Details
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על ראש השנה ופרשת האזינו
Comment
Details
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על ראש השנה ופרשת האזינו
Comment
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על ראש השנה ופרשת האזינו
All Rights Reserved
You retain all rights provided by copyright law. As such, another person cannot reproduce, distribute and/or adapt any part of the work without your permission.
Listen to פודקאסט 47: ראש השנה ופרשת האזינו by Elisha Wolfin MP3 song. פודקאסט 47: ראש השנה ופרשת האזינו song from Elisha Wolfin is available on Audio.com. The duration of song is 28:19. This high-quality MP3 track has 2304 kbps bitrate and was uploaded on 29 Sep 2024. Stream and download פודקאסט 47: ראש השנה ופרשת האזינו by Elisha Wolfin for free on Audio.com – your ultimate destination for MP3 music.
Comment
Loading comments...
In this transcription, the speaker discusses the challenges faced during the COVID-19 pandemic and the lessons learned. They mention the importance of prayer and the ability to find positivity in difficult times. They also highlight the significance of seeing beyond rationality and using intuition and emotions to understand the world. The speaker reflects on the teachings of the Torah and the power of the heart in perceiving the true essence of life. They conclude by expressing gratitude for the opportunity to study and learn from the Torah. שלום שלומו, שלום אלישע, שלום לכולם, זה יום ראשון בבוקר. אנחנו אחרי שבת דרמטית ביותר. האמת היא שאנחנו דיברנו על זה באנגלית, לא הזכרנו, זה מעניין. אנחנו אחרי גם פרודקאסט באנגלית. ואנחנו בין שבת של חיסול נפרלה לבין ראש השנה. הדרשה שאתה בעצם בחרת היא דרשה שמחבנת לקראת שבת הבאה. כי בעצם אנחנו נהיה בבית כנסת ביום רביעי בעבד, ביום חמישי, ביום שישי בבוקר, יום שישי בעבד, יום שבת. בגיצור יהיו פה אנשים שהם קצת יותר מדי בית כנסת בשבוע הקרוב. וזה אירוני קצת אלישה, כי בדרשה שלך, כתבת את הדרשה ב-2020, זה לפני ארבע שנים, בתחילת בעצם החד-עשיים של מגליפת הקורונה. וכתבת את הדרשה בעומד לבך, בהרגשה של צער רב. למה? אתה אלישה, אתה רואה הצעון שלנו. ואנחנו הצעון. והקבינט דן בתקופה הזאת שכתבת את הדרשה, הקבינט דן היה בסגר, ופתאום אתה רואה צעון, רואה לך צעון. הצעון שלך לא בבית כנסת, הם בדיגיטל, בסיליקון, זה לא אותו דבר. ואתה כותב מהעומד לבך על הצער, ובכל זאת מוצא נחמה. מעולם תפילות ראש השנה לא היו מקסימות כל כך כמוך השנה. זאת אומרת שבסיליקון מצאת את האור החיובי. אבל בואו נזכר אלישה, מה עבנו באה בשנים האחרונות? הבעיה של המגפה, ראינו בבית, ולא יכולנו להתכנס ביחד, להקל כקהילה, שכל כך הרבה מחמה ואהבה מגיעה, ואהבת מהחברים שלנו. ואז המלחמה הנוראית, כמעט שנה שלמה שאנחנו במלחמה, והיו נקודות שפל נוראיות במלחמה, ופתאום גם נקודות אור. וגם באמצע גם היה הרפורמה המשפטית והמחאה. הבעיה הדמוקרטיה בלגן. עברנו הרבה המדינה הקטנה הזאת, ובחול המון המון פריצת שנאה, שנאה רבה באוניברסיטאות, בכל מיני מקומות. באום, באום אלישה, המון המון שנאה נגדנו לא מוצטקת. עברנו הרבה המדינה הקטנה הזאת, ואני חושב שאנחנו כבר עולים למעלה מהשפל הזה. מתחילים להתארגן ולעשות מה שאנחנו היהודים יודעים לעשות. כן, כן. ואני רוצה לתקן פה זה משהו קטן, משהו היסטורי. מה שמאוד מרגש בעצם שתראה, התפילות של ראש השנה, אני חושב שהן היו בעצם הפעם הראשונה שהן היו בפארק. אה, הן היו בפארק, נכון. כן, ואני חושב שהחשש פה הוא לקראת יום כיפור, כי באמת זה נכתב תוך כדי שהקבינט יתכנס, האם יום כיפור נהיה בסגר מוחלט. אני ממש זוכר את התפילות הראשונות של ראש השנה בפארק, זה היה מאוד מוזר. ישבנו בקפסולות, עם משיחות, וזה משנה חלוי לחשוב על זה היום. הפארק מדהים שלנו, אבל יותר מכל דבר אחר, אני חושב שיש פה גם שיעור ענק, שלמה. שאנחנו זכינו מהקורונה הזאת, זכינו. בפארק הזה, כשנגמרו חגי תשרי ב-2020, אנחנו אמרנו לעצמנו, אנחנו, גם לא תהיה קורונה, אנחנו רוצים לחבור לפארק הזה. והקודח נשלע מתחת ליצי הפיקוס האלה, והבריזה התמידית שיש שם גם ביום חכם ורותח, והעוד, עוד תשופה אחד מאוד גדול. בלי להעשה קורונה, ההנחיות של הרבנות הראשית, וגם המסורתית, היו לקצר את התפילות. עם ראש השנה אנחנו בדרך כלל מבינים שעות על דבי שעות לתפילה, אז הפעם החלנו לבוא לראש השנה להתפלל, ליהנות, ולא להרגיש שסוחטים אותנו עד שאנחנו מתייבשים לחלוטין. אז במילים אחרות, הדברים הקשים האלה מולידים פתרונות, והפתרונות האלה הם מקדמים את האנושות קדימה, מקדמים את האדם קדימה. אני חושב שזו הנטרה של אתגרים. ואני בדיוק כתבתי אתמול בלילה, בפי שבת, את המכתב שהתלווה לשייש לראש השנה, שאנחנו מחלקים לחברים. כולם מוזמנים, אגב, להיות חברים, חברית יפה, אהבתי חברות לשלם, מוזמנים להצטרף בשמחה, ואז גם תקבלו שי. אבל המכתב שלו, השאלה הייתה למה אנחנו מתפללים לראש השנה הזה? אם אנחנו מתפללים לשתנו שנה טובה, שנה טובה יותר, בהחלט, מעולה. כמובן נתפלל גם לחטופים, לחטופות, לחיילים, לפצועים, למפונים שישיבו לבתיהם. אבל מה שרציתי לכתוב במכתב הזה, להגיד שחסרה פה תפילה מאוד חשובה. האתגרים של החיים הם לא איזושהי הפרעה צדדית שרק צריך לעבור אותה איכשהו, לחזור חזרה לשגרה, הכיף היא גם בורכת. האתגרים בחיים, זה החיים. אלה החיים. החיים שלנו הם בעצם שרשרת אחת ארוכה של אתגרים. לפעמים אתגרים יותר קלים, לפעמים אתגרים מאוד קשים. כמו שציינתי, עברנו ארבע וחצי שנים עכשיו מאוד מאוד מאוד מהאתגרות. אבל הארבע וחצי שנים האלה, הם גם לימדו אותנו כל כך הרבה, כל כך הרבה. כמו גילינות הפארק, כמו הנושא של ה-RNA, כמו עוד הרבה מאוד דברים. וגם מתוך המלחמה הזאת עכשיו, בוודאות, בוודאות יצא מנה משהו טוב. ולכן התפילה שאני מאחר אצלנו באה במכתב הזה, כשייצא בקרוב, התפילה היא שבאמת נגלה בתוכנו את העצומות של כוח שבכלל לא ידענו שיש בנו. שנגלה בתוכנו יכולות שלא הכרנו עד שלא נתקלנו בקושי שהוליד את היכולת החדשה. ככה האנושות