פרק 82ה

The speaker discusses their struggles with career change and personal challenges, feeling a deep gap in their life and struggling with self-worth. They reflect on childhood experiences affecting their self-perception, seeking meaning and addressing emotional pain. They express a desire for healing and self-acceptance, acknowledging the need for personal growth and overcoming past traumas. The speaker emphasizes the importance of facing inner struggles and finding purpose amid uncertainties. שלום לכולם, תודה רבה שהצטרפתם אליי. אנחנו בפרק 83. אני מדע לכך שהרבה זמן לא יצרתי פרק, זה לא היה לי אותי. אני קצת הזמחתי את הפודקאסט. בקצרה אני פשוט אספר לכם שזה מגע מבעיני שתי הסיבות. הראשונה זה שאני באיזשהו מקום בחיים שאני מנסה ליצור שינוי קריירה וזה לוקח ממני הרבה מאוד אנרגיות, משאבים, זמן. והדבר השני זה שאם להיות כן, אני חושב שגם יש בתוכי איזשהו אלמנט של שחיקה, אולי של מיצוי. אבל יכול להיות שאולי אני פשוט בדיכאון. אז היום אני לא יכול לדבר על הדיכאון, כי מה שקורה זה שבעצם אני למען השינוי קריירה שלי. ואני מתכוונת לזה בצורה של לנסות לעשות צעק בכיוון כלשהו. התחלתי עם שיווק מהומן, עשיתי כל מיני שיחות, לא סגרתי שום דבר, הרבה כישלונות, אבל האמת היא שגם אני משתפר. זאת אומרת, השיחות נעשות מנוחות יותר, ואומנם לא הצלחתי לסגור פגישה, אבל נוצר אצלי איזשהו פער מאוד עמוק. כי בעודי, עושה את השיחות האלה, ועושה את השיווק הממומן, הלא זול, אני לא רק לא קותח ממני פערות, אני גם עושית כיף תפקיד, אני עושה את זה על חשבון העבודה שלי, שהיא גם ככה לא מאוד מתגמלת כשליח בווילד. הם הראו את התעריפים, אבל אני לא אקנות אתכם עכשיו לזה. בכל מקרה, זה יתר אצלי פער עמוק שמתוחזק עם איזושהי מצוקה כלכלית, והפער הזה הוא בעצם מרחק עמוק בין היגיעה שאני שווה משהו. זאת אומרת, אני יודע מה היכולות שלי, אני יודע שאני מבריחורי מעולה. זה אינטואיטיבי אצלי. אבל יש את החלק השני, שקשור לניולסת. לא משנה עד כמה זה ירדען האינפנטי לי להבין מה ההסביר בין חשבונית לקבלה. אני לא אצליח כל פעם שמסבירים לי. אז המחשבה של אני אמור להיות עצמי, היא פוגשת אותי עם איזשהו כעף אינפוטנטי שאני פשוט לא מסוגל לעשות פעולות בירוקרטיות פשוטות. לא מסוגל, לא יודע, לא מסוגל לעשות שום צעד. ובנוסף, כמו שאמרתי, למצב הקלצלי אין לי שום בסיס. אני באמת חושב שבמסיבות אחרות, אם היה לי עמידות יותר גבוהה מבחינה כלכלית, הייתי פחות פוחד לקחת את הסיכונים שאני לקחתי. אבל האמת היא שכבר תקופה ארוכה, מחודש לחודש אני מסוג לאחור בצורה ספירלית, רגלסיזית. והאיום הכלכלי הוא נעשה יותר ויותר אמיתי ופחות ופחות מדומה. ואני משתדל לא לחשוב על מצבי הפיננסי, אבל זה לא עובד. וכשאני כן נותן לזה מקום כי האמתיות פוגשת אותי ואני נמלא יירוש, אני מודה לכך שלצאת מהברוך שאני חי בתוכו. זה ייקח המון זמן אם אני אתבסס רק על העבודה שלי, על הדייט שוב שלי, לשליח. אז אפילו כשיש לי זמן פנוי אני מוצא את עצמי, נשאר בבית. אני פשוט ללא משמעות מתקשד על הדייס את