אלוהים הוא היום ונורא, וככה הסתיימה השיחה. מכיוון שאני לא רואה את זה ככה, אז המשימה מוצאת עליי להבין, רגע, איך יכול להיות שאלוהים שאני מבין אותו כטוב, איך יכול להיות שאלוהים מכביד את לב פרו? וכמו שאתה אומר, מה זה בכלל? אז לב כבד, אתה פתחת ואמרת, כולנו, כולנו בעת הזאת נושאים איתנו לב כבד. אנחנו, אני חושב שכל ישראלי מאז השבעה באוקטובר, לא יודע אם כל ישראלי, אבל רוב הישראלים מאז השבעה באוקטובר, ואני חושב שיהודים בכל רחבי העולם, אלה שאכפת להם לפחות, ואני יודע שהם הרבה מאוד בני אדם בכלל, הוקו בתדאמה נוראית בשבעה באוקטובר כמה רוע יכול להיות, והלב כבד. ויש לנו עדיין 136 חטופים שעדיין באזה, חיילים שלוחמים שם ונהרגים. המצב באורף הוא לא מי יודע מה, המצב בצפון זה כמו שמונים אלף מפונים מהצפון שבעצם לא בתים שלהם, ורק רואים בטלוויזיה איך הבתים שלהם חלקם נערפים מטילי נונטט שהחיזבאללה יורים ואנחנו קצרים מלא רשיעה. וגם אם עכשיו תיגמר המלחמה, יקח עוד הרבה זמן עד שיבנו את הקיבוצים, את הישובים ואת המושבים. אז הלב כבד, השאלה היא אם זה מחוייב המציאות שהלב יהיה כבד. אתמול בערב היינו מפגש גברים, כאן בקהילה פעם בחודש אנחנו עושים כאן מפגש גברים בקהילה, במקביל לזה הוא מפגש נשים. מפגש גברים, למדנו את הסוגיה של פדיון שבועים. מה אומרת ההלכה על פדיון שבועים? לא נכנס לשיחה הזאת כרגע, אבל הייתה תחושה מאוד מאוד מאוד קשה באמת של לב כבד. ואחד הדברים שהיה מאוד ברור מהדיון ההלכתי היה שאדם שבעצמו נמצא בשבי או שיקיריו נמצאים בשבי, כלומר הורה של ילד שנמצא בשבי, מבחינתו אין גבול למה שמותר לו לעשות כדי לפדות את עצמו. אין שיקול, כל שיקול שהוא ביטחוני או שיקול אחר הוא פתור מכל השיקולים, מותר לו להציע כמה כסף, כסף היום במובן של כמה מחבלים לשחרר. אבל אנשים אחרים, הממשלה מחויבת גם לשיקולים אחרים. ולמה אני אומר את כל זה? מכיוון שאנחנו פה נדרשים, אנחנו נמצאים כאן במלחמה, אני תודה לאל וגם לא אתה שלום, אנחנו שנינו לא מנהיגי המדינה הזאת, תודה לאל שמישהו אחר הסכים לעשות את זה ואפילו רוצה לעשות את זה, הוא נלחם על הכיסא בשביל לעשות את זה. ובשביל באמת להוביל את עם ישראל, אתה באיזשהו מקום נדרש ללב קל, במובן החיובי של המילה, לב פתוח, לב טוב, לב אוהב. אתה לא יכול לנהל מדינה, אתה גם לא יכול לנהל את חייך מהמקום של לב כבד. לב כבד כמו שאני מבין את זה, לב כבד זה אומר שאני כרגע נמצא בהישרדות. אני בחרדה, אני בהישרדות, אני בקושי ועוד ממות גדול. לב כבד זה אומר שאני לא במקום טוב כרגע. עכשיו זה בסדר, לפעמים יש זמן להישרדות. הורים וכל משפחה שקרוביהם בחטופים כרגע, אני לא יכול לדמיין בכלל איך קמים בבוקר בלי לב כבד, אני לא יכול לדמיין את זה. הם צריכים כרגע להיות עם לב כבד כי הם פועלים מתוך הישרדות, הישרדות של הילדים שלהם. ויחד עם זה אנחנו כולנו מתבקשים להשתדל עד כמה שאפשר לא לפעול, לא להתנהל עם לב כבד. וזה מחייב שינוי גישה, שינוי גישה מאוד מאוד עמוק. ופראו היה קלו בלב הכבד שלו. הוא יכול לצאת מלב הכבד מתי שהוא רק רצה. הוא היה קלו בלב הכבד שלו בגלל שהוא היה קלו בחרדה שלו. בחרדה של לאבד את העבדים, לאבד את כוח העבודה הזול הזה שקלה אותו בתוך הלב הכבד. לא מיצינו את זה אבל כהתחלה. מסכים אלישר, ולמעשה זה מביא אותנו לנושא של מנהיגות. התורה זה ספר לימוד, אלישר, ספר לימוד על החיים. אני עוסק הרבה בפיתוח מנהיגות בניהול כבר הרבה שנים. נתקלתי בהרבה מאוד מנכלים מנהלים טובים ולא טובים. ואפשר ללמוד המון מהתורה, במיוחד ממשה מהמנהיגות של תורה. ואני רוצה לצטט משה אחר, יש לנו ידיד משפחה, קוראים לו משה אנגלברג. הוא עובד באזור קליפורניה, הוא מדריך ומרצה ומנטור של מנהלים רבים. וכתב ספר יוצא מהכלל לאחרונה, אני אקרא את השם של הספר. זה אמרי וייב, אמרי זה אהבה. Uplift your business by putting love to work. וופס מה פתאום, זה קפיטליזם, זה מנכל, by putting love to work. וזה מה שהוא אומר, אני אקרא, אני המנטור של מנכלים בדרג מהכי גבוה, הכי בכיר. והנה שלושה דברים שאני שומע, מהכי טובים, מהמנהיגים הכי טובים. אחד, אני לא יודע אם אני יכול לעשות את זה. Self doubt, תקפוק עצמי. שתיים, מה אם אני אקשל, אני מרגיש שאני אף פעם לא מספיק טוב. לא חשוב מה אני מבצע, אני לא מספיק טוב. שלוש, אם אני אקבל החלטה, אני פוחד שאנשים יסנעו אותי, לא יעובו אותי. אבל הנושא של פיקוק עצמי, self doubt, misguided fears, הפחד הזה. זה משה, זה משה. הוא אומר לאלוהים, הוא לא יכול לעשות את זה, הוא לא מסוגל, הוא לא מתאים. והוא עושה את הבלתי אפשרי והוא מוציא את עם ישראל, את בני ישראל ממצרים. אלישר, צריך להגיד את האמת, יש משבר אימון במנהיגות הפוליטית שלנו היום. רוב העם לא מאמין במי שעומד בראש הממשלה. וזה חמור, זה בעייתי. זה בעייתי ואנחנו משוואים למנהיג מהסוג הזה של משה. שצנוע מלא אהבה עם אנושיות ושבעיקר דואג לעם שלו. כן, כן, משה הוא נתון פניות, הוא כל כולו נתון לעם, חד משמעית לגמרי. ומעניין, קודם כל אני מאוד אוהב את הרשע של מה שאתה מספר על המקום של אהבה. ולכן אנחנו גם נקראים קהילת ואהבת, זה לא במקרה. אני מאוד מאוד מאמין בזה, אני לא תמיד נמצא שם כמובן, אף אחד מאיתנו, אבל אני מאוד מאוד מאמין בזה. שאהבה היא התשובה. מה זה אומר? טוב נו, אז אפשר לדבר. אבל ההפך מאהבה זה באמת פחד. ומשה לא היה פה לבד, למשה לא במקרה. הקדוש ברוך הוא ממנה לו עוזר את אחיו הגדול, את אהרון. ואהרון נאמר עליה בפירוש, אהרון הווה מתלמידיו של אהרון, תהיה כמו התלמידים של אהרון. אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריאות ומקרוון לתורה. אהרון היה סמל של מנהיגות של אהבה. וכשבני ישראל בעוד כמה פרשות, הם ידרשו את אגל הזהב, הם לא ידרשו אגל זהב, הם ידרשו אלוהים. תן לנו אלוהים. אהרון אוהב אותם. הוא אוהב אותם והוא מבין, הם כרגע, התינוקות האלה, הם היו תינוקות מבחינה התפתחותית, הם רק יצאו ממצרים, יצאו מהרחם עכשיו. הם זקוקים לחפץ מעבר, הם זקוקים למשהו. הוא לא אמר להם בשום פנים ואופן, אתם תחכו שמשה ירד לכאן ואני אראה לכם מה הוא יעשה לכם. ורק אלוהים, לא, הוא יוצר עבורם חפץ מעבר, את אגל הזהב ואז הוא אומר להם חג לאדוני מחר. לא חג לחפץ הזה מחר, חג לאדוני מחר. הדבר הזה, אגל הזהב, הוא רק חפץ מעבר. ולכן משה, זה משה ואהרון, זה לא משה לבדו. ופרעו, אפשר להגיד שגם לפרעו היה עוד מישהו, והעוד מישהו הזה היה הבת שלו. הבת שלו מלאת חמלה, מלאת אהבה, והיא זאת שמושה את התינוק הזה מהיאור. קוראת לו משה, מגדלת אותו להיות המושיה של עם ישראל. אז בסופו של דבר, כמו שאתה אומר, מאוד מאוד יפה. לב כבד הוא לב שכרגע לא פנוי לאהבה. לב קל, במובן היפה של המילה קל, הוא לב שיש בו אהבה, הוא לב של אהבה. ויש עוד דבר בקשר ללב הכבד הזה, אלישה. אנחנו משתמשים בחלק ניכר מפרשת בו בהגדה, בפסח. כל ליל הסדר זה מיועד לחנך, להסביר, לספר לילדים, וכך אנחנו מצווים. זה המשימה. הילדים הם אלה שאלינו לדאוג להם, ועם לב כבד זה קשה לעשות את זה, וכעת בישראל יש לנו בעיה. זה נתון, אלישה, שמצאתי מאיגוד הרופאים, רופאי הילדים הישראלים. 83% מילדי ישראל סופלים מלחץ, מלחץ רגשי מאז השווי באוקטובר. וזה כמובן רוב הגדול של הילדים שאינם באזור הקרבות, אבל לא יכולים ללכת בית ספר, אבא במילואים אולי, הורים בטלוויזיה, הורים מסתירים דברים, הם לא כל כך יכולים להתכנס עם חברים. אנחנו חייבים, חייבים לטפל בילדים, לדאוג לילדים, והרב סאקס מדגיש את זה בפרשה שמצאתי. הוא מתייחס למשה ולנאומים של משה לעם ישראל. מה אומר משה כשהוא מותיר לעם, מבשר לעם, אנחנו יוצאים לחופש. משה מטפל הרבה על ילדים, על החשיבות של ללמד את הילדים. וגם בשמה אנחנו מתפללים יום יום ומצווים ללמד את הילדים, לאהוב את האלוהים. אז עם לב כבד, אי אפשר, אי אפשר להתייחס כמו שצריך לילדים. אבל אני סיפרתי בפודקאסט באנגלית אתמול התחיל קורס, קורס היזמות, ובא 80 ילדים, אני רואה שהם ילדים, צעירים, מבריקים, מבריקות שרוצות, רוצים להקים סטארט-אפ, רוצים ללמוד איך, ללמד אותם, והם יתרגלו את זה, ויביאו רעיונות וכולי. ורק להסתכל על הפנים האלה, לראות אותם, הלב לא יכול להיות כבד, הלב פשוט מתרומם. אבל אני חושב על זה הרבה, כי יש הרבה מדינות, המון מדינות ששיו על ילודה מתחת לשניים. זאת אומרת, האוכלוסייה מזדקנת, סין למשל, יפן, רוסיה, ישראל לא כזאת. בשנה שבוע נולדו בישראל 178 אלף ילדים, שזה 487 ילדים ליום, אני איש מספרים. הם העתיד שלנו, ואם למישהו יש לב כבד, תלכו למקום שיש הרבה ילדים. אני מטייל את הקלבה שלנו ועובר ליד כאן, ורואה את הילדים, וזה עושה לי את היום. כן, כן, כן. אני רוצה לקחת כמה דברים מה שאתה אומר. דבר ראשון, שאתה מספר בבית, יש לך את היכולת לראות את זה, אתה עומד בטכניון. הטכניון הוא לא מוסד של אהבה, הטכניון הוא לא בדיוק מוסד רגשי במיוחד, אבל אתה ניצב שמה, בקורס אתה מלמד על יזמות בטכניון, ורואה את החבר'ה הצעירים האלה. וברוך השם, אני לא אומר את המקום שבו אתה מסתכל ואתה מתמלא באהבה, והלב שלך נעשה מלב כבד ללב הרבה יותר קל. תזכורת לכולנו, המציאות עבור בני אדם, בניגוד לבעלי החיים, המציאות היא לא מה יש שם בחוץ, אלא איך אנחנו חובים את המציאות. זה בעצם המציאות עבורנו. אין לנו מושג איך המציאות באמת. אנחנו מכירים את המציאות רק על פי איך שאנחנו חובים אותה. ואם אנחנו חובים אותה כחוויה של לב כבד, האחריות היא עלינו. ולכן, לפרו, יש פה בחירה חופשית. האחריות היא עליו לשנות את אופן הראייה שלו את המציאות. זה דבר ראשון. דבר שני, באמת לגבי מה שאתה אמרת על ילדים שמצוקה מאוד קשה, אני חושב שהעזרה במי צריכה להיות להורים ולא לילדים. ההורים, ה-caretakers, הם המטפלים המיידיים בילדים שלהם. וכשדור שלהם של ההורים נמצא במצוקה ובסטרס, זה יעבור גם לילדים. בוודאי שזה עובר בהיריון. אבל זה גם עובר דרך האוכל שמכינים. זה עובר דרך האווירה בבית. ילדים קולטים את התחושות של ההורים שלהם בצורה מאוד מאוד אינטואיטיבית. מי שצריך לבוא פה לטיפול זה ציבור שלם של המבוגרים בבנת ישראל. אנחנו כולנו, של שוקט כרגע, כולנו באמת עדיין בהלם. עדיין מתאבלים, מתאבלים. ולא סיימנו להתאבל כי האירוע עוד לא נגמר. אבל באמת, כשאנחנו באים לקרוא פה על הלב כבד, אלה שמקשיבים לפודקאסט, זו באמת הזמנה, שימו לב ללב הכבד שלכם. הלב כבד זאת, בסופו של דבר זאת בחירה. זאת בחירה. ויש פה את אומנות הלב הפתוח והלב הקל. ולשאר אנחנו צריכים לכוון את עצמנו. זה א' אומר לשמוע פחות חדשות. אפשר להישאר מודקנים גם בלי לשמוע חדשות. אפשר להכנס לאחד האטארי אינטרנט, פשוט לעשות סקימינג מהיר כזה, לראות מה קורה. אפילו אם זה פעם בשלוש, ארבע שעות, בסדר גמור. אבל לצפות בחדשות, לשמוע את החדשות, לשמוע את הדיונים הנוראיים האלה באולפן, לראות את הסרטונים האלה. לא, לא, לא, לא, לא, ממש לא. זה מתכון ללב כבד. וזה דבר ראשון. ממש לקחת את עצמנו, לקחת ברצינות את המשימה, של להרים את הלב, להרים את הלב שלנו. כי יש לנו אחריות לא רק כלפי עצמנו, גם כלפי ילדינו. ואם אנחנו לא נצא מהלב הכבד, גם הילדים לא. מסכימי לי שם. והנושא של ילדים עלה בהקשר אחר. הקשר מכעיס מאוד. ביום חמישי ושישי שעבר, הואשמנו בבית המשפט לצדק הבינלאומי, International Court of Justice, הואשמנו, הישראלים, עם ישראל, הואשמנו ברצח עם. עכשיו, בהגדרה של רצח עם, יש כמה סעיפים. אחד הסעיפים זה מניעת לידה. אתה רוצח עם על ידי זה שאתה מונע לידה. ואנחנו מואשמים שבגלל שעשינו נזק לבתי חולים, איפה שהחמאס הסתתר, אנחנו מבצעים רצח עם כי אנחנו מונעים לידה. מונעים לידה. זה כל כך לא צודק. זה כל כך הכעיס את עם ישראל. ביום שישי, הנציגים שלנו שישה, ויש לנו גם שופט שהתמנע. בין 17 שופטים יש שופט מישראל, אהרן ברק, בין 87. 87. הוא עדיין צלול, והוא המומחה, שלמעשה הוא כתב את המשפט הבינלאומי, בנושא של טרוריזם. במלחמה בטרוריזם. והשופטים שם למדו מהספרים והחיבורים של אהרן ברק. אבל אלישע זה כל כך לא צודק, להאשים אותנו ברצח עם, בבית משפט שהוא קם במיוחד בגלל רצח עם, של העם יהודי. שישה מיליון יהודים נהרגו, מתוך בערך עשרה מיליון. שישים אחוז מהילדים בעולם נוצחו בשואה. והנה אנחנו מתגוננים, ואני קורא לזה blame the victim. להאשים את הקרובן. והאשימים אותנו, אנחנו אומר עיווים את האזתים. אלישע יש מדינה שנקראת אפגניסטן. באפגניסטן מדינה מוסלמית. מוסלמית. כולה. יש שלושים ושמונה מיליון תושבים באפגניסטן. מחציתם רעיבים. מחציתם. כי היא מדינה ענייה. ולזה לפי האום, זה לא לפי הדעה שלי. מתוך התשעה עשרה מיליון שרעיבים, שלושה מיליון אנשים ממש ממש מתים. אבסף מוות. מרב קיצוני. מישהו אכפת לו בעולם? מישהו פועל? מישהו צועק? מישהו מפגין בעד אפגנים? לא? אז מרגיש. אין אמצע. מאוד מאוד מרגיש. ואם נקשר את זה לנושא שלנו, איך אתה מספר את זה? וכמובן שאני עשות בזה כל סוף השבוע שעבר ותחילת השבוע הזה. ישר אפשר להרגיש איך הלב נעשה כבד. אנחנו מדברים על זה, והחוסר צדק הזה, האנטישמיות הזאת, השנאה הזאת לפעם היהודי, והלב נהיה, נעשה כבד. אז תזמנו טובה, נסתכל על זה רגע. אם ככה, הנה, זה המציאות. בית המשפט, הבינוי לצדק, בהג, מאשים אותנו באשמות שווה וכן הלאה וכן הלאה. ואיך הלב לא יהיה כבד? איך הלב לא יהיה כבד מדבר כזה? ועדיין, עדיין, יש פה קריאה לעבוד על הכללת הלב, להפוך את הלב לקליל יותר, לפתוח יותר, לאוהב יותר. איך עושים את זה? איך לעזאזל עושים את זה? הדבר ראשון, באמת, לא להתעסק בדברים האלה יותר מדי. עכשיו, מישהו צריך להתעסק עם זה, ללא ספק. יש את הנציגים של ישראל, יש את השופט ברק שנמצא שם, ממשלת ישראל. יש אנשים שצריכים להתעסק עם זה. לי, באופן אישי, אין מה לעשות עם זה. עכשיו, אני רוצה להיות אדם משכיל ומודע. אני רוצה לדעת שזה קורה, ואני אתן עצמי לקרוא את החדשות, לדעת שזה קורה. אני עוקב אחרי זה בגדול. זה מעצבן אותי ומכביד את ליבי, ללא ספק. אבל אז אני עוזב את זה. אני עוזב את זה. אני עוזב את זה ועובר לדברים שבהם יש לי מה לעשות. אני לא יכול לשנות שם הדבר. איפה שאני יכול לשנות, עד רבה לפעול לשנות. אבל איפה שאני לא יכול לשנות, להיות, להתבוסס עם לב כבד סביב משהו שאני לא יכול לשנות, אין לו שום ערך. יש ערך הרבה יותר גדול, אם אני יכול להביא למרחב שלי לב פתוח ולב אוהב. כמו שאמר החבר שלך, משה, בקליפורניה, לבוא לעולם הקפיטליסטי העסקי עם לב אוהב, אבל צריך לזהר שזה לא יהיה לב אוהב מניפולטיבי, אלא באמת באמת באמת לב שהוא אוהב. אז תמיד יהיו סיבות, מילים אחרות, תמיד יהיו סיבות שלמה להכביד את הלב, תמיד, ולפרעוש את כל הסיבות שבעולם. וכשאומרים שאלוהים, כי אני אכבדתי את ליבו, אני נתתי לו הרבה מאוד סיבות להיות עם לב כבד, הרבה מאוד סיבות, חרדה ודברים אחרים, אבל לפרעו יש תמיד את חופש הבחירה, כמו שגם לנו, למצוא את הדרך החוצה מהלב הכבד. ונורא חשוב להגיד, אנחנו בתקופה כל כך קשה, מי שכרגע מרגיש שהוא לא מסוגל להכליל את הלב, לפתוח את הלב, להתחבר לאיזושהי שמחה פנימית, זה בסדר, זה ממש בסדר, חלילה שלא נשפוט את עצמנו, זאת אמת תקופה שלא הייתה כדוגמתה מאז הקמת מדינת ישראל, ועדיין אני רוצה לקרוא מפה, מהפודקאסט הזה, לקרוא המחויבות שלנו, אנחנו לא נצא משום מקום, לא נצא מהמצב הזה, ממצרים, מאזה, מהייאוש הזה, לא נצא עם לב כבד. לב כבד לעולם לא הוציא אף אחד ממקום רע למקום טוב. אז יש לי תובנה חשובה מהמילים שלך, אלישר, כשאני שומע את המילים שלך, יש לנו עם, פחות או יותר עם כולו, שעכשיו בצרה, בדרגה זו או אחרת, 7 מיליון אנשים שראו חוויה בלתי אפשרית, האמון שלנו בצבא, במדינה, במנהיגים, כל זה נפגע, נפגע קשה, ואנחנו במצוקה, והאמת הלב כבד, אלישר, אין מספיק פסיכולוגים בעולם לטפל בזה, עלינו לטפל בעצמנו. ואיך לטפל בעצמנו? אתה מעלה שני דברים מעשיים שאפשר לעשות. הדבר הראשון, זה הגיוני לצנזר. מה זאת אומרת? לצנזר את כל החדשות, את כל הדברים הנוראיים שבאים אלינו, ממדיה, מטלוויזיה וכולי, כי זה רק חוזר על עצמו ושוב ושוב ושוב. ואגב, בטראומה, בפוסט טראומה, זה בדיוק מה שהמוח שלנו עושה, הוא משדר מחדש, שוב ושוב ושוב, את הדברים הנוראים. אז רגע, אני רוצה שנייה רגע לפעול את הדברים שלך, זה נורא חשוב מה שאתה אומר. אתה בעצם אומר עכשיו, שהאופן הסיכור בתקשורת, ואני לא נגד תקשורת, ובכל זאת, כשמסתכלים על החדשות, רואים איך שחוזרים, חוזרים עוד פעם ועוד פעם, ועוד פעם על אותה אדיאלותו, אחרי פיגוע, חוזרים פעם אחר פעם, על הצילומים ועל הפוטש, עם ברברת אינסופית, ככה נוצר, אתה אומר, פוסט טראומה. בדיוק. אז לצנזר, והדבר השני, לפעול מתוך אהבה, לפעול ולהחליף את הכעס, באהבה ובמעשים. הנה דוגמה קטנה, טריוויאלית. אני למדתי איך להכין פאי תפוחים, אפל פאי, התבשיל האמריקאי. אני עד, והאפל פאי של שלומו, במיוחד זה עדיין גלידה של שלומו, כי שלומו גם מכין גלידה, חבל על הזמן. כן, סליחה שהפרעתי. אז מדי פעם אני אופה פאי תפוחים, ומביא פאי תפוחים לידידה, שהיא במיוחד אוהבת פאי תפוחים. ואלישה, זה עושה לי טוב על הלב. הרבה יותר ממה שאולי חושבת הידידה שאוכלת את הפאי. לעשות, לעשות משהו טוב מתוך אהבה, ואהבה מחליפה את הרגשות האחרים בתוך הלב, וכשיש אהבה, הלב לא יכול להיות כבד. זה פשוט לא יהיה. נכון. אז לפעול לעשות דברים קטנים, מעשים קטנים מתוך אהבה, גם עבור אחרים, גם עבור עצמנו, גם עבור עצמנו, כדי שהלב לא יהיה כבד. כי פסיכולוגים, אין מספק. אין לנו שבעה מיליון פסיכולוגים בישראל או בשום מקום. כן, שלמה, קודם כל זה טיפ נהדר. נהדר, נהדר. ראינו איך כל המשרד התגייס. ישבתי אתמול עם משפחה של בר מצע, משפחה מאוד ותיקה שלנו, שאני מאוד מאוד אוהב, ואני אוהב את כל המשפחות בר מצע שלנו, והם סיפרו איך ביום הראשון של המלחמה, הם מיוקנאם, והם פשוט היו בהילים כמו המשרד, והם אמרו, מה עושים? מה עושים? מה עושים? הם בעצם הראשונים להקים את הדוכן, דוכן שכבר הפך להיות משהו מאוד גדול, את הדוכן לחיילים התחילו, חיילים התחילו לזרום דרומה. והם הקימו את הדוכן ביוקנאם, שעכשיו בינתיים תפסו על זה כבר בעלות, ומישהו כבר הפך את זה לבסטה שלמה, לא למטרות רווח, כאילו לחלוקה שלו אוכל לחיילים, אבל הם, הילד בין 12 וחצי, ואבא שלו ואמא והאחים האחרים התגייסו ביחד, וכל יוקנאם התגייסו להביא אוכל, הם הביאו שולחן, פתחו שם הדוכן והילד הזה, כשהילד מספר על זה, הוא ספר על זה אתמול, אתה רואה אור בעיניים שלו, ובמקום לספר על השבעה באוקטובר כאירוע נוראי, הוא ללא ספק היה נוראי, אבל הוא ספר לי, על איך הם הקימו את הדוכן הזה, וגם הוא קצת כעס על זה שאחרים לקחו את הקרדיט, איזה זמן של בחירות, אז מישהו לקח את הקרדיט, לא חשוב, הוא יודע בלב שלו, שהוא סינגל-היינדלי לבדו, יחד עם אבא שלו, בזמן שהאימא גייסה אוכל מכל הכיוונים, הם הקימו את הדוכן הזה, וזה באמת, כמו שאתה אומר, זה עוד גם מעשים באמת קטנים זה טיפ כל כך, כל כך חשוב כל כך חשוב, ו... כלומר, בעצם, אפשר להגיד ש... מתוך שלא לשמוע, בא לשמוע כרגע אני עם לב כבד אני לא אחכה שיהיה לי לב קל ואוהב כדי לעשות מעשה אוהב אני אעשה עכשיו מעשה אוהב והלב שלי יכליל ודאי, ויש עוד סיבה שזה עובד אנחנו נביט אחורה בעוד עשר שנים לאירוע המכונן הזה אנחנו נביט אחורה ונספר לעצמנו נרטיב ואנחנו בתוך הנרטיב הזה והשאלה כעת היא מה נספר? מה נספר על עצמנו? איך היינו? האם פעלנו נכון? האם פעלנו טוב? האם שקענו בדקרון? האם קמנו ועשינו מעשה? האם עזרנו לאחרים? אז אנחנו כעת יכולים וחייבים ליצור את הנרטיב שנספר בעוד עשר שנים וזה נורא חשוב כי זה זמן חשוב זה נרטיב קריטי ואנחנו יכולים לעצב אותו הוא בידינו לא בשמיים הוא, הוא בידינו בוא נפעל כדי שבעוד עשר שנים אני אגיד הייתי בסדר עשיתי מעשים טובים כן, כן ואני רק רוצה להוסיף לזה ש אני ממש מאמין ואני אומר את זה הרבה ולא כולם בקהילה אוהבים שאני אומר את זה אבל אני אגיד את זה בכל זאת אני ממש מאמין שכל אדם עושה כמיטב יכולתו בכל רגע נתון וזה נרטיב נורא חשוב שנוכל גם לסלוח לעצמנו ולדעת שעשינו כמיטב יכולתנו באותו רגע נתון והטיפ שלך שאם אתה מרגיש כרגע אם אתם מרגישים כרגע תעשו מעשה טוב אחד קטן עבור מישהו והגלגל כדור השלג יתחיל להתגלגל בכיוון השני בדיוק אז שלמה תודה רבה לך על הטיפים האלה ותודה על השיחה הזאת ושהלב שלנו ייפתח ושנדע שוב אהבה גדולה אמן, אמן, אמן ושנהנה במסע הגדול ומדבר שמתחיל השבוע להתראות להתראות