מתפתחת, ככה זה עובד. אז קימי לי שזה, בהמשך למחשבה הזאת, המטופח שלי לחיים בכלל, כמו שאתה מציין, זה רכבת הרים. יש רכבת הרים, אלישע, בניו ג'ורזי, בסאבן פלאגס, קוראים לזה קאנגה קאר. זו רכבת הרים האמתנית בעולם. היא גבוהה גבוהה גבוהה, ואז כשמגיעים ל-C, אני איתך, אני לא בטוח שהייתי עולה על דבר כזה. זה החיים שלנו, במיוחד פה בארץ. אלישע, בפארק ב-C של הקובד, בשפל של הקובד, אנחנו גילינו משהו רוחני בפארק הזה. לוחך את העצים והשמש והבריזה, בטבע של אלוהים. עכשיו, זה בדועה באוקטובר 2020. בדצמבר, אלישע, כעבור חודשיים, יצא לאור החיסון, החיסון נגד קורונה, תוך 11 חודש. לא נשמע כזה דבר. ה-MRNA, אגב, יהודים, גלו וייסמן, שקיבל פרס נובד, הוא החלוץ של השימוש ב-MRNA שאפשר את החיסון הזה תוך 11 חודש. ככה זה החיים. לפעמים, גם כשאנחנו בשפל, כמו ברכבת ההרים, אנחנו עוד מעט נגיע ל-C. הייתי אומר אפילו, לא לפעמים, תמיד. כלומר, כדי שיש פה איזשהו חוק מופיע, הדימוש ברכבת ההרים הוא דימוש מאוד יפה, כי אנחנו יודעים שאחרי הירידה הנוראית תבוא עלייה, אחרי עלייה הנוראית יבוא ירידה. אבל בעבר, הייתי מתייחס לזה בקצת יאוש, כאילו, נמצאת סגנון קוהלת, כאילו, הבל אבל עם הקרול הבל, יופי, נו, אז עכשיו אני בעלייה. אני יודע מה בא החבל, אחרי זה תבוא ירידה. אז לא התרגש מהעלייה, כמו לא יתרגש מהירידה. אני חושב שיש פה משהו יותר עמוק, כשאנחנו אומרים פה, שהעלייה נוצרה במידה רבה בזכות הירידה, כי הירידה נועדה לפתח אותנו. היא נועדה לקדם אותנו הלאה באבולוציה האנושית. ולא אבולוציה דאו-אניסטית, האבולוציה האנושית שבה הכל מתפתח, שהאבולוציה שבה אלוהים נתממש יותר ויותר בעולם. אנחנו לא נתממש, אנחנו לא נתפתח, אנחנו לא נגדל ללא אתגרים, ללא אתגרים, ללא קושי. בטוח. אגב, זה בעצם המנוע של האבולוציה, שיש קשיים ואלה שסורדים, אלה שיודעים להשתנות ולהתאים את עצמם ולעבור ולשרוד. ואנחנו יהודים, אנחנו מומחים עולמים בנושא של הישרדות. ולעבור את הקשיים. אז אלישה, הפרשה שנקרא בשבת, זה אחרי ראש השנה, היא האזינו. והאזינו היא כמעט האחרון, 53, היא תוך 54. והיא שונה לחלוטין מכל הפרשות האחרות בתורה. היא כולה שיר, שירה של משה. וזה ממש חריג בשביל משה. שהמנהיג שלנו, איש ההיגיון והרציונליות וקור רוח, פתאום שיר, הוא פורץ בשיר. אולי כמו שאתה אומר בפוטלספנדית, אולי דווקא שר. אולי משה עמד, אהב ושר את השיר הנפלא הזה. 614 מילים, פרשה מאוד מאוד טובה. אבל יש גם פה, יש פה לקח, במיוחד אישי. כי אני בנובמבר ביניש 82, ומשה נפטר בגיל 120. וכתוב בתורה שעיניו לא קבו, והעוצמה שלו הייתה כפי שהייתה. מה זה ביניש 120? והפרשנות חזן אומרים, הכוח שלו נשאר בגלל שהראייה שלו לא קפטה. לא הקטע. מה זאת אומרת? משה ראה את העולם כפי שהוא. הראייה שלו לא הראייה סיפית. ההבנה, ה-perception, ההבנה קוגניטיבית, הבנת הלב של האדם, והיחסים עם אלוהים. יש נשים בהודו, נשים מדת הינדו, הן שמות נקודה בין העיניים. המשמעות של הנקודה זו העין השלישית. אגב מעניין שהנשים עושות את זה, לא הגברים. לנשים יש את העין השלישית. מהי העין השלישית? זה הראייה בלא קשר עם העיניים. האינטואיציה, הבנה, הבנה גם רגשית. ה-EQ, ה-Emotional Intelligence, לא רק ה-IQ, הרציונליות. למושל היה את זה עד סוף חייו. זה מעניין, כי אתה אמרת לי קודם, ואני מבין למה אמרת את זה, אבל אמרת, מפתיע שמושל פתאום פוצח בשירה, כי הוא היה הגיוני. ואני מבין למה אתה אומר את זה, אבל זה נכון. ויחד עם זה, אני חושב שההיגיון בא מהעיניים הפיזיות שלנו. האמת, כמו שאמרת, שהוא ראה את הדברים נכוחה. הוא ראה את החיים באמת. הוא ראה את המהות של דברים. זאת לא ראייה עם העיניים שלנו. זאת ראייה עם העין השלישית, העין הפנימית. זו ראייה פנימית. זו ראייה אולי רגשית, ראייה רוחנית. זה שהקושי שלנו לראות את הדברים כהוויתם, הקושי הוא דווקא ההיגיון. אנחנו מאוד אוהבים את ההיגיון. אם זה לא הגיוני לנו, אז זה לא מסתדר לנו. ואז אנחנו לא נוכל להתקדם עם הדבר הזה עד שזה לא יהיה הגיוני לנו. אבל אני חושב שהמהות היא לא קשורה להיגיון. האמת לא קשורה להיגיון. היגיון זה קונסטרקט. זה איזשהו מבנה מסוים שהמוח מייצר עבורנו, כדי שנוכל להבדיר את הדברים. אבל המהות היא הרבה מעבר לקונסטרקט. ואני מסכים איתך שאת זה מושרה. היא יכולת לראות את זה, והיא שייה עולמו ביצור כמו לברכה. אמר באמת שמושה הייתה ראייה כזאת שאנחנו יהודים בעצם מעולם לא באמת קימו את תורת מושה. התורת מעולם לא יוצא מהל. לא חרדים ולא אורודוקסים, לא היסטוריים, קונסרבטיביים, מסוימונים. אנחנו לא מסוגלים לראות את מה שמושה ראה. יפה, אלישה. אז, אלישה, פרשת האדינו, שתמיד קוראים אותה בשבת בין משה שנה ויום כיפור, זה פרק למדבב. למדבב זה לב. הלב זה הרגשות שלנו. והנה אתה מביא לנו משהו מהלב. שירה של לאה גולדברג. במיוחד לתקופה הזאת של עשרים, עשרים, שראינו כולנו ממש בנצוקה. אוקיי, אבל רגע, אני חייב לרדת אינטרג'קט רק שנייה אחת. זה יפה משהו, זה יפה משהו מאוד חזלי כרגע. זאת אומרת, הלמדבב זה לב. החרדים של לב זה למדבט. אבל בעצם... למדבט, סליחה. כלומר, אתה רגעו למדבב או למדבט? זה פרק למדבט. אה, חבל, חבל. תגיד, תראה, ויובט עזב את ההיגיון והלך להימהות. איזה בעיה. אז זה הגיוני בכל זאת. אני אקרא את השיר היפה של לאה גולדברג. הכותרת, קשה לחיות השנה. מתאים. קשה לחיות השנה. השדות מבקשים ברכה, הים מבקש אמונה, ואתה, הלב, אתה אינך מבקש דבר. ליבי ישן את שנתו. ואני ישינה? חלומי, כבד שתיקה. מתי נהלכים בשנתי? כבתוך מצודה עתיקה? איך את עורר משנתי? ואין בליבי אמונה. ואתה אינך מבקש דבר. זה כאילו בזמן נצוקה אנחנו משקיקים את הלב. איזה כואב. אבל לא זאת הדרך. והמשורר מספיר לנו את הדובר הזה. ואז בא משה בפורסת האזינו. הוא נשאיר היופה שלו. עם המילים היופות. ומחזיר את הנושא של הלב, של הרגש, לתוך המסר שלו. הוא מסיים בעצם ברגש. הוא לא ברציונל, אלא מסיים את חייו ואת המסר שלו ברגש. כן, כן. במקום ככה עמוק עמוק בפנים, עמוק עמוק בתוכו. כן, והשירה הזו היא לא פשוטה. יש בה דברים מאוד יפים. ובמהות שלה היא באה ואומרת. עצור פועלות פנים, עצור. הקב".האלוהי הוא מושלם, שלם ומושלם. רק אתם לא יכולים לראות את זה. אתם לא יכולים לראות את זה. ולכן כל כך קשה לכם להאמין. ולכן שאולי אני אתן גם הלב. מתי הלב יכול להרגיש שלם? כשהמוח מבין, באמת מבין את השלמות של הבריאה. את השלמות של הבריאה. במקרה שהמוח שלנו כל כך מסוכפך. מסוכפך עם אלוהים, מסוכפך עם הבריאה. צריך להיות ככה, לא. צריך להיות ככה, מה פתאום וככה. מה פתאום מלחמה. אנחנו כל כך בהתנגדות למציאות. שהלב לא יכול להרגיש דבר. הוא לא יכול להרגיש את השלמות הזאת. כי המוח פשוט לא מאפשר את זה. פשוט לא מאפשר. אז יבישה, אנחנו כמעט בסוף התורה. כמעט, יש עוד פרשה. וזאת הברכה. ואולי זה זמן טוב בשבילי אישי. כאילו לנסות לסכם את מה שלמדתי במשך השנה. מהמתנה הגדולה הזאת. שכל שבוע יוצא לי לשבת במורחה. לדבר על התורה. ללמוד תורה. ולהבין דברים כל כך מעשיים. פרגמטיים לגבי חיינו. מספר של לפני שלושת אלפים שנה. מה הגדולה הזאת של התורה. ואני כל פעם, כל שבוע לומד את זה מחדש. ביתר עוצמה. אחד ההסברים, אני חושב, בא מהספר של צבי אדר. ספר נהדר. The Biblical Narrative. הוא כותב כך. יצירה גדולה היא יצירה שמחברת ביטוי אומנותי. וחזון גדול ועמוק. לא רק המילים מעבירות את המטרה. המטרה גם עצמה היא חשובה. כאשר פרספקטיבה על החיים מועברת. דרך הצורה של הדברים האמנויות. מצוינות או שלימות ארטיסטית. והחזון האנושי הם מחוברים ביחד. זה מה שיש בתורה הנפלאה שלנו. יש לנו חזון מאוד מאוד עמוק, מורכב. תוך כדי נרטיב וסיפורים מאוד מאוד אישיים. למשל היום שישבתי עם אישה נהדרת. אני רוצה לה ללמוד בקרות ההפטרה. היא רוצה לציין בת מצווה בשנות השבעים שלה. כי היא לא יצאה לה בגיל שתיים עשרה. וההפטרה היא ההפטרה של וריחי. וזה סיפור של דוד המלך. דוד המלך מתקרב למותו. הוא כאילו מסכם את מותו. הוא עושה דברים נוראיים. למרות שהמוסלמים שהוא אבות המשיח. אבל החיבור הזה של החזון העמוק בתורה. והחזון שמועבר בכל כך הרבה שלמות. דרך סיפורים של אנשים אמיתיים. כי בתתות אחרות לפי דעתי בספרי הקודש. האנשים המרכזיים הם ללא רב לחלוטין. לא עשו שום דבר. דוד המלך, אוי ובוי. אלה סיפורים שאפשר להסתערוץ איתם וללמוד מהם. כי זה אנחנו. הסיפורים האלה הם אנחנו. אבל ללא רק סיפור. יש הרבה ספרים עם סיפורים. יש פה חזון עמוק. וזה אנחנו לומדים כל שבוע. ואני אישית מעריך את זה מחדש. כל שבוע כשמתעמקים ורואים את החוכמה העוצמה. יש עוצמה אדירה בתוך התורה. רק איך אומרים צריך להפוך ולהפוך פה. כדי להוציא את החוכמה הזאת. כן, כן. וזה ממכר. זה ממכר. הקפיאה בתורה. והלימוד, לימוד תורה. הוא הביא כל כך הרבה עוני. כל כך הרבה כיף. בדרשת, בפרודקאסט באנגלית. דיברנו על דבש מסלע. שמפליט מאת הפרשת האזין. במידה רבה זה הדבש מסלע. והוציא דבש מסלע. והוציא ממילים לפני שלושת עשרה שנה. סיפור ארכאי. סיפור שתגללו מה הוא קשור אלי. מה הוא רלוונטי. הופכים עוד מציקלים. הופכים עוד מציקלים. הופכים עוד מציקלים. הופכים עוד מציקלים. הופכים עוד מציקלים. הופכים עוד מציקלים. הופכים עוד מציקלים. הופכים עוד מציקלים. למה אנחנו מעלים על נפט? זה האבן. בתוך האבן הזאת מסתתר דבש. בתוך האבן הזאת מסתתר דבש. בתוך האבן הזאת מסתתר דבש. בתוך האבן הזאת מסתתר דבש. בתוך האבן הזאת מסתתר דבש. בתוך האבן הזאת מסתתר דבש. בתוך האבן הזאת מסתתר דבש. בתוך האבן הזאת מסתתר דבש. בתוך האבן הזאת מסתתר דבש. בתוך האבן הזאת מסתתר דבש. בתוך האבן הזאת מסתתר דבש. זה עונג, זה עונג צרוף. אני רוצה להזכיר לי שמה שהזכרתי גם בפודקאסט באנגלית. בדרך כלל אני משתדל לשנות את התוכן למאזינים. כי יש מאזינים שמקשיבים לשניהם. אבל בעיניי זה חשוב. וזה קשור למרטן לוסר קינג. הקוהן הייתה קומר האפריקן-אמריקן בארצות הברית. שנעם בטנסי ב-1968. בנאום שלו הוא ציטט את משה וספר דברים. זה הפרשה האחרונה, כמעט האחרונה. משה מתקרב למותו. והוא לא ייכנס לארץ הקודש, לארץ המופתחת. הוא רק יראה אותה. ומרטן לוסר קינג בלבהה. ואומר בנאום שלו, גם אני, אני גם אולי לא אראה את הארץ המופתחת. מה הארץ המופתחת? חופש לשחורים. חופש. שלא יהיה סגרגציה. שלא יקופחו. שיוכלו לשבת באוטובוס עם כולם. והוא השתתף גם בהפקנה בסלמה אל אבאמה. מקום שהרבה מאוד כיפוח. ויחד איתו צעד הרב אברהם השל. הם היו ידידים. והשל ממש תמך בזכויות של השחורים. והוא אומר, מרטן לוסר קינג, בנאום הזה, אולי לא יצא לי לראות את הארץ המופתחת, אבל העם שלי כן יראה אותה. למחרת הוא נהרג. הוא עמד במלון שלו. כן, מרטן לוסר קינג, כי הוא נאוצח בעצם. הוא נאוצח, גירו בו. והוא לא היה בן הבאים. הוא נפטר בגיל, נהרג בגיל 39. זה נכון לגבי הרבה מאיתנו כמו משה וכמו מועד נוספים. יכול להיות שלא נראה את הארץ המופתחת כפי שאנחנו חושבים. אני מרגיש שאני בארץ המופתחת במדינת ישראל. אבל יש ארץ מופתחת שהיא חסון, שהיא לא מוחשית. ולא תמיד נגיע לזה. זה מאה אחוז לגמרי בסדר. כי חלק מהחיים, החלק הטוב שבחיים זה דווקא המשימה. אני סיפרתי בהנדופולקס שרציתי להיות פרופסור עם קתדרה וכולי. ובשבילי זה היה ארץ מופתחת, והשגתי את זה. וזה לא היה ארץ המופתחת רחוק מזה. אז לפעמים טוב לא להגיע לארץ המופתחת. ולעוס אותה מרחוק, לענות מהמסע. והמסע זה אולי המשימה. אולי המסע אפילו הוא הארץ המופתחת. כן, יפה, יפה. כן, נראה לי שכל דבר שאני אפסיף על זה רק יגרע. אז ככה זה מקום יפה לסיים פה. אז נתן, אולי, אני כן אומר אותך לקראת השנה החדשה שזאת תהיה שנה שנוקיר את המסע. שלא נמדוד אותה במושגים של הגענו או לא הגענו. האם הגשמנו את המטרות או לא הגשמנו את המטרות. האם הייתה שנה נעימה או לא נעימה. שלום או לא שלום. אלא זאת תהיה שנה שנוכל להיות ערים למסע שאנחנו עוברים. מסע הצמיחה שאנחנו עוברים. ובמובן הזה זאת תהיה שנה טובה. שנה של מסע טוב, מסע משמעותי, מסע ליעדים פחות חשובים, אבל מסע למוחזות חדשים שפשוט לא הכרנו לפני כן. ובזכות הדברים, בזכות הקשיים, אנחנו בעצם התפתחנו. שנה מלשון שינוי, מלשון להשתנות, מלשון להתפתח. אמן. ותוך כדי המסע אלישר תמיד תמיד נמנות את הברכות שלנו. כל הברכות, את כל הטוב שאלוהים מרעיף עלינו. לפעמים לא כל כך רחויים אותם. כן. נמנות אותם. כן. אז שנה טובה לכולם. שנה טובה ותודה רבה שלומו. תודה ירושלים, תודה על האזנים שהקשבתם. ואנחנו נהיה שוב בקשר לפני יום טיפור להתראות לכולם. ביי.
There are no comments yet.
Be the first! Share your thoughts.