עצמי למשימות. זה המצב הזה שאני לא רואה את האור בקצה המנהרה. גורם לי להישאר במקום, אני לא רואה טעם בלעשות צעד לשום כיוון כשפה חשוב מבחינה מטאפורית. אז העניין עם הכסף, העניין עם משמעות, לא חייב להיות כזה כן, אבל כרגע עבורי זה שזור אחד בשני. זה רק בגלל שפשוט אין את עצמי. זה מה שאני מניח גורם לכישלונות שאני ידע לקבל. גורם לי לחוות את זה כבלתי נפל ולא כדבר לא נעים. עכשיו זה גם תוצא מכך. אני חושב שאני כאילו לא אמיתי כלומר. אני מרגיש שאני מדמיין איזושהי פנטזיה, איזשהו ויזן, על משהו שהוא לא באמת יכול להיות. כאילו שהיקום הזה של המשא העסקים, האנשים העצמאיים והאמיתיים האלה לא שייך אליי. כאילו אני לא שייך אליו. אני תמיד עבדתי בעבודות פיזיות. אף פעם לא עבדתי עם הראש ועכשיו כשזה אמור להיות אחרת, אז אני חורב איזשהו מיתוק. זה קצת דומה בהרגשה לבחור בישן במוסמם שרוצה לזון שיחה עם בחורה שהוא נמשך אליה. ובראש שלו, ברור לי שהיא קמה דרגות מעליו וזה הולך להסתיים בדחייה ובהשפלה. ואז הוא נמנע מזה, כי הוא לא רואה טעם. אם זה הולך להיגמר ככה, אז למה לעשות צעד? אז זה די דומה לקטע שלי, כלומר, לי יש איזשהו דפוס שאני צריך להבין. אני צריך סיבה. כי והקושי הוא שבנושאים מרטילאיים שאני לא מוציא יחסים עליהם את האצבע. על שום דבר באמת שמסביר לי למה אני ככה או למה אני צריך לעשות את מה שאני צריך לעשות. אז אני פשוט ממשיך קיר בלוג של מחשבות. אני מרגיש שאולי אני תובע לעצמי איזושהי דרך של הרפוק עצמי, אבל אני לא בטוח שזה באמת ככה. כי אני יודע שמחשבות מהפוג הזה מעניקות לי איזושהי סדר לגיטימציה, לדפוס של הימנות. אבל אני לא באמת נמנע באופן טוטאלי. זההי מחשבה כזאת. היא באמת בגלל שאני קשה עם עצמי או בגלל שאני מתחיל לשמש מעמוק לזה. זה חוסר יכולת לדעת באמת. זה הדבר שקשה. זה מה שמשאיר אותי כל הזמן דרוך. אם להיות כן, ככה זה מגיל צעיר אצלי. אני הייתי ילד שחי ללא ביטחון. לא היו לי סיפורים מסמרי צער של מכות, התעללויות, גילוי הרעיות, דברים שכן קורים במשפחות. לא מתפקדות, אבל אצלי החוסר תפקוד. אפשר להקדם עליו רק אם אתה מסתכל על מה לא נעשה. ולכן זה שקוף. אני הייתי במצב של חוסר ביטחון, ובלי שאני אפילו ידע את זה. זה חוסר חום קונסיסטנטי. זה היה מישהו שאומר לי, גם כשאתה טועה, אתה בטוח. גם כשאני כועסת, אני רואה אותך, אני איתך. אז הילד הזה למד להפעיל שכל. ייצר איזושהי שליטה מדומה שהוא לא יכול לשלוט על עצמו. זה מה שהכיר אותו. אבל יש לזה מחיר. כי אני הייתי ילד בודד ועצוב. ואני עושה מחשבות של מודעות עצמית שהיא לא באמת טובה. זאת אומרת, כשאתה כל הזמן חושב שאתה צריך לעשות משהו בשביל בשביל שלא תספיד התכנות פוטנציאלית לזה שאתה תהיה ראוי, זה שיאהבו אותך. אז אתה מפחד לשייך את עצמך לכל מקום, כי אתה פחות שיהיה מצלול את זה. אז הילד הזה, לפנים שהוא משובש על מוקות, הוא באמת נעשה לכזה במובן מסוים. כי הילד הזה היה שונה. הוא על מנת לפרוז. למד להבין סיטואציות בצורה בוגרת מדי לגילו. ובגלל שהוא מבין את זה כזה מהר, הוא מפגין איזושהי אדישות, איזושהי אפתיה, איזשהו שקט. זה קצת פרמליזי, כי הוא בתחושה שמסתירים לנו משהו כל הזמן. והוא בכלל לא חושב במונחים של אהבה או להיות ראוי, אבל אפילו לא חושב שהוא ראוי לא רק להיות אהוב, אלא אפילו להיות מנצל. אני רואה ילד שבכיתה א' היה נרגש להכין שורי בית בפעם הראשונה, אבל הכל נערף, כשלא אפשרו לו לטעות. איך שמאז עד היום הדרך שלו להתמודד היא סוג של לעובר פרובוקציות והתרסות מינוריות, והכל נשאר בתוכי עדיין. זה פועל ככה, אומנם במינונים אחרים. עשיתי עבודה, אני יותר סומך על עצמי, אני יותר אמיץ, אני פחות מוקשר. עדיין קיימתי את צורך להרשים, אבל גם זה לא כמו שהיה בעבר. אני עדיין היפרמודע לעצמי. אני חושב שגם שחררתי את הצורך האובססיבי שלי בשליטה או בהסברים או בהרבה מובנים, זה גם מבחינת הפרפקציוניזם שהתמודדתי איתו. אבל יש משהו שכן נשאר, רגשן החליטות על חיים בתוכי באותה מידה. בעבר דיברתי על זה שרוח חיים לימדו אותי שהייתוף שאין מאבק כמו אבא שלי, או פשוט לא נכון, זאת אומרת, זכות לא בכל המשפחות. ודיברתי על זה שבמצווה שלי, אז הטרגדיה היא שאוקיי, אמא שלי לא אהבה אותי, וזה פונקציה של איזושהי קלישאה מאובנת, אבל נכונה, שאדם שלא אוהב את עצמו הוא לא מסוגל לאהוב אחרינו. ומאחר שהיא לא אהבה אותי, היא גם לא הקשרה לי לאהוב אותה. אז דרך אגב, אני גם מודה לעובדה שהיה לך שם מאוד בילדותה, כן? היא גם ספדחרה. ועדיין היכולת שהיא להבין את זה צריכה להיות מופרדת מלהצביק את זה, זאת אומרת, היא הייתה צריכה לפעול אחרת. אבל בכל מקרה, אני חושב שזה לא לגמרי נכון לומר שאני לא אוהב אותה, זאת אומרת, אני חושב שעכשיו מפחידה אותי המחשבה שאולי למרות הכל, יש בי מקום שאוהב אותה. ומה זה אומר עליי? כי הדברים שהיא עשתה לי, אני לא יכול לומר שאני לא אוהב אותם, אבל אולי כן, אני באמת לא מכיר את עצמי, כי הנה דוגמה קטנה שממחישה כל הבחורות שיצאתי איתן הן וריאציות מסוימות ומיניטוריות של אימא שלי, תפוסים של דסיב אגרסיב, קנאות, חשדונות וכן הלאה, אבל אני לא אכליל את רוס הבת זוג שלי היום. זאת אומרת, כן, ברור שמדי פעם מתפלג דברים שמבכירים כל מיני ניואנסים ומניירות, אבל רוס היא תיקון, כי מי שאנחנו והבחירות שלנו והבחירות שלהן הן שונות. אז במובן הזה אין לי שום טענה, כי באמת שונה אימא שלי. אבל אני פשוט לא רוצה לחשוב שאני אוהב את אימא שלי, כי אני לא סאביסט או מזוכיסט, אני רק רוצה להכל על הכאב. זאת אומרת, אני רוצה כשהיה לי בגיל צעיר לנוע בתואר, דיסמוטיבציה. היום אני רוצה גם שאנשים אחרים שהם גם חיים בתחושה של פלישות מהמציאות, או שהם גם באיזשהו מקום ברוכים נאירולוגית כל הזמן, שהם ידעו ש... אני מניח שמה שאני באמת רוצה בסופו של דבר זה להכל על הכאב. אני לא בחרתי סתם בהדרכת הורים. אני יודע שאני יכול גם לסייע ולהיות משמעותי עבור אנשים שבתחושה שלהם הם גם חווים איזושהי פלישות מהמציאות, ואני לא אומר שיש צורך להשוות בין הכאב שלי לכאב של אחרים, אבל כן יש מכנה משותף, והאפשרות או ההזדמנות ליצור תנועה שאתה חווה דיסמוטיבציה טוטאלית, היא לא באה בצורה של אופוריה או של מילים גדולות או של עובר ביטחון. זה דבר כמו איזה חיבוק שאומר לך שאתה בסדר, שאתה בסדר, לא מעבר לזה. וזה לדעתי טוב מספיק בשביל לייצר סיבה, למנת התיקון האמיתר הזה לא תשקע גם כשהכל פורף, גם כשיש חושך מסביב, ואתה לא רואה שום אור בקצה מנהרה. בתחום הקריירה אני כרגע מרגיש חופר משמעות, אוקיי, אבל יש לי ילד ויש לי לדוד ויש לי את השאיפות שלי ויש לי משמעות. אבל חלק מהעניין הוא שאני צריך את הדבר האקטיבי הזה של הקריירה אחרת אני נשאר בתחבורה של הילד הקטן או שרוצה להיות סוג של ילד גדל שלא מיימש את הפוטנציאל שלו אף פעם, וזה כבר לא מה שאני רוצה. אני לא רוצה להישאב לשם, אני לא רוצה להישאב לשם. כי את החלק של להכיל על הכאב אני צריך לדאג. הדרך ללכות את זה זה באמצעות לסט אותו, זה לא באמצעות הכחשה או האמנות. זה כאילו שחלק אחד מחבק חלק אחר בתוך הממלכה בגודל גולגולת שיש לכל אחד מאיתנו. הניסיון שלי אומר לי שמחשבות הן חולפות. להזכיר לעצמם פעם אחר פעם או מנטרות או מדיטציות או נשימות זה לא שזה דבר רע או משהו. אולי לחלק מהאנשים זה עובד אבל זה לא מחשבות. לפחות לא לי. המציאות חוזרת, המחשבות משכחות. אבל זה לא אומר שאין ידיעות שנפחות להיות חלק ממך שהן מחודדות לתוך המוח שלך. אבל זה לא אומר שאין ידיעות שנפחות להיות חלק ממך שהן מחודדות לתוך המוח שלך. זה קצת כמו יצירה של איזושהי גמישות עצבית מוירולוגית של איזשהו חלק בתוך המוח שלך שהוא מתפתח וזה מפצע על מה שנפגע. ילד שמרגיש שיש קשר סיבתי בין ההתנהגות שלו לבין איזו ראוי לאהבה או להונש שיקבל. הוא חייב לפתח איזשהו מנגנון משרדותי. אני לא מבין איך אנשים לא חושבים בחשבות של הסופיות. באמת שאני לא מבין. אני רק יכול לומר שאני מכיר את עצמי כמישהו שעושה את זה מבלי באמת יכולת לעצור את זה כל הזמן. וזה מטיש וזה מאייף וזה גם חלק מהביקרון. אבל זה גם חלק מההתמרידות איתו. הילד הקטן ועצוב שהייתי הוא לא עוזב אותי מעולם. אתם מבינים, זה שאני למדתי ליצר כל מיני מנגנונים שאפשרו לי לפרוד. לא ריפו את החלקים שנפגעו בצורה הקונקרטית של זה. זה הדריכות שלי שאני לא באמת יכול להתעלות מעליה אלא אם כן יש משהו שהוא גדול ממני. הרי הרעיון של ביקרון הוא שדברים שאתה רגיל בידיעה שלך לחשוב שאתה באמת נהנה מהם ואוהב לעשות אותם הם כבר לא מעורבים אותך. אז בתחום הקריירה זה מחזיר אותי למצב הזה שאין שום משמעות למה שאני עושה כרגע. אני יודע את זה. זו הסיבה שאני בחרתי במקצוע שאני באמת יכול לסייע בו. אני צריך משהו שהוא יותר חזק מגירוי דופמינית. אני צריך משמעות. אני צריך משהו שיותר גדול ממני. כי אם את אישה המפה שלה היא תמיד יישאר דרוכה. וכללה זה נתנה בו זמנות. תמיד אני נמצא בתוך סקאלה של שליטה והתפרקות. אני צריך לשמור על איזשהו איוון אדים שאני מנסת בתוכו. אולי יכולתי פשוט לבנצץ ולומר שאני מעשה להיות בדיקרון. וזה כל הסיפור באמת. ואידך לעשות את זה זה לא לברוך מהכאב, אלא להסכים לתת אותו. מהתקווה שכשאני אישה אותו אז כבר לא אישה אותי. ואז לאט אפשר בהדרגה להתחיל לדוד. והנקודה הזאת היא שתמיד הולכת וחוזרת ומיילמת וזה שווה. הנקודה הזאת היא יוצרת את הפרנספוזיציה ממעבר של תודעת הישרדות לתודעת משמעות. מאזינים וקולנים, תודה רבה לאחרונה. ואנחנו נתראה בסרטון הבא. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה.