Details
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על פרשת תרומה, ועל החשיבות שיש שאלוהים "מהלך" בקרב בני ישראל, ולא מתקבע לתוך מקדש אבן ענק.
Comment
Details
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על פרשת תרומה, ועל החשיבות שיש שאלוהים "מהלך" בקרב בני ישראל, ולא מתקבע לתוך מקדש אבן ענק.
Comment
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על פרשת תרומה, ועל החשיבות שיש שאלוהים "מהלך" בקרב בני ישראל, ולא מתקבע לתוך מקדש אבן ענק.
Listen to פודקאסט # 14 פרשת תרומה by Elisha Wolfin MP3 song. פודקאסט # 14 פרשת תרומה song from Elisha Wolfin is available on Audio.com. The duration of song is 29:59. This high-quality MP3 track has 2304 kbps bitrate and was uploaded on 14 Feb 2024. Stream and download פודקאסט # 14 פרשת תרומה by Elisha Wolfin for free on Audio.com – your ultimate destination for MP3 music.
Comment
Loading comments...
שלום שלומו ושלום לכולם אנחנו בדיוק סיימנו את הפרודקאסט באנגלית ועוברים לפרודקאסט בעברית שדרך כלל הם באופן מפתיע לא יוצאים אף פעם זהים אז אם בא לכם לשמוע גם את הפרודקאסט באנגלית אתם תמיד תמיד מוזמנים. זה לא בכוונה אבל זה יוצא ככה בעברית איכשהו הכיוון שונה נכון נכון זה פלא גדול אז פרשת תרומה. המשך שנים חשבתי עזבנו את כל הסיפורים היפים של בריסית ועכשיו המשכן 5 פרשות על המשכן. ויש פרשת וחצי על פריית העולם באמת וגיליתי דברים עשירים בזכותך אלישה בזכות הדרשה והדרשה שלך היא על גמישות מחשבתית איך לגרום לכך שאנחנו נחשוב באופן גמיש ולא נקבע את המחשבות שלנו ולמה זה קשור לתרומה כי בתרומה בונים את המשכן לפי הוראות. המשכן משכן של אלוהים אלוהים שוכן בתוך המשכן אבל הוא עראי הוא אוהל סך הכל אוהל ומקבלים אותו כמו בצבא שאנחנו מקבלים את האוהל בצבא כשאנחנו בשטח אז יש כאן מסר של מוביליות במחשבה וגם מוביליות פיזית ומוביליות בחשיבה איך אנחנו תופסים עניינים וזה מאוד מאוד חשוב. כן כן כן אז נגיד למי שפחות מכיר את התכנים של הפרשות השונות אז נגיד שפרשת תרומה עוסקת בהקמת המשכן ואנחנו חושב חמש פרשות שלמות חמש פרשות זה חמישה עשרה פרקים למעט איזה הפסקה קצרה שעוסקת באגל הזהב באמצע וזה לא במקרה. חמש פרשות עוסקות במשכן ובמשכן הזה הם הולכים לפי כל הפרטים שמתוארים בו הולך להיות משהו יפה יפה אבל לא ממש מי שייסע לתמנה ויראה את המודל של המשכן שם נוכל בהחלט לראות שהמשכן הזה הוא מאוד דומה לאוהל בדוי. אבל אכן הדבר המרכזי באמת בהבנת המשכן לעניות דעתי זה באמת המוביליות שלו וזה שהוא יפוך לימים לבית מקדש על זה אולי עוד נדבר היום. פרשה מתחילה בבקשה מכולם לתחום כל אחד תורם לפי נדבת ליבו. זה נושא מאוד מאוד מרכזי לדעתי הנושא של נתינה אני פעם השתתפתי בסדנה נתנו לכולם אבנים קטנות משהו כתוב על האבנים יש לי את זה עד היום שמרתי את זה וזה בשולחן שלי בטכניון כתוב לזה נתינה. לתת. יש בעיה באקדמיה באקדמיה אנחנו יוצרים ידע בעיונות חדשים חשיבה גמישה אבל מה לעשות אפשר גם לעשות כסף ולהביא קפיטליזם מה עושים עושים סטארטאפ מה הדבר הראשון שעושים. עושים פטנט סוגרים את הרעיון כדי שאף אחד לא ישתמש בו וזה טוטלית בניגוד לתורה אני חושב שזה עושה נזק. והערה קטנה על פסיכולוגיה. יש פסיכולוג בשם ג'ורג' מילר הוא כתב מאמר ב1969. הוא אומר בעצם שהתפקיד של פסיכולוג. זה אם הפסיכולוג יודע מה שהוא מועיל למסור אותו חינם. I can imagine nothing we do. רלוונטי יותר לאנושות שום דבר שלא אתגר גדול יותר לדור הבא של פסיכולוגים אלא למצוא כיצד לתת חינם את הפסיכולוגיה. וואו וואו חינם את הפסיכולוגיה וזה הבעיה של קפיטליזם. תורה מלמדת על נתינה מפרשת תרומה וקפיטליזם מלמד מטיף מטיף. לא להפך מנתינה להתאשר כן כי קפיטליזם מתעוסק ברעיון של פטנט הוא להפוך רעיון לרכוש. אינטלקטואל פרופרטי. כן כן ועכשיו אני יכול להבין את זה אני יכול להבין את הערך שבזה יש הרבה היגיון אם מישהו חגה איזשהו פטנט איזשהו רעיון מדהים אז מגיע לו שיקבל את זה קרדיט. היינו לפני שבוע היינו בר מצווה ילד חמוד חמוד חמוד מיוקנם והוא סיפר במסגש הקירות איתו עם המשפחה כשפרצה מלחמה בשבעה באוקטובר באותו יום. הוא והמשפחה שלו אבל הוא ממש הוביל את זה ירדו עם דוכן בזמן שיוקנם יושבת על סומת ראשית וידעו שעכשיו חיילים התחילו לזרום דרומה שהתחילו להתגייס בהמוניהם התנדבו לקבלו צו שמונה. והוא יחד עם אבא שלו ירדו למטה עם שולחן והקימו דוכן אמא שלו בינתיים בבית גיסה מכל מי שמכירה שיביאו אוכל שיביאו דברים והיא עשתה כל הזמן ואמרה לאנשים אל תביאו אליי את האוכל בהתחלה הביאו את זה אליה והיא הורידה את זה למטה לדוכן שמקימו. ושם מכולם להעביר את זה למטה לשולחן ולכן חיילים הגיעו בהמוניהם וזו בעצם הארוחה שמחלו לפני שמירדו דרומה ואז כמה ימים אחרי זה מישהו ראה כי טוב איזושהי קבוצה הקימה דוכן שהפך להיות הדוכן. והילד החמוד הזה מרגיש שאני הייתי שם הראשון אני שם את הדוכן והם בעצם גנבו ממני את הסטארט-אפ הזה ולא נתנו לי שום קרדיט על זה וזה מאוד פגע בו כי כנראה שהדוכן הנוכחי ביוקנאם הוא שם דבר ואנשים מביאים לשם הרבה דברים והם מקרים את כל הקרדיט על הדוכן הזה. והוא מרגיש שלקחו ממנו את הקרדיט דיברנו על זה לא מעט ואני יכול להבין את הפגיעה שלו כמובן אבל יחד עם זה הידיעה הזאת שהדוכן ששם עכשיו אתה הקמת אותו בעצם אתה יזמת אותו. יש רק בעיה אחת אף אחד לא יודע את זה ואין לו שום קרדיט והאגו מרגיש נבגד אז לכן אני יכול להבין את הצורך האנושי של אנשים בקרדיט אבל כמו שאתה אומר זה באמת הופך רעיון טוב מחשבה. במחשבה בוא נחשוב על זה גם אחרת המחשבה לא לגמרי שייכת לנו אנחנו לא יודעים מאיפה היא הגיעה אנחנו מתחילים לנחס אותה ולקבע אותה ואני חושב שאולי היופי של מתן בסתר של הערך הזה של צדקה של מתן בסתר אולי בא להציע את זה. אל תדחס את הנתינה שלך הכל בעולם הוא מתנה אנחנו מתנה אחי יש לנו מתנה כל דבר כאן הוא מתנה כמו בשיר הנפלא שלך ואלברשטיין האדמה והשמיים נשארים כאן לעולם לכן אסור לתת אותה מתנה אבל תוכל לתת לי פרח אם תרצה לתת לי פרח ותוכל שגם שיר הוא מתנה וכן הלאה. אם אנחנו נוכל להשתחרר מהאחיזה אני מסכים אלישע ואני רוצה לספר סיפור מהתחום שלי מיזמות על נתינה ועל ההפך מנתינה. יש שתי מדעניות באוניברסיטת קליפורניה בברקלי וגילו משהו מדהים יש וירוס אלישע והווירוס מסוגים שונים חכמים הם פולשים לתוך התאים שלנו בגוף בני אדם הם משנים את ה-DNA על מנת לשכפל את הווירוס במקום לשכפל את התא וכך אנחנו חולים. שתי המדעניות אלה צערי אני כרגע לא זוכר את שמות חשבו על משהו חשיבה גמישה אולי נוכל להשתמש בטכניקה הזאת של הווירוס אולי נוכל לתקן גן פגום אולי בעזרת RNA בעזרת מכשיר נוכל להיכנס ל-DNA של התא ולגזור אותו בדיוק במקום המתאים. כמו שהווירוס עושה ואז לתקן את הגן הפגום ולרפא לרפא השיטה הזאת נקראת CRISPR והם זכו בפרס נובל ב-2020 עבור התגלית ואלישע אם היו רושמות פטנט על הדבר הזה היה להם יותר כסף מפורטנקס מכל ארה״ב והם החליטו בכוונה למסור את הדבר לעולם. חינם וואו. פאסט פורוורד בשבוע שעבר היה משהו מדהים. ה-FDA אישר שימוש של הנדסה גנטית לפי השיטה של שתי המדעניות לרפא מחלה נוראית. המחלה נקראת Sickle Cell Anemia. העבדים השחורים שבאו מאפריקה שהביאו אותם מאפריקה בניגוד לרצונם לארה״ב הביאו אותם מוטציה גנטית. המוטציה שבה התאים שמיימים את החמצן לגוף, אמוגלובין, הם לא עגולים, הם בצורה אחרת, בצורה מעוותת. וזה מחלה נוראית כי הגוף לא מקבל חמצן, זה כואב. יש חמישה אלף שחורים בארה״ב שחולים במחלה ואין ריפוי, אין תרופה והסבל הוא נוראי. סבל נוראי. בשבוע שעבר הווי אולה, אמא שחורה עם הילדים, סיפרה שריפו אותה בעזרת כריספר. חתכו את הגן הדפקתי, הכניסו לשם תיקון, התיקון יצר כא בריא שיצר המוגלובין בריא והמחלה עברה מהעולם. וואו, יפה מאוד. אז יש יזמות בשם ורטקס בבוסטון, אנשים חכמים, הם מצדיעים וכולי, אבל אלישה זה עולה שני מיליון דולר. אז התרופה הזאת, הריפוי עולה שני מיליון דולר. יש 115 אלף בארה״ב לבד שהם חולים במחלה, הם יכולים לגייס שני מיליון דולר. הביטוח הרפואי יאפשר זאת בגלל שזה פטנט. כשאומר פטנט והחברה אומרת, חייבים הרי, השקענו כסף, אנחנו רוצים להביאך בחזרה. כואב, אלישה, כואב, כי אפשר היה לרפא את כולם. כן, כן. זה בדיוק זו אמת, יש פה, זה נורא מרגש מה שאתה מספר, שיש פה שתי מדעניות שהן בעצם בנתינה מאוד מאוד נדיבה וחברת התרופות שהן בעצם, הם כביכול נותנים, נתנו לנו תרופה מצלת חיים ותרופה מדהימה, אבל זאת נתינה שבעצם זה אנחנו ניתן את הכסף ואז אנחנו ניתן לכם את התרופה הזאת. וזה שיעור מאוד מאוד קשה בנתינה צינית. זה בעצם המקום שחברת התרופות, ואני גם מבין, אני קצת מכיר את הנושא של פיתוח תרופות ממש קצת בקטנה, שעולה המון כסף לפתח תרופה, המון המון המון כסף, מהפטנט עד לתרופה ככה על מדף. יש הרבה כישלונות גם. הרוב כישלונות, הרוב כישלונות לכן זה עולה המון כסף, אני יכול להבין את זה, ולא יהיו תורמים אם לא יהיה פה באמת סיפור של הרבה מאוד כסף. אני מבין, אני מבין. ויחד עם זה, הקו העדין הזה, הגבול הדק בין התאשרות לבין תאוות בצע, הגבול הזה הוא לא מאוד מאוד ברור. ושתי האנשים האלה הם דוגמא מופת באמת לגבול הזה. זה נכון. עכשיו, אלישר, אנחנו בני אדם רגילים, אנחנו אולי לא יכולים לרפא סרטן, אבל נתינה בקטן זה לא כל כך קטן. ואתה מספר באחד הדרושות שלך על מקרה של נתינה שלך. אני אזכיר לך, ואולי אתה תספר, אתה בסופרמרקט, ואתה קונה בזה מאוחר וסוגרים ויש לחץ, ואתה נותן למישהו להקדים, ללכת לפניך לקופאית, ולוקח לו זמן, לוקח לו הרבה זמן, וזה קצת מעצבן. קרה לי גם. אבל אתה רוצה להעביר עצך ומרגיש טוב בגלל זה. אתה זוכר את הסיפור, אלישר? אני זוכר אם זה אותו סיפור, כי יש כאן כמה סיפורים. אני זוכר שזה שיהיה לפניי, אני לא יודע אם זו אותה הדרשה, הוא דתי, יש לך משפחה, והסיבה שלו ככה, בזמן, אם אני זוכר נכון, זה כבר עשיני כמה שנים, הוא עוברים מוצר מוצר לראות כמה זה עולה, כי אין לו הרבה כסף. הוא ראה את המחירים, כי לא היה לו כסף. והוא שואל אותי, הוא שואל אותי אם אני יכול לתרום לו כסף לקנייה הזאת, כי אין לו כסף, והמחשבה הראשונה שעולה לי היא, רבק, לך לעבוד. אני עובד מאוד מאוד קשה עבור הכסף שלי, ולא במקרה אני מגיע לקניות מאוחר בלילה, אני אחרי יום עבודה מאוד מאוד ארוך, ואני לא מרוויח כל כך הרבה, אז זה חייך. ואז מה לעצמי, אני זוכר את החוויה הזאת, שזה היה בדיוק ככה, שבו של פרשת תרומה לפני כמה שנים, לעצמי, ראשה, הקדוש ברוך הוא זימן לך פה עכשיו איזה מישהו, שזקוק לכסף, שהאם יש לי את הכסף או אין לי את הכסף, אני הייתי במינוס באותה תקופה, אבל עדיין המינוס יכול גם לגדול, כלומר יש לי קצת כסף כנראה מסתבר, ובמי אני שאשפוט, אולי הוא לא יכול לעבוד, אולי אורח החיים שלו הוא האורח החיים היחידי, שהוא כרגע, נכון, הוא כרגע יכול לקיים. ואני זוכר שאני נותן את הכרטיסה השראי שלי, ואני זוכר את רגשות הקס, זה לא הייתה נתינה מאוד נקייה בהתחלה, אבל את לאט, ככה איך שיצאתי משם, אני זוכר היה פתאום אוויר קריר כזה של פברואר בחוץ, ופתאום הראש כזה התנקה, ובתנקה אמרתי, וואו, איזה כיף שיכולתי לאפשר לאיזה משפחה, ואני גם זוכר, גם היה שם הארימות של מילקי, ואני לא קונה מילקי, זה יקר מדי, אני לא מתעסק עם מילקי, ואני, הנה, מימנתי מילקי למשפחה שבטח עבור ילדים שלו, איזה צ'ופר זה מדהים זה יהיה עכשיו לשבת המילקי הזה, ואיזה כיף. אז אני אצטט מה שאתה מסכם במקרה הזה, תודה לאל עבור התזכורת, תודה שקיבלתי את ההזדמנות לאדם הזר הזה שפתח את ליבי, נכון, הייתי פרייר, אבל הייתי פרייר שמח. ואני בעד להיות פרייר, אני גם פרייר, הילדים אומרים לי, אני פרייר, אבל אלישה, אני גם פרייר שמח. כן, כן, ככה, בינינו שלומו שכולם שומעים, אתה אדם עם רמת נתינה מאוד מאוד מאוד גבוהה ונדיבה. גם אתה וגם אשתך. תודה, תודה אלישה. אתה כותב עוד משהו מרגש, משהו אישי, אתה כותב שפרשת טרומה זה פרשת בין יונתן, נכון, זאת הלידה של יונתן. ובפרשת הלידה, אתה כותב, זה בלי ספק המתנה הכי גדולה שקיבלנו אי פעם. אני אמא גם מרגיש ככה, כתבתי ספרים ויוצאתי ונסעתי וכולי, אבל שום דבר לא מתקרב לארבעת הילדים שלנו, והצאצאים שלהם, מתנה, ובכלל מה שאני צריך להזכיר לעצמי יום יום בבוקר, כשאני אומר מודה אני, המתנה הכי גדולה שכל אחד מאיתנו מקבל, זה החיים. החיים זה מתנה, וזה באשלה, כי אנחנו נחזיר אותה בסוף. אסור לבזבז אותה, ודרך לא לבזבז אותה זה דרך הנתינה. וכך באה פרשת תרומה ומזכירה לנו, הלו, קיבלתם מתנה, משתמשים בה, נכון? כן, כן, כן, לגמרי. באמת, היכולת לראות בחיים האלה מתנה זה לא מובן מאליו, כי יש אנשים שהחיים האלה קשים להם מאוד, והם סובלים בחיים האלה, ולראות בחיים האלה מתנה זה לא פשוט. סידור התפילה מזמין אותנו כל בוקר, איך שם פוקחים את העיניים, להגיד מודה אני, מודה אני, או מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בנשמתי בכמלה רבה אמונתיך. וזאת אמירה נועזת, כי החיים באמת, החיים מאתגרים, ולהיות מסוגלים לראות באתגר מתנה, זה משנה את פני החוויה של החיים. באחת הדרושות שלך, אלי, שאני, אגב, הדפסתי את כולם, לא רק אחד, ארבע דרושות, מהאתר, אתה כותב משהו על פרט קטן במשכן שהוא משמעותי. במשכן יש חרובים. חרובים, כן. חרובים. חרובים. נכון. הם מלאכים כאלה. ואלוהים, יש מקום קטן ביניהם, ושם אלוהים. ואתה מעיר שלפעמים המשמעות היא לא באותיות, אלא ברווחים בין האותיות. אתה יכול להסביר למה החשיבות היא דווקא ברווחים, ולא במילים? כן, כן. כן, אז למישהו אולי פחות מכיר, אז באמת במשכן היה ככה, זאת אומרת שאם ארון הברית הייתה את הכפורת, הפרוחת, הכפורת, הווילון שמכספת, עליו היו שתי דמויות של מלאכים, קוראים להם קרובים. ויש איזשהו משהו די מדהים באגדות על המשכן ועל המקדש, שכשבני ישראל היו עושים את רצון השם, הקרובים היו פונים זה אל זה. ויש אגדות שגם מתארות שהיו במעשה של אהבה אחד עם השני, וכשבני ישראל לא היו עושים את רצון השם, שהיו שורחים לתת למשל, נמנעים מנדיבות הלב מנתינה, הקרובים היו בעצם מפנים את הגב זה לזה, וככה תמיד היה אפשר לדעת מה זה היה מין מד לבריאות הרוחנית של עם ישראל. ובאמת לפי המסורת, כאילו כשמשה רצה להיוועץ בקדוש ברוך הוא הרי, זה אוהל מועד, מלשון להיוועד. באוהל מועד משה היה נועד עם אלוהים. ואלוהים המתגלה ברווח הקטן בין שני הקרובים האלה. אז דיברנו על הנושא של המוביליות. באמת מילים, האותיות השחורות, או בכלל מילים, גם אם לא כתובות, גם אם מדוברות, המילים הם קבועות. מילה היא לקחת איזשהו משהו לא ברור, אמורפי, דינמי, ולתת לו שם. ברגע שנתנו שם, אה, אוקיי, עכשיו אני יודע מה זה. אנחנו בעצם שוב עשינו תהליך של קיבוע של איזשהו משהו מאוד ארטילאי ונייד. ובסדר, ככה זה, בשביל לדבר אחד עם השני, בשביל שנוכל להבין אחד את השני, כדי שאני אבין מה אתה אומר, אנחנו צריכים להסכים מה המשמעות של המילה הזאת. הבעיה היא שזה גם עוצר את התהליך היצירתי בסופו של דבר. כי ברגע שכולנו מבינים מה המשמעות של המילה, של מילה מסוימת, אז היא מאבדת את המוביליות שלה, והיא מאבדת את היכולת שלה להנביע גם משהו אחר. כל הקורס שסיפרתי לך עליו כשאני לומד בתחום הפוקוסינג, Thinking at the Edge, כל כולו בא ממקום הזה שלכל מילה, אני אקח את המילה אלוהים, למשל. לכל אחד מאיתנו יש לו מושג מאוד מאוד קבוע ודי מוקובה על מה זה אלוהים. עבור חלקנו זה ההמצאה המצחיקה של הדוסים, עבור אחרים הם רואים בדמיוניות שלהם איזה מין דמבלדור כזה על הענן, איזה זקן על הענן שהוא אומר לו מה לעשות, מה לא לעשות. עבור מישהו אחר זה יכול להיות חוכמה אלוהית או משהו כזה. המילה אלוהים אפשר להגיד היא מילה תפוסה. היא מילה תפוסה, אני יודע שברגע שאני אומר את המילה אלוהים, יש אנשים שיגידו אוי לא, נו באמת, היינו חייבים בסוף לחזור חברה לשטויות הדוסיות של האיש הזה. מישהו אחר יגיד או או אלוהים כן, דבר עוד על אלוהים, אני רוצה לשמוע עוד על אלוהים. אנחנו כבר בעצם מקובעים ביחס למילה אלוהים. ולכן כל מה שנשארנו בסוף בעולם זה הרווח הקטן שבין האותיות. והרווח הקטן הזה הוא בלעדיו לאותיות האלה אין משמעות. הרווח הזה הוא מאוד מאוד עשיר. עכשיו זה מטאפורה, זה מטאפורה כמובן. אנחנו תמיד אומרים שהתורה שבעל פה, המדרשים, האגדות, שתמיד תמיד הם ינבאו והתווספו בעולם, הם באים מתוך הרווח הלבן בין האותיות השחורות על הקלף. ואולי לא סתם זה נקרא רווח. זה רווח כי יש פה רווח מאוד גדול שאנחנו מקבלים מהמקום הזה של הבין לבין. עכשיו העין שלנו נוטה תמיד ללכת אל אובייקטים, אל דברים. העין נוטה להתעלם מרווחים. ממש מולי, ככה מאחוריך, יש תמונות. בדרך כלל העין שלה ללכת לראות את התמונות. העין לא מתורגלת ללכת אל הרווחים שבין התמונות. אבל הרווחים שבין התמונות יש שהם האוצרות גדולים ביותר, לא פחות מהתמונות עצמן. אז אכן, מה שקורה בין הקרובים, הסיבה שדווקא בין הקרובים מתגלה הדיבור האלוהי החי, היצירתי, שלא נגמר לעולם. כי בקרובים עצמם, אוקיי, זה הקרובים. ברווח, ברווח, שם הכל עוד אפשרי. כן, ויש לי תובנה חשובה ממה שאתה אומר, אלישע. אני איש של מילים. כל חיי יצרתי מילים. למשל, ב-2004 התחלתי לכתוב בלוג. בלוג קצר על כל מיני נושאים, ומאז כתבתי מעל 2000 בלוגים. זה המון מילים, ולמה אני כותב? אני כותב את זה עבור עצמי, כי אני אומר, אם אני לא יכול לקרוא מה שאני כותב במילים, אם אני לא יכול לבטא במילים כתובות, אני באמת לא יודע מה אני חושב, והמחשבה היא לא ברורה. אבל אתה מאיר בצדק, ברגע שכתבתי את המילים, אני הקפאתי את המחשבה, ועברתי מחשיבה גמישה לחשיבה מוקפאת, חשיבה מאורבנת. יש בזה קושי. ואחד הדרכים באמת היא לאפשרות לתשום את הלב לרווחים, אבל זה קשה, כי רווח זה מטאפורה בסופו של דבר. הרי אני מסתכל על הרווחים בין התמונות שמולי, אני רואה את הקיר הלבן, אבל האמונה הזאת שבקיר הלבן הזה יש פה בעצם אין סוף, יש פה פוטנציאל אדיר. אבל אפשרות נוספת היא לעשות עבודה עמוקה גם עלה, על הגמשת המילים. כלומר, להיות מסוגל להכנס פנימה ולפרק את כל מה שאני כבר יודע על המילים האלה, ולראות, אוקיי, רגע, מה עוד אני יודע על המילים האלה? מה עוד אני יודע על המילים האלה? מה עוד אני יודע על המילים האלה? ולתת באמת בדרך מין מדיטטיבית כזאת, פתאום לגלות, וואו, איזה צעות אופקים הייתה לי לגבי המילה הזאת. יש פה אותה מילה עצמה אפילו, עוד מלא אפשרויות נוספות. אז באמת, מה שיפה, שהמשכן הוא כבר תהליך לכיבוע מסוים, כאלוהים. אמור להיות בכל מקום, מה פתאום משכן. אבל לא, לזכור שהמשכן הוא גם נייד. גם מילה יכולה עדיין להישאר ניידת אם נסכים להבין ולדעת שלאותה מילה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה היא אומרת. לא, לא, לא, אנחנו לא יודעים שום דבר. ואלישה, לקראת סיום, יש עוד מטרה של המשכן, וזה להנגיש את אלוהים. שאלוהים ישכון בתוכנו, ולא באיזשהו מקום על הר מרוחק. הנגשה. יש חוק הנגשה בישראל, אלישה. להנגיש כל מיני מקומות למוגבלים. לאלה שהם בכיסא גרגלים וכולי. החוק הזה לא נאכף לדעתי לא מספיק. אבל איבדנו את הפוינטה, וזה מתבטא בפרשה. להנגיש את המוגבלים, בעלי מוגבליות, זה לא בחוק. זה בלב שלנו. אם הלב שלנו היה מנגיש את המוגבלים, לא היה צורך בשום חוק. המשכן בא להנגיש את אלוהים, שאלוהים יהיה בתוכנו. לפתוח את הלב שאלוהים ישכון בתוכנו. כי אם לא נפתח את הלב, כל בית מקדש הכי מפואר זה לא יהוי. נכון. נכון. סתם יהיה אבן כבדה שאין להופכין. אז שלמה, שנזכה להיות גמישים. גם מחשבתית, גם גופנית, גם רגשית, גם תודעתית. ומתוך ידיעה גדולה שמי שגמיש, השפע אינסופי לא מפסיק לזרום לרגע. ויש התחדשות בלתי נדלת. והנביאה, הנביאה ממשיכה לנבוא מהר סיני לנצח נצחים. אמן, יפה. להתראות לכולם. שבת שלום.
There are no comments yet.
Be the first! Share your thoughts.
