פרק 4

The podcast will now be released once a week. The host initially wanted to release the first two episodes back-to-back but decided to change plans. The host discusses the connection between Karl Marx and Freud, noting that both believed that freedom is much more limited than we think. The host also talks about the impact of capitalism on society and individuals, and how it leads to a society that values superficial qualities like wealth and fame. The host concludes by mentioning the prevalence of mental health issues and the negative effects of capitalism on society as a whole. שלום לכולם, וברוכים השבים. התחיל בית קון. מעכשיו הפודקאסט יעבור בתדירות של פרק בשבוע. זה מה שתכננתי מההתחלה, כי אני לא רוצה שזה יהיה רנדומלי, אלא עקבי. ופעם בשבוע נראה לי תדירות נכונה. נכון ועכשיו, רציתי את הפרק הראשון והשני יום אחרי יום. כי הפרק הראשון היה פיילוט, והפרק השלישי אני יוצאתי יומיים לאחר מכן. האמת כי לא היה לי סבלנות. אבל אני לא רוצה להציב על עצמי עד שאני לא יכול להתחייב עליו. למרות שרשמית לא התחייבתי לכלום. ולבנתם את הפואנטה. בקצרה, זה מרגיש לי נכון יותר פעם בשבוע. רציתי לכתוב פרק על מרקסיזם, ובסוף יצא לי מרקסיזם. לא באמת מרקסיזם האמת, פשוט יצא אסתטי בגלל שזה מתחרב. יותר מדייק להגיד על קפיטליזם. אבל הבנתי שאני צריך לשנות את התוכניות, על מנת ליצור איזשהו הקשר מרכזי שיופיע לאורך מספר פרקים. אז יש לי מחשבה שאנשים בעיניי לא מותרדים ממנה. ובטח אם קראתם את הקוצרת של הפודקאסט אולי תהייתם הקשר בין המשפטים. אבל יש קשר, והוא קשה להסבר. אבל אני אוהב להתגר את עצמי. אז אתם יודעים מה משותף לקארל מרקס ולפרויד? חוץ מזה ששניהם בעלי מוצא גרמני, ששניהם היו גאונים. אוקיי, בעצם לפני שאענה, קודם כל להציג את ההבדל המהותי ביניהם. שניהם חקרו תחומים שונים, וההתמקדות שלהם הייתה ברזולוציות הפוכות לגמרי. פרויד חקר את נפש האדם, ומרקס דבר על מבנה של חברה, כלכלה, פוליטיקה ומדינה. האחד התמקד בפנימי, והשני בחיצוני. ואני טוען שלא רק שיש קשר בין השניים, כלומר הפנימי והחיצוני, הם לא יכולים להתקיים אחד ללא השני. אז מה שכן משותף לשניהם, זה ששניהם הגיעו למסקנה זהה בנוגע לעניין מסוים. וכל אחד מהקצה השני של נקודת האובזרוואציה. שניהם סברו שבסופו של דבר מה שאנחנו קוראים לו חופש, הוא הרבה יותר קטן והרבה יותר מוגבל ממה שאנחנו נוטים לחשוב. החופש הוא כמעט ולא קיים. אבל האחוז המאוד קטן הזה, הוא קיים. והוא דבר שמצפיק להילחם עליו. גם כחברה, וגם כאינדיבידואל. אז אני רוצה להתחיל באנקדוטה קטנה. להכליל את האווירה. לא יודע אם זה באמת יכליל. אבל לפני שאני אכנס לרעיונות עמוקים יותר, אז אני אספר ואומר שאני עובד בוולט. ואני חושב שמתישהו הקדיש לזה פרק בפני עצמו. בטח תחשבו על מה מטורלל הזה מדבר. זו עבודה שגם שימפנזה מעולפת יכולה לעשות. מה כבר יש לו להגיד על עבודה מונוטונית, ושחורה ומשעממת? ועוד רוצה להקדיש פרק באורך מלא? אז קודם כל אתם צודקים. כל ההנחות האלו נכונות. אבל העבודה היא בעצם רק התפורה. בכל מקרה, מה שרציתי לומר זה שהיום בזמן העבודה, חציתי כביש על האופניים. דרך אגב, עבור מאזינים עתידיים, אם יש לזה משמעות כלשהי, אציין שהמקרה הזה קרה בתקופה שהמדינה מאוד מאוחדת. כי יש לנו אויב משותף, ובכל מקום דגלים וסיסמאות, בסגנון יחד ננצח, וכו'. אז נסעתי על מסלול המסומן עבור אופניים. וכשהיה אור ירוק, במהירות של ממש הליכה איטית, כשאני מגיע לצד השני, עוצרת אותי גברת עם מבט פנים ואופה. והיא אומרת לי, אתה לא בסדר, אתה יודע? שאלתי אותה למה. בהתעניינות, וגם הייתי מופתע. למה אתה מפחיד אותי ככה? אמרתי לה, הפחדתי אותך, אני רק חציתי את הכביש. ואז לא הייתה לי עוד הזדמנות להגיד אפילו סליחה, ושזו לא הייתה כוונתי. אבל פתאום נפל המטבע של עשר הגורות מהיד. ואמרתי לה, אוי, נפל לך כסף. אפילו באתי להרים לה אותו, אבל הייתי צריך לרדת מאופניים, והיא כבר עשפה בעצמה. ומיד אחר כך היא עשתה משהו לא צפוי בעיניי. היא ניגשה אליי, והניחה את העשר הגורות על הטיק של הוולד שלי, שאני לא אוכל לסורב לו, והיא אמרה לי כך, אמרתי לה, זה הכסף שלך, זה הכסף שלך. אבל היא התעלמה, הפנותה את הגאוב אליי, והתקדמה. וחשבתי לעצמי, וואו, איזו מכווה. צריכת ללכת ארבע צעדים עם עומקי הליכה שלך. להתכופף, להתרומם, לתת לי כסף, בחינם? לא עשיתי כלום עבורו. שאת עבדת עבורו. וכל זה בשביל להעליב אותי. איזה באסה שאת צריכה לחיות עם עצמך. אבל זה רק היה בראש שלי. אני הייתי מאופק, ולא אמרתי לה את כל זה. כזה אני, אנטי גיבור. האמת שאני שמח שלא עניתי לה. אתם יודעים, ישנה איזו רגשה, כאשר אני, בזמן העבודה, ואני לובש את המדים של וולד, ואפילו גם אם אני לא לובש אותם, פשוט עובד. איך שאני עולה לזמינות, פתאום אני מרגיש שינוי היררכי כזה. פתאום אני לא סתם ברחוב. אני איזשהו גורם זר, מנוכר, שאך לאיזושהי חוות אוכלוסייה שלא סופרים אותה. נחות. וזה באמת יחס שגם אני מקבל אותו לפעמים. בין אם זה מעובדים במסעדות, ובין אם זה מלקוחות, או סתם עוברי אורח. ברור שלא כולם כאלה. יש גם הרבה נחמדים. אבל הרגשה הפנימית הזאת, היא בלי קשר לאינטראקציה עם אנשים מסביבי. כשאני שייך לדמוגרפיה שנמצאת בתחתית, היא לא באמת לגיטימית, ובכל זאת, נוכחת באופן מובהק. ונראה שרוב האנשים, כולל אותי, מייחסים חשיבות לערכים טפלים שכאלה, בשופטים ערך של בני אדם, מבלי אפילו לשים לקח לב. ואין שום קשר לוולט כחברה. כן יש קשר לחברה שלנו, ולעולם שלנו, שהוא קר ומנוכר. אבל הקיור והניקור, הם לא אידיאל שקיים כשלעצמו, כחלק מהסיסטמה שעליה החברה שלנו מבוססת. העירות המוסרית הופעת לבי. אני לא חושב שיש שם אנשים למעלה, שמושכים בחוטים ואומרים לעצמם, איך נגרום לאנשים להתנהג בהחבריות לזה, להיות אומללים, איך להגדיל את הפער בחוסר שוויון בעולם. זה פרנואידי מצידי. ונכון שיש מי שגם ירווח מכל זה. אבל העניין הוא שאנשים המשפיעים ביותר, הם לא מהפכנים פוסט-מרקסיסטים, או מהפכנים שנלחמים עבור צדק וזכויות אדם. ובואו, אני גם לא מצפה שיהיו כאלה. אבל העניין הוא, שגם לא אכפת להם מכאלה נושאים. לפחות לא ברמה שיבטרו על המרצדסים שלהם עבור אנשים רעבים או נזקקים, או אפילו עובדים מן המניין שפועלים בתאגידים שלהם. וכתוצאה מהדבר הזה ישנן השלכות ישירות שעושות נזקים עצומים לחברה שלנו. אז אם אין ערכים, מה כן יש תשאלו? מה שכן יש זה קצה ערכים. אבל יש הסכמה מוחלטת על ערך שאף אחד בעולם לא יתווכח עליו. והוא לא ערך אמיתי. אני מדבר על כסף. כסף ברמחות שלו הוא לא ערך, אלא אמצעי. אבל החברה היום מסתכלת על הקליפה ולא על המהות. אתם מבינים? אנשים רוצים להיות עשירים, מפורסמים, משפיענים. זה האידיאל. לפני כמה שנים אנשים רצו להיות רופאים, שוטרים, אורחי דין, אסטרונאוטים, ווטאבר. היום, להיות יוטיובר, טיקטוקר, פודקסטר כמוני, להיות ויראלי, לקחת חלק במשחק, לנסות להיות מקורי באמצעות חיקוי של סרטונים ויראלים אחרים. אני יכול להמשיך ולהמשיך. אבל אתם מבינים את ההבדל המהותי. שהיום אין מהות כמעט. אני אנסה לתת כותרת למה שאני מתאר כאן. זה קצת מורכב, כי ההקשר עדיין לא נשמע ברור. הערך הכוזב של הכסף. הוא הביא את החברה שלנו להיות היפר-קפיטליסטית. שלא לומר, מונופוליסטית. השיטה הכלכלית הזאת עובדת מצוין במובן של כלכלה ושפע. אבל יש לה מחיר, שאני טוען, שמייצר כאן דור שפורה בהפרעות נפשיות. כל הפרעה נפשית היא ספקטרום של קצוות. והקצוות הם האזורים הלא בריאים, ומה שהופך את זה להפרעה. עכשיו, מה הקשר לשיטה הכלכלית? איך היא גורמת לאדם להתקרב לאזורי הקיצון האלה? אז היא עושה את זה בצורה מאוד הרמומית, ומתחנפת אפילו. זה מעורפלת. וככל שההתפתחות הטכנולוגית מתקדמת, והשפע גדול יותר, כך האדם נעשה אומלל יותר. ויש מחקרים אמפירים בנושא הזה. אני לא מומציא לכם נתונים. על החירים האלו, אני מודה. זה משמעתיק אותי. כי זה משקיע על הפנימי, והפנימי משקיע על החיצוני. עכשיו אני יודע שאני נשמע גם כמו נביזה מטיף, וזהו אקסימורון, כי בעצם זה שאני עושה את זה, ומדבר ככה, אני משרת את הקפיטליזם בזה שאני יוצר אנטגוניזם. אבל אני לא מטיף. ואני לא אומר איך צריך לחיות. אני רק מנסה להראות את המורכבות שיש לדבר הזה, כי זה מפריד, וזה צריך להפריד. אני עצמי לא מתכחש לקפיטליזם, ואפילו לא מנסה למרוד בו. לפחות לא במה שרוב האנשים מגדירים מרד. וזה בגלל שהוא בלתי מנוצח. דרך אגב, זה מזכיר לי שהייתה לי אהרה לא מזמן, בזמן שיחה עם חבר. הגעתי למסקנה שאם הייתי מנסה להגדיר מהי התבקרות, אבל מנטלית, לא פיזית, הייתי מתאר את זה כך. התבקרות שווה הכרה בתבוסה. אחר כך חשבתי שזה נשמע קצת פטליסטי מדי. וחבר שלי הציע אולי הכרה במפלה, כי זה הופך את זה לזמני. כלומר עכשיו אני מברס. אחר כך לא בטוח שזה יישאר הסטטוס. אני מסכים איתו. מה אתם חושבים? אל תתביישו להגיד. הסיבה שאני אומר את כל זה היא כי אני רוצה לדבר על העולם הפנימי בסופו של דבר. תראו, נכון שתמיד היו אנשים עם הפרות אישיות ותמיד נעשו דברים לא מוסריים. אני לא מדבר בכלל על מוסריות, זה לא האישו. אבל שמתם לב שבשנים האחרונות נוצר שיח מאוד רחב בנושאים מסוימים שפחות היום מדוברים מדע עבר? OCD, נרקסיזם, גז לייטינג, התעללות רגשית, חרדות ודיכונות, הפרות אישיות גבולית והשפעות ממשיך. אני חושב שחלק מזה קורה בגלל הדחיסה של הקפיטליזם את האדם לכיוון הקצוות הלא מתפקדים. אני חושב שיש לנו חברה חולה הרבה יותר מאי פעם. ביפר. אוקיי, אם אתם עדיין טועים ובצזק, אבל מה הקשר? ואיך זה קורה? אני מבטיח שהקדיש החוז ניכר של הפודקאסט? לכל ערכו, בלתי דוגמאות על איך זה קורה. כי זה קורה בכל מקום, בכל הזמן. בחוויה הצרכנית הזניחה ביותר, בנידמיקה משפחתית וזוגית, בפוליטיקה, בפרסומות, בתרבות. ובתוך הבית זה התשתית של כל מה שסביבנו. הסוליות נעליים שלנו, הסמארטפון, המזון שאנחנו מעקלים, הצולת שאנחנו מייצרים, וכן הלאה וכן הלאה. בטבע ישנם כמה כוחות שפועלים במקביל. למשל, יש את האלקטרומגנטיות ויש את הכבידה, ויש עוד שתי כוחות בטבע שתפלחו לי, אני לא זוכר. בין הנושאים שהפודקאסט הזה לא מתעסק בהם הוא פיזיקה, למרות שזה תחום הרתק של עצמו. אבל מה שאני בא להגיד זה שהכוחות לא מבטלים את זה את זה. הם קיימים בו זמנית בטבע. עכשיו זו דוגמה שאני אומר אותה, כי באותה הרמוניה אני רוצה להציג בעוד שאלות שבאופן אינטואיטיבי אנחנו תמיד נוטים לנסות לענות עליהן בצורה דיכוטומית, של שחור או לבן. למשל, האם ישנה בחירה חופשית או שהכל דטרמיניסטי. אני לא מתכוון לענות על זה, שתדעו. אבל אני רוצה להציע לכם אפשרות שהיא פחות אינטואיטיבית. למה הם לא יכולים לפעול במקביל, כמו כוחות בטבע. ואותו דבר, אני חושב שאנחנו פועלים ומתנהגים ביום יום. ישנם כוחות שהחברה מטפטפת לנו, ואנחנו לא חושבים שהיא יצדת אצלנו אידיאולוגיה. אבל אני חושב שהיא מנהלת אותנו הרבה יותר ממה שאנחנו מודעים. החל מהפרק הבא, אני חושב שהתחיל להתמקד באופן יותר מפורט. אני מתלוות אם בכל זאת להיכנס לעומק של נרקסיזם או שדווקא להתמקד בדיכאון. בכל מקרה נתמקד במשהו, זה בטוח. על מנת לסגור מעגל, אז הגברת מתחילת הפודקאסט, זוכרים אותה? זאת שאפשרגנה לי בעשר הגורות, שראתה רק איך אני עומד בדרכה. זה מפריע לה. ואולי באמת עמדתי בדרכה. זאת שאפשרגנה תעבור את הגב אחרי שהשליחה את המטבע. אתם חושבים שהיא תמקדישה מסופקת מהמחווה הנקמתית הזאת שעשתה? תראו, גם אם התשובה היא כן, אז מה זה אומר עליה? וגם אם לא, אני עדיין חושב שזה ממש מבאס לחיות עם עצמה, בשבילה. אבל, מה שבטוח, היא עוד קורבן של המכניזם החברתי. מצד שני, גם אני. תראו, זה לא שאני חי בנרוואנה ושלווה אינסופית, כן? בכלל לא. חלק עיקר מהזמן החיים המשית. במקרה שלי זה אפילו עם תעודות. אולי באמת בפרק הבא ידבר על דיכאון. אבל אולי לא כדאי להבטיח הבטחות שווא. האם הייתי אמור לכתוב, לדבר על נרקסיזם ודיברתי על קפיטליזם? למרות שכן דיברתי על נרקסיזם, אבל לא כמו שהתכוונתי. בכל מקרה, מה שרציתי להגיד הוא שלמרות אשית, אני חושב שאני יחסית מאושר, תחיוני. ודי מרוצה מעצמי. אני גם חושב שאני מתפקד ממש לא רע. ובמיוחד, מסוכק מעבודה על הפודקאסט. אז תודה רבה שהזנתם. אני אשמח לשמוע תגובות, ונתראה בפרק הבא. שיהיה עוד שבוע. תודה רבה. תודה רבה. תודה רבה. ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫ ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫ ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫� ‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫‫