Details
Nothing to say, yet
Comment
Nothing to say, yet
Listen to פודקאסט # 8 פרשת וישלח by Elisha Wolfin MP3 song. פודקאסט # 8 פרשת וישלח song from Elisha Wolfin is available on Audio.com. The duration of song is 39:32. This high-quality MP3 track has 2304 kbps bitrate and was uploaded on 30 Nov 2023. Stream and download פודקאסט # 8 פרשת וישלח by Elisha Wolfin for free on Audio.com – your ultimate destination for MP3 music.
Comment
Loading comments...
The speakers discuss the importance of embracing new ideas and thinking outside the box. They talk about the tendency for people to cling to what is familiar and resist change, but emphasize the need for innovation and renewal. They also touch on the challenges faced by Israel and the Jewish people, and the importance of maintaining self-confidence and security in the face of adversity. The speakers acknowledge the difficulties and sacrifices that come with embracing new ideas, but highlight the potential for growth and positive impact. שלום שלומו. שלום אלישע. שלום לכולם ואנחנו כבר יושבים פה איזה שעה שלמה, אנחנו סיימנו את הפודקאסט באנגלית ועוברים לפודקאסט בעברית. הייתה לנו שיחה מאוד מאוד מעניינת על החיים, אנחנו מאוד נהנים לדבר אחד עם השני פה ואנחנו מקווים שגם אתם נהנים. זה יום שלישי היום פעמיים כי טוב ואנחנו פרשה מדהימה, פרשת וישלח, פרשה שבה יעקב הופך לישראל ואנחנו תמיד מזכירים את ההקשר הפוליטי שקורה כרגע או המציאותי שקורה כרגע. אנחנו כולנו עדים ככה ערב אחרי ערב, לילה אחרי לילה לעוד חטופים ששווים חזרה הביתה וזה פשוט זריקה של אנושיות פתאום לתוך החיים שלנו. החיים שלנו כך התרוקנו מחמלה ואהבה ופתאום הדמעות שוב ממלאות את העיניים, דמעות לא של כאב אלא בעיקר דמעות של התרגשות אנושית עמוקה. אז שלום אלישע ובואו נעצור שנייה, אני מבקש לעצור וללכת צעד אחורה, אנחנו בהסקט 42, כמעט 80% מהתורה. ובואו נעשה לעשות כאילו הערכת מצב, איך באמת לומדים עמיתות חשובות מהתורה, במיוחד כשאנחנו חוזרים וקוראים את אותם הסיפורים ואותן המילים. ויש לי הצעה, מה שלמדתי ממך במשך כמעט שנה, 80% משנה. יש לי סיפור, לפני הרבה זמן, הרבה הרבה שנים, היה רב שרצה לדעת כמה מילים יש בתורה, בחמישה חומשי תורה, כמה מילים יש. ישב וספר אותם, והנה התשובה, בעברית יש 79,980 מילים לתורה, כמעט 80,000 מילים, עוד 20 מילים ואנחנו ב-80,000. קבעו זמן בעידן המחשב, מישהו רצה לבדוק האם זה נכון. אז מחשב כמובן יודע לספור בצ'יק, אני תמיד סופר את המילים שאני כותב בהתאם למסגרת, ובדקו והמצאו שהוא דייק עד המילה האחרונה, יש באמת 79,980 מילים בתורה. אני מדהים כמה ריכוז היה לחוץ כדי שהרב הזה יספור 80,000 מילים במדויק בלי ליטות. מה הסיפור כאן? אנחנו קוראים את אותן המילים שוב ושוב ושוב, כל שנה. אני כבר בשנה ה-81 שאני חווה את החוויה, וכל פעם יש משמעות חשובה וחדשה, במיוחד בתרשות שלך, שאני מתפלא איך זה שאתה מצליח לחדש כל פעם. ואני חושב שיש לי הסבר. לראשי יש פירוש מאוד מאוד פופולרי של התורה, וראשי לעיתים פחות הוא מדגיש את הפשוטה, את המילים, את המשמעות הפשוטה, מה שכתוב מהסיפור, שם האמת. יש מושג של hiding in plain sight. דברים שהם רואים אותם הם קיימים על השולחן ואני רואה אותם, אבל בגלל שהם מוכרים כל כך אני לא רואה אותם. כי המוח שלי כאילו מתעלם מחפש את החדש. לראשי היה נכד בשם רשבם, והרשבם כתב גם כן פירוש לתורה, וכאילו ביקר את הסבא שלו, המפורסם ראשי, והמציא את המושג עומק פשוטו. הפשט, המשמעות הפשוטה, אבל מתחת למשמעות הפשוטה. לראות את הפשוטה, את המשמעות הפשוטה, ולעשות להבין עם עיניים חדשות, לראות דברים חדשים. כמו שתיאס אלי, המשורר אמר, זה סובב את העולם, ולראות דברים חדשים, לחזור הביתה, ולראות את הביתה עם עיניים חדשות, לראות את הכל מחדש. זה אני חושב שבתורשות שלך אתה מצליח לעשות. אתה מביא לנו את הסיפור, הסיפור מוכר, it's hidden in plain sight, זה מובן מאליו, זה מול עיניים, אבל לא ראינו, לא ראינו. זה לדעתי היופי של התורה של שמונים אלף המילים האלה. מקסים, מקסים, מקסים. בדיוק השבוע אנחנו ככה בקורס חדש בבית מדרש, ואגב כולם מוזמנים להצטרף, זה קורס נהדר, נהדר, על הנביאים. שלושים מפגשים, היו כבר שניים עד שהצטרף בכל שלב, וממש כדאי להצטרף. אני חייב לדעת שאני מאוד נהנה. ואנחנו למדנו השבוע על תפיסתו של אברהם יהושע השל את הנביאים, הדוקטורט שלו הוא בעצם כתב על הנביאים, על הנביאים, על הנבואה, והתפיסה שלו מאוד מאוד מעניינת, מאוד מעניינת. ובין היתר אנחנו רואים הרבה קליפים, הרבה יוטיובים ככה בשיעורים האלה, וראינו רעיון שהיה איתו ב-NBC בשנת 1972, זה ממש כמה שבועות עד שזה נפטר. לא היה שום סימן לזה שהוא בדרך החוצה, אבל ככה כן היה, והרעיון כולו הוא מרתק, והמראיין מדבר איתו על הרעיון הזה של היכולת להתחדש, לראות את החדש. והוא אומר שמצרוק ככה יפהפייה, הוא אומר, עכשיו רבים אחרים גם אמרו את זה, אבל הנה זה טרי, זה קרה בשיעור שלנו השבוע. הוא בא ואומר, רוב בני האדם מסתכלים על המציאות ולא רואים שום דבר חדש. הוא ציטט את כהלת אין חדש תחת השמש. הוא אומר, זה אסון, זה אסון למי שלא מסוגל לראות את החדש, ככה אנחנו הולכים ונעשים מאופשים, הוא אומר. וסטייל, זו המילה שהשתמש בה, והמראיין שאול אותו, אתה מצליח לראות את החדש? הוא אומר, כל הזמן, זה מה שנעשה, אני מסתובב ואני פשוט כל הזמן רואה את החדש, הכל חדש, הכל טרי, הכל קרה, זה אתה. או בתוך המוכר, אני פתאום רואה דברים שלא ראיתי לפני כן. זה ממש התעקש לזה, ואני חושב, סליחה, זאת אמנות החיים, זאת אמנות החיות. בעצם, הרי בסופו של דבר, החיות זורמת ונוכחת בכל, היא רוטטת כל הזמן. אם היינו יכולים לראות את האטומים, היינו רואים פשוט רטט אחד גדול של המציאות, המציאות כל הזמן רוטטת. אבל אנחנו לא רואים אותה רוטטת, אנחנו רואים אותה מאוד מאוד יציבה, ואנחנו רואים אותה בצורה המשכית ועקבית, ולא רואים את הזרימה שכל הזמן קיימת, שקיים בכל דבר ודבר. והשל ידע לראות את הרטט של החיות בכל דבר. וזה באופן אישי, זה מה שאני מחפש בחיים. אני מחפש את החיות בכל דבר ודבר. אני באמצע קורס ותור תלמיד, באמצע קורס ועולם ההתמקדות, שנקרא TAE, Thinking at the Edge, שבו כל אחד מתבקש לחקור משהו. ואני חוקר את... זה TAE. אני חוקר את ה... בעצם את איך אדם יכול לפתח את חוויית החיות הזאת ולראות אותה, להתחבר אליה, לטפח אותה. אני טוען שזאת מיומנות, והיא מורכבת מכל מיני תתי מיומנויות. ובקורס הזה, בשנה הזאת, אני עובד על לפתח מודל. מודל של חוויית החיות. ואני חושב שהשל היה קורא לזה חוויית ההתחדשות והחידוש. וואו. אז סיפור קטן על השל, אלישע. לפני שאני ושעונה עלינו, הלכנו לשמוע אותו אישית בבית ספר עקיבא. שעונה למדה בבית ספר תיכון יהודי עקיבא. עדיין בית ספר קיים. הוא נתן ההוצאה. ההוצאה מדהימה. אפילו יצא לי לשאול סוף שאלה. היה לו מפתע גרמני מאוד מאוד חזק ומעולם לא נפטר מה... אני חושב אפילו פולני כזה. פולני, בדיוק. כן. מפתע מאוד מאוד חזק. זה היה מדהים. לא זוכר בדיוק על מה הוא אמר. משהו קשור לחידוש, לחדשנות. אני חושב שיש לי הסבר בהמשך למה שאמרת. למה רוב אנשים, רובנו, נרתעים מחשיבה חדשנית. מהחדש. למה אנחנו מחבקים את המוכר. למה אנחנו שומעים את אותה הדרשה אלף פעמים. וזה כאילו מנחם. כשהחוטפים חוזרים, אלישע, חוטפות לילדים. החטופים. החטופים חוזרים. מנחנים אותם, מטפלים בהם על ידי דברים מוכרים. דובי קטן, צעצוע כזה. הרוביק קיוב של הילד בין התשע המדהים הזה. שהוא אלוף ישראל ברוביק קיוב. אנחנו אוהבים את המוכר כי זה מנחם. זה בטוח. ואנחנו רוצים ביטרון. אתה מדבר על thinking at the edge. אלישע מפחיד על פי היטרון. מאוד מאוד מפחיד. ואנשים נרצים מזה. אדם בשם ניקולה מקיאבלי. לפני חמש מאות שנים. אלף חמש מאות שלוש עשרה. זה כמה שנים אחרי שגוטנברג המציא את הדפוס. הוא כתב ספר. הנסיך, the prince. הוא מסביר לנו שם בדיוק. למה אנחנו לא רואים what is in plain sight. למה אנחנו נרתעים מהחדש. כשיש משהו חדש. יש מי שמפסיד מזה ומי שמביח. מי שמביח. קשה לנו לדמיין כי זה עדיין לא קיים. זה לא ברור. זה מאופל. החדש הזה מפחיד. לא מוכר. אז אנחנו נרתעים. מי שמפסיד מהחדש הזה. הוא יודע מה הוא מפסיד. הוא מפסיד את המוכר. את האוכל. את המצב שהוא מכיר. שזה מנחם. כי זה חלק מהחיים. אז באנושות יש בייס. יש נטייה נגד חדשנות. לדעתי התנועה המסורתית. זה בדיוק הנושא שלנו. אנחנו מנסים להתחדש כל הזמן. בהתאם למסורת ולהלכה. ויש התנגדות עצומה. מכל הכיוונים. אפילו בתוכנו לפעמים. למשל, מאבק על שוויוניות. פעילה שוויונית. זה לא הלך בקלות. אפילו בתנועה המסורתית. אבל זה בעצם מה שנקולה בר קבלי ראה. לפני 500 שנה. וזה לא השתנה. זה חלק מהאנושות. ודווקא אנחנו היהודים מאוד קטן בעולם. דווקא אנחנו כן הולכים לכיוון הזה של חדשנות ושינוי. לפחות חלק מאיתנו. ומשנים את העולם. וכך אנחנו מביאים ברכה. כן, כן, כן, כן. זה ניתוח מאוד מאוד יפה. ממש יפה. באמת... כמו להערות. חלקן קטנות יותר, חלקן אולי גדולות יותר. באמת התנועה המסורתית. המילה מסורת. ועוד יותר גרוע זה השם שלנו באנגלית. השם נוראי. קונסרבטיבי. To conserve. זה קופסאות שימורים. זה נורא. ואני רוצה את אוהן ככה להיות רגע גם עם איזושהי ביקורת עצמית. אני חושב שגם אנחנו בתנועה הקונסרבטיבית. כמו כל אחד. כמו כל אורגניזם. כמו שמקיבלי כתב בנסיך. כולנו נוטים אחרי שחידשנו משהו. אחרי שהייתה מהפכה כלשהי. כמו גם בחוות החיות. אנחנו בסופו של דבר מתחילים להגן על המהפכה שלנו. והיא הופכת להיות ממהפכה. זה בעצם לשימור. ופה מתחיל להתאפש. זאת באמת הערה אחת. הערה שנייה שמחזירה אותנו לפרשה שלנו. אנחנו רואים פה טרנספורמציה. יעקב הופך לישראל. וזה באמת לא פשוט. יעקב בדיוק כמו שאתה מתאר. הוא בחרדה נוראית. הוא רוצה בעצם לשמר. כמו שאתה אמרת. כמו שהוא מכיר. הוא רוצה לחזור חזרה הביתה. לדובי שלו. למוכר. זה בעצם מה שהוא רוצה. אבל לקדוש ברוך הוא יש תוכניות אחרות. אתם לא הולכים להישאר באותה נקודה. אתם הולכים להתפתח. אני רוצה אתכם להתפתח. ולכן בכל מקום. כל פעם שאנחנו מנסים לשמור על הקיים. יקרה איזשהו אירוע. שיעלף אותנו להתפתח. ואני חושב שמה שיקרה בשבעה באוקטובר. אירוע נוראי שהלוואי זה לא היה קורה. אני חושב במידה רבה. אנחנו התחלנו קצת להתאבן. החשיבה שלנו התחילה להתאבן. לא סתם נתפסנו לא מוכנים. היינו שיוויים בקונספציה. היינו שיוויים באיזושהי חשיבה. היינו מקובעים במחשבה שלנו. התחלנו מאוד ליהנות. מהחיים הטובים של הסטארט-אפ ניישן. אנחנו פה מזמן לא סטארט-אפ ניישן. אנחנו הגיע זמן גם לרענן. ולחדש את הסטארט-אפ ניישן. ואתה אמרת מקודם בפודקאסט באנגלית. סיפרת איך שיש תוכניות מאוד מאוד יפות. לאזור של מה שנקרא פעם עוטף עזה. ואתה אמרת מעכשיו זה יקרה הנגב המערבי. שלא הולכים לחזור חזרה. להקים מחדש בדיוק את מה שהיה. לא. הולכים להביא לשם משהו עוד יותר חדשני. עוד יותר מבורך. ואני לא רוצה לתת לחמאס שום קרדיט שהוא. אבל הסונות תמיד תמיד נערו אותנו. וגרמו לנו לזוז קדימה. וגם יעקב. יעקב אתה רוצה לחזור חזרה הביתה? אתה הולך לחזור אחר. ואתה תצטרך לעבור עכשיו את אסיו. כדי להפוך להיות האדם שאתה נועדת להיות. נועדת להיות ישראל. אנחנו צריכים פה איזה אסיו. צריכים פה איזה תאום מפחיד. כדי לעזור לך. להפוך מיעקב החנון הקטן. לישראל. יפה ילישן. בדרשה שלך. אתה מזכיר לנו שאל שדי. זה שם האל שנתן את הברכה ליעקב. אל שדי נתן ליעקב שתי ברכות. ברכה אחת זה המשכיות. אנחנו נהיה עם גדול. ונתן לנו חזרה לביתה. חזרה למקום לארץ שלו. לישראל. למדינת ישראל. ציונות. ועל מנת לזכות בזה. היה צורך בציונים. והציונים לא היו מאמינים. לא היהודתיים. אני מנסה לחשוב. באמת היינו בשבעים ושלוש. ואני זוכר את זה היטב. הייתי חייו. והיה בלגן נוראי. ואובדן חיים נוראי. ושוב זה קורה לנו. כעבור חמישים שנה. מנסה להבין מה הבעיה כאן. כדי לזכות במדינה. במדינה הקטנה הנפלאה. שנקראת ישראל. בתוך שכונה מאוד אלימה. ומלאת שנאה. בתוך מיליוני מיליוני מיליוני מוסלמים. שחלקם אלימים. ורוצים רק לעבור אותנו. איך אתה יכול לסרוד במצב כזה. והתשובה היא. דרך הרבה הרבה ביטחון עצמי. ואלישה זה די מאפיין אותנו. הישראלים. האמת היא שאנחנו קצת יהירים. קצת יהירים ביכולת שלנו. מדינה קטנה תשעה מיליון סך הכל. שבעה מיליון יהודים. ויש לנו. אנחנו מעצמה. אנחנו מעצמה. אבל הביטחון העצמי הזה. תמונה בו סכנה מאוד מאוד גדולה. לעתים אנחנו לא רואים. מה שנקרא. Hidden and plain sight. החמאס תרגל את התוכנית שלהם. מול עינינו. והבנות שם התצפתניות. ראו ודבכו. ואמור להם לשתוק. אמור להם לשתוק. זה כל כך כואב. אבל אלישה זה חלק מהחיים שלנו פה. במדינת ישראל. הביטחון העצמי הזה. שבדרך כלל זה נכס. נכס יקר. ולעיתים זה גורם לאסון. ואנחנו משלמים מחיר יקר. ולומדים לרסן את היהיבות הזאת. ולהיות הרבה יותר צנועים. כן. זה מעניין. המחיר של הציונות. ואותה דרשה מ-2019. איזו תחושה שאני הולך למחזר אותה שנה עוד פעם. אני מאוד אוהב את הדרשה הזאת. והיא מאוד מתאימה לזמן הזה. אני מדברת על יעקב שהופך להיות ישראל. הוא בעצם הציוני הראשון. הוא הישראלי הראשון. והציונות החזירה אותנו אל הכוחות שלנו. וזה דבר נפלא. אבל כמו שאתה מתאר. לכל דבר יש צל. והצל של זה זה שאדם חוזר אל כוחותיו. הוא מתחיל לקחת אותן כמובן מאליו. והופך להיות יהיר. והיהירות היא אמקולחתת. אמקולחתת. זה לא רק היהירות. כשאנחנו מצליחים. בכלל כשאדם מצליח עם משהו. הוא חושב שההצלחה הזאת היא נצחית. והיא לא נצחית. היא הייתה הצלחה מדויקת לזמן מאוד מאוד מסוים. לקום מחבר בוקר. להתחיל עם בראשית. ולחפש את ההצלחה הבאה. כי אין המשכיות להצלחה. מה שעבד אתמול. לאו דווקא יעבוד היום. אם אנחנו באמת רוצים להתחדש. אנחנו לא יכולים לסמוך על הדברים שעבדו אתמול. וכן פה אנחנו נפלנו. וצריך להגיד נפלנו. נפלנו כולנו. זה לא בסופו של דבר. אנשים הצטרכו לשלם את המחיר. ולהתפטר וכן הלאה. אבל כולנו בעצם. זה נטייה טבעית. נטייה אנושית. להתאהב. במה שאנחנו כבר מכירים. מה שאנחנו כבר יודעים. אמרת את זה בתחיית הדרשה. בתחיית הפודקאסט הזה. שאנחנו מחפשים את הנוחות. את המוכר. ואנחנו מתענגים על הדובי הזה. שעוזר לנו לישון. ולהירדם. והקב". הוא רוצה אותנו ערים. ובשביל זה אסור להיות יהירים. ובטוחים מדי בעצמנו. יופר אלישע. אני רוצה להתייחס לשם של אלוהים. יש הרבה שמות של אלוהים. עשינו קורס מרתק בנושא הזה. שמות של אלוהים. לכל אחד והתכונה שלו. אחת השמות אל שדאי. אל שדאי מברך את יעקב. ושתי ברכות. ברכת המשכיות. יעקב אתה תהיה אבא של עם גדול. גדול מאוד. והברכה שנייה. תסכה לחזור למולדת. ולבנות מולדת. התכונה הזאת של אל שדאי. היא די נשית. היא נשית במובן זה. שאנחנו מקבלים את ההמשכיות. מהאנשים, מהאימהות. גנטית, אבל לא הגנטית. גם חברתית. גם חינוכית. ופה פה יש לי שאלה. בתפילה המסורתית. בסידור המסורתי. מסעדיה גאון בהמשך. אנחנו מזכירים בכל מקום. את אבותינו. אברהם יצחק ואגוב. לא מוזכר שם. לא מוזכורות אמותינו. דווקא ההמשכיות מאמותינו. אז אחד החידושים של התנועה המסורתית. שכן להזכיר את האימהות. ויש חשיבות למילים. אבל איך זה. שכל כך ברור. מול עינינו. ההמשכיות באה מסרה ורווקה חבל אהה. וזה לא מופיע בתפילה המסורתית. בסידור. עד שאנחנו באנו. ואנחנו הכנסנו את זה. בכל סידור שלנו. למה קיפחו את הנשים. כל כך הרבה שנים. 2 שנה. כן. אז קודם כל. הנה כנראה שאנחנו בעידן. המאה העשרים. היא הייתה המאה של הנשים. ואחרי שהמאה ה-21. אתה הולך להשלים את המהפכה הזאת. ואנחנו בעיצומה של המהפכה הזאת. ואני חושב שיחד עם זה. אם אני כן מחפש איזושהי רציונליזציה. איזושהי סיבה. הרי בכל זאת. כל כך הרבה שנים. היה הקיפוח הזה. ושגברים זכו. שהסיפור שלהם נכתב. והסיפור של הנשים. בעצם לא נכתב. אנחנו מבינים אותו בין השורות. אני חושב שזה מתחבר למה שאתה. דיברת עליו לפני רגע. ההמשכיות באה. באמת מהנשים. שקוראים את התורה בעיון. מה שרואים שבקורס הזה. שדיברת עליו. שלמדנו ביחד על השמות השניים של אלוהים. ראינו שהמורשת הנשית. היא מורשת ענכית. היא מורשת ענכית. שעל ציר הזמן. מדור לדור. לא סתם. יצחק היה חייב לבוא. מאברהם ושרה. היה צריך פה את שרה. ושרה יש פה תרומה מאוד חשובה. אני רוצה לציין בסוגריים. המילה ישראל. יש פה את המילה שרה. כך שזה עוד הוכחה לזה. שההמשכיות באה באמת. דרך הנשים. ישראל שרה. כי שרית עם אלוהים ואנשים בתוכל. שרה. והכוח הזה. הכוח הנשי. הוא כוח נסתר. הוא כוח שהוא מובן מאליו. במרכאות הוא מובן מאליו. במובן הזה. שאנחנו. אנחנו לא רואים בעולם. את האימפקט. של הנשים. כי הוא התשתית של העולם. אנחנו לא רואים את התשתית. אנחנו קוראים לזה אמא אדמה. אנחנו לא ערים לאדמה. כי אנחנו הולכים עליה. היא מחזיקה אותנו. אין המשכיות בלי אמא אדמה. זה המובן מאליו. זה המובן מאליו. הדרמה שמתרחשת על פני האדמה. סיפורי קרבות. וסיפורים של יעקב. ועשיו. זו הדרמה שנגלת לעין. אנחנו עכשיו ראינו. את האירועים הקשים של 7 אוקטובר. וכל מה שקרה אחרי. אירועים שבמידה רבה. אירעו על ידי גברים. חמאס. הגברים של חמאס. גברים מזעזעים. שדרסו את האדמה הזאת. המובן העמוק של המילה. את אמא אדמה. דהרו עליה. ריחפו מעליה. וחטפו את יקירינו. ובעצם יצרו פה. כאב נוראי. כל העולם. עשו כרגע. במעשה הזה של חמאס. והתגובה של ישראל. אנחנו לגמרי. לא מתעסקים. במובן מלאב שקרה כאן. והפעם. יש פה סיפור לצד אופן. בגלל שהמעשה של חמאס. היה בעורף הישראלי. פתאום. הוא פגש את הנשים. פתאום אנחנו רואים את גבורת הנשים. ולא רק הנשים ששירתו בצבא. שזה סיפורי גבורה. בלתי רגילים. תספר עוד רגע. אבל גם הנשים שהיו בעורף. שהם היו בבית. הנשים. כל אלה שהיו מובנות מאליהן. את מי משחררים עכשיו מהחטופים. ישראל מתעקשת לשחרר קודם כל. את הילדים ואימותיהם. האבות נשארים. כחטופים. זאת אמירה מדהימה. זאת הבנה גדולה. שהדרמה האמיתית היא. התשתית. התשתית היא עם האדמה. התשתית היא האנרגיה הנשית. היא האימהות. ולצערי הרב. הגברים יחכו. בשבי של חמאס. כי הילד הזה בלי אימא שלו. כמובן. אני גם בזכות האבות. והאבות נורא נורא חשובים. אבל הילד בלי התשתית הזאת. בלי הרחם. סליחה אם זה סטריאוטיפי מדי. אבל בלי האל שדאי. בלי ההזנה הזאת. לא יכול להתפתח. פשוט לא יכול להתפתח. אלישה שני סיפורים. על נשים כגיבורות. קודם כל סבתא שלי. לפני כמה שבועות. צייננו את הירצאית שלה. מימה רבקה. הכרתי אותה היטב. למדתי יידיש ממנה. שיחתנו קלפים. היא הייתה אלמנה. צעירה. סבא שלי ישראל. נסע לארצות הברית. להביא כסף. כדי להביא את המשפחה בסרביה. הוא נפטר במגפה. ב-1918. ונשארה. סבתא שלי. עם חמישה ילדים. אבי היה בוגר. צעיר. בין 12-13. ילדים קטנים. אישה אלמנה. בלי פרנסה. בלי מקום. בלי מקום מחיה. ומימה רבקה. אישה קטנה. עם רגל להקומה. כי בילדות נשברה לרגל. ולא טיפלו בה. היא פרנסה את המשפחה. במשך שנים. ושלחה את אבי. לארצות הברית. והוא בסוף הצליח להביא את כולם. כולל האחים ואחיות. אבל האישה הקטנה הזאת. הייתה קמה מוקדם בבוקר. יוצאת לשדה. הייתה קונה סחורה מהעיקרים. שהיו עצלנים. והביא את הסחורה לשוק. ומחר את הסחורה. והרוויחה כמה פרוטות. הרוויחה כמה פרוטות. אישה גיבורה. שזה ההמשכיות. בגללה אני כאן. והיא הצליחה לפרנס את המשפחה. הייתה אמיצה. לקנדה. ונשארה לבדה. עם ילדים קטנים. ובסוף. סאודו. ומה שחשוב גם להגיד. בין היתר זה ש. בדרך כלל נהוג לספר את. איך שאבא שלך צעיר. נשלח לידי אמא שלו. להביא את כל המשפחה. ככה לקנדה. ובדרך כלל אנחנו מספר את הסיפור שלו. נדיר שמספרים את הסיפור שלה. כי היא הסיפור התשתיתי. היא המובן מאליו. ואת המובן מאליו לא רואים. רואים רק את זה שהילד. הנער בין השתים עשרה שיצא. כמו יעקב. שנשלח ככה מערבה. כדי לגאול את משפחה שלו. כולם מספרים את הסיפור האירועי הזה. אף אחד לא מספר את הסיפור של אישה. הקטנה עם הרגל. העקומה שיוצאת לשדה. מוקדם בבוקר לעיקרים. העצלנים. זה שוק מוכר את זה. זה סיפורים שבדרך כלל לא מספרים. כי זה כביכול המובן מאליו. זאת הגבורה הגדולה. בסיפור מודני קצת יותר. יש יחידה בצבא. שנקראת קרקל. זו יחידה מעורבת. נשים וגברים. יחידה קרבית. Light Infantry. חל רגלים ושריון ביחד. בדרך כלל הם פועלים בגבול מצפיים. למנוע הברכות. במחבלים וכו'. בבוקר של השביעי באקטובר. הבנות שהיו בבסיס. בניצנה. ניצנה זה דרומה מאזה. קיבלו עזקה. הסעיקו אותם שיש אירוע. ולצאת לדרך. עלו על הטנקים. שני טנקים. אמר. ונסעו על הכביש. מה שנדיר. לא עושים את זה בטנק. התקלו במחבלים. באזור הפריצה שהם פרצו שם בגדר. ותקפו. ונלחמו במחבלים. והרגו הרבה מהם. המשיכו לקיבוץ. חולית. הצליחו להציל. את חולית מאחור בן. שהיה במקומות אחרים. בקיצור. פעלו בגבורה. והפעילו. עם הנשק שלו. כלי שהם לא הכירו. כי הם בזה בשביל מפתים. והם סיפרו בטלוויזיה. שתוך עשר דקות. הבינו את העניין. הבינו את הנשק. והצליחו להציל הרבה. הרבה מאוד אנשים. ושאלו אותם. איך זה יכול להיות? אגב זה היסטורי. לא מוכר לי בשום מקום בעולם. צוות טנקים. שכולו נשים. לא קיים. יש נשים בצבא. גם בצבא האמריקאי. אבל צוות של טנקים. טנקיסטיות? לא. רק בישראל. אז היה ויכוח. אם אתה זוכר. האם יש מקום לנשים. בתפקידי קרב. תפקידים קרביים בישראל. כבר הוויכוח הזה נגמר. כי ראינו מה שהן מסוגלות לעשות. ותרתי משמע. הבנות האלה. הביאו המשכיות. לקיבוץ חולית. ולהרבה מאוד אנשים. שהצטיחו לציון. אז אולי באמת. שווה גם להגיד. בפרשה הזאת. הפרשת וישלח. שאנחנו כל כך רגילים לראות. העיניים שלנו רואות. את הדרמה שקורית על פני השטח. של יעקב וסאב. יעקב הופך להיות ישראל. ובעצם. אנחנו לא שמים לב. לסיפור התשתיתי שקורה פה. לנשים פה. לנשותיו של יעקב. יש ארבע נשים. יש את לאה ואת רחל. ואחר כך יש גם את הסיפור המפורסם של בינה. שגם מופיע כאן בפרשה הזאת. סיפור מאוד קשה. באמת סיפור מאוד קשה. אבל בעצם. אפשר לשים לב. שהקשל. הקשל המובנה שלנו. שתשומת לב שלנו. הולכת לכיוון הדרמה. ולא לכיוון התשתית. יעקב מעביר את נשותיו. זה נשמע כאילו שיעקב הוא העיקר פה. לא. הנשים שאותנו העביר. שהן בעצם עומדות שם. עם ילדיו. עם ילדיהם. נשאו אותם. את הילדים האלה ברחמן. ועכשיו מגינות עליהם. מפני הדוד האלים שמגיע. מפני אסיו. מפני הדרמה בין שני האחים האלה. והם סיפור שבעצם לא מסופר. הוא לא מסופר. ואנחנו למדנו. לפני שנה או לפני שנתיים. אני כבר לא זוכר. למדנו, היה לנו שנה שלמה. שבה למדנו תורת נשים. למדנו את כל התורה. וראינו בסוף השנה הזאת. את הסרט. שני החלקים של הסרט. האויל האדום. של אנידה דיימנט. נכון. שמספרת סיפורה של דינה. בעצם סיפור שהוא בו. מוסף המדרשים. סיפורה של דינה. והסיפור הזה הוא טראגי. הוא טראגי כי דינה פה. היא התשתית. שעליה יוסף. בעצם. שעל התשתית הזאת יוסף. שהוא רק חצי אח שלה. מתקיים. והעולם כולו תמיד מתעסק ביוסף. אתה פרסים את הסיפור של דינה. לא קראנו. אנחנו קוראים אבל הוא חסר פה מאוד. אז אולי. איך אנחנו במחלת הזמן? עוד קצת. עוד כמה דקות. אז אולי נעודד. את המאזינים. כשאתם קוראים את פרשת. וישלח. לנסות לקרוא את סיפורן של אנשים. שבדרך כלל פשוט לא שים לב. כי הן התשתית. יפה להשווה בהסקט באנגלית. שעשינו. דיברנו לפני כמה דקות. הזכרת על משהו מרתק. שיטה. שאתה עובד עליה. לומד אותה. משתמש בה. Thinking at the edge. T A E. וזאת באמת. דרך לגלות משמעות חדשה. במילים של התורה. אני הזכרתי שיש. שבעים ותשע. תשע מאות. שמונים מילים. בתורה. ואנחנו קוראים. אותן המילים. שוב ושוב. וכל פעם אתה מצליח. להביא אותנו. למשמעות חדשה. אין לסיבות בית. אין להקשר בית. אין לזמנים. במיוחד הזמנים הקשים האלה. והשיטה שהזכרת. Thinking at the edge. מהי חשיבה. על פי התחום. ואיך נוכל. להפעיל את אותה שיטה. שכאילו מנחה אותה. אז נקרא. שאין לו המון זמן. אני אגיד את זה ברמה אלגורית. לעומת הדרמה. התשתית זה הסיפור שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. שאנחנו בכלל לא מתייחסים אליו. ואנחנו תשומת לב הולכת תמיד לדרמה. שקורית מעל פני התשתית. אנחנו לא רואים את האדמה. את עם האדמה. אלא רק את הדרמות שקורות. מעל פני האדמה. אז בתורה אנחנו יכולים לראות. שיש בעצם את הלבן שבין האותיות. זה דימוי שאני מאוד מאוד אוהב. תשומת הלב תמיד הולכת לאותיות. אבל רגע. את הקלף. את הלבן שבין האותיות השחורות. ואולי הסיפור של החידוש וההתחדשות. דיברת על התחדשות. הסיפור ההתחדשות. היכולת להתחדש. זה לשחוט. להיות. סליחה. בלבן שבין האותיות. שם מגיע החידוש הגדול. ברווחים האלה. זה הthinking at the edge. ו... זה דורש כאולה מיומנויות. אני ככה עובד כרגע על המיומנויות האלה. עובד לפתח אותן. אבל מה שכתוב כבר כתוב. זה כבר כתוב. זה כבר old news. ושום דבר לא ישן יותר. מאשר העיתון של אתמול. למשל. אנחנו קוראים מה שכתוב. אבל רגע. מה לא כתוב שם? מה לא מוזכר? מה לא נאמר? גם בשיחות עם אנשים. גם אז. זאת שאלה חשובה. רגע. מה הוא לא אמר? מה היא לא אומרה? מה שאתה קורא. הדבן שבין המילים. נכון. כמו הסיפור של דינה. רגע. מה קורה אחרי? אחרי שהיא חוזרת חזרה לבית אביה. ואמא צריך להגיד. נוראית. יש כאלה שיגידו. שאולי חזרה מיישב. היא הייתה חטופה. אפשר לראות את זה בכל מיני דרכים. היא חוזרת חזרה. מבחינתנו. היא שוחרה על ידי לוי ויעקב. לוי ושמעון. סליחה. ומה עכשיו? מה קורה במשך הסיפור שלה? התורה לא מספרת. התורה לא מספרת. אנחנו מחויבים. המחויבות שלנו. להתפתחות שלנו. הוא לספר את הסיפור שעוד לא סופר. שמבקש מאיתנו לספר אותו. זה העוצמה של מדרש. נכון. הסיפורים שכאילו ממצאים בהמשך. אבל עוזרים לנו למצוא. מה לא כתב שם? מה חסר? נכון. ולכן אנחנו במאה ה-21. אלה המאות של האנשים. של בעצם הסיפור שלא סופר. ועכשיו מתחילים לספר אותו. אנשים לא מבינים עד כמה זו מהפכה. זו מהפכה. והתנועה המסורתית היא באמת במרכזה של המהפכה הזאת. ויש תקווה גדולה לעולם. למה? כי אנחנו הגברים די הרסנו את העולם. להגיד את האמת. ועכשיו אנחנו בעידן של נשים. והן רק יכולות לשפר בהרבה. ממה שאנחנו הגברים עשינו. אני מאוד מקווה שאתה צודק. אנחנו נראה במאה ה-22. אנחנו נראה במאה ה-22. נוכל להסתכל אחורה. נעשה זה פודקאסט בעוד איזה 100 שנה. ונוכל להגיד אוקיי. נשים יקרות. בואו נראה איך הבאתם את העולם שלנו למקום טוב יותר. אמן. כי אני רצון. שבת שלום לכולם ולהתראות. שבת שלום.
There are no comments yet.
Be the first! Share your thoughts.
