Details
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על פרשת שמיני ועל ערך הסליחה
Comment
Details
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על פרשת שמיני ועל ערך הסליחה
Comment
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על פרשת שמיני ועל ערך הסליחה
Listen to פודקאסט # 21: פרשת שמיני by Elisha Wolfin MP3 song. פודקאסט # 21: פרשת שמיני song from Elisha Wolfin is available on Audio.com. The duration of song is 34:49. This high-quality MP3 track has 2304 kbps bitrate and was uploaded on 3 Apr 2024. Stream and download פודקאסט # 21: פרשת שמיני by Elisha Wolfin for free on Audio.com – your ultimate destination for MP3 music.
Comment
Loading comments...
שלום שלומו, שלום אלישע, שלום לכולם, פרשה מדהימה, מסעירה, מורכבת, יפה, קשה קצת להבנה, פרשת שמיני. כן, פרשה מיוחדת אלישע, קצת מעציב, אנחנו בפרשה 26-6 בתורה, במסע שלנו, בפודקאסט, מסע דרך התורה, אז פרשה 26 וגם שבוע 26 של המלחמה, כי המלחמה התחילה בפרשה בראשית, אז למעשה אנחנו מלווים את המלחמה ואת התורה ביחד, וזה קצת קשה ביחד, במיוחד כי לפי התלמוד, מסכת מגילה, היום השמיני הזה, זה בדיוק שנה אחרי יציאת מצרים, והמשכן מוכן ועומדים לחנוך את המשכן, ולפי התלמוד זה היום הכי שמח בעולם, מאז הבריאה, מאז בריאת העולם, היום הכי שמח, אנחנו עם, עכשיו אנחנו עם, ואז קורה משהו מעציב בפרשה, וכנראה כל כך יהודי כזה, ההרבוב הזה של עצב ושמחה ביחד, קורה הרבה. אז אולי נעדכן את כולם, מה קרה שם? מה קרה? אז פרשת שמיני, אחרי שבעה ימים של הכנות לחנוכת המשכן, המשכן אתם זוכרים, נבנה לא מזמן, וזהו, חונכים את המשכן, טקס רב ראש, הם קוראים בו הרבה מאוד דברים, אבל איפשהו בשיא הטקס, קורה אסון. שני בנים, מתוך ארבעת הבנים של אהרון הכהן, נדב ואביהו, שניהם מקריבים, אומרים שהם הביאו אש זרה, לא ברור, מה זה אש זרה? יש להם המון פרשנות לכאן ולכאן, הם הקריבו אש זרה, ויוצאת אש ממזבח וצורפת אותם למוות. אגב בתורגום השבעים, זה נקרא הולוקוסט, שם מגיע המילה הזאת, וכאילו שריפה גדולה. שואה? ממש? כן, הולוקוסט, כן. אז אני לא יודע יוונית לצערי הרב, אז אני מניח שהולוקוסט זה באמת שריפה גדולה או אסון כבד, אני מניח שריפה גדולה, וזה משאיר פה שאלות מאוד מאוד גדולות. אני לא יודע מה שלמה הולכים לנו פה, מה אנחנו הולכים לדבר, הדרשה שעליה אנחנו הולכים לדבר היא משנת 2017, כלומר לפני שבע שנים היא נכתבה. אז סלומון, על מה נדבר היום? אנחנו נדבר על משהו אופייני לך אלישה, כולם מתמקדים בדבר הדרומטי בפרשה, הסחיפה של נדב ואביו וכו', ואתה מחפש בפינות האפלות יותר. אגב, כשאנחנו מרמדים יזמות, זה מה שאני אומר לסטודנטים, כולם מחפשים לעשות איזו אפליקציה כזו או אחרת, איפה שכולם מנסים לחדש. חפשו מקום שאין חדשנות, תנסו לחדש כשאין פעילות או חשיבה, ואתה עושה את זה, ואתה מתמקד בדרשה אלישה, לא בנדב ואביו. אגב, יש לי הסבר משלי, ונדבר אחר כך, אבל אתה כותב ככה, מופלא בעיניי שהדבר הראשון במסע הרוחני, שמיני, יום השמיני, זה תחילת המסע הרוחני, כי עכשיו יש לנו משקן, יש לנו מקום, ואלוהים שוכן בתוכו וכולי. אז רגע, נשתה להמשיך, רק שנייה אחת, כי אמרת פה עכשיו שהוא מאוד חשוב. היום השמיני, זה לא מקרה, שבעה ימי החנה, ויום השמיני, יום החנוכה, בעצם אתה קצת רומז פה, לא יודע אם התכוונת או לא, אבל שבעצם היינו שבעה ימי בריאה, שישה ימי בריאה פלוס שבת, ואז בעצם יום הראשון אחרי הבריאה, היה אז היום השמיני. היום שבו אנחנו מתחילים את המסע האנושי שלנו. בעצם אדם וחווה גם גורשו מגן עדן ביום השישי, ואז היה שבת, המסע הגדול מתחיל ביום ראשון, יום ראשון הוא בעצם תמיד היום השמיני. עכשיו, לפי הדת הנוצרית, אדם הראשון וחווה, הם חטאו, ולפי הדת הנוצרית, אנחנו סוחבים את החטא המקורי, original sin. אתה עולה כזה, ואתה כותב בתרשה, מופלא בעיניי שהדבר הראשון במסע הרוחני שלנו, של היהודים, הוא בקשת הסליחה. כולנו חוטאים, אתה כותב, אתה מזכיר לנו, כולנו חוטאים, קטנים, בינוניים וגדולים, וזה חלק מהחיים, וזה גם נפלא שהעולם בנוי כך. שיש לנו חופש לחתוך, אבל חופש גם לעשות טוב. קשה לדמיין עולם אחר, שאין לנו חופש כזה, לא הייתה לזה משמעות, אבל אנחנו לא קונים את הסיפור הזה של החטא המקורי. אנחנו חוטאים, אבל מתוך הרצון שלנו להיטיב עם העולם, להביא ברכה, ומי שלא עושה, לא חוטא. נכון, מי שלא עושה, לא חוטא. יש פה בעצם שתי אמירות לפחות, אם לא הרבה יותר. אמירה אחת, שזה בעצם כל רעיון התשובה. התשובה הוא רעיון מאוד מאוד מאוד יהודי, שאפשר תמיד לשוב, תשובה מלשון לשוב. לשוב אל הדרך הישרה, וזאת גישה מאוד אופטימית, הגישה היהודית של תשובה. זה דבר אחד. דבר שני, שחטא הוא בלתי נמנע. אדם שחי, אדם שפועל, אדם שעושה, אדם שיוצר, בהכרח חוטא. כל מיני חטאים קטנים מכוונים, יותר מכוונים, פחות, אנחנו לא יכולים למנע מכל החטאים הקטנים האלה. עכשיו, יש לי שאלה לשם. אתה כותב ככה, אם אני קנה עם עצמי מאוד, לא עוברת שעה שבה לא חטאתי. אני שמתי סימן קריאה, כי כל שעה אתה, אלישר חזר שלנו וחוטא כל שעה. ופה יש לי שאלה, האם חטא הוא במעשה? האם אפשר לחטוא גם בחשיבה? האם עצם זה שאני חושב על משהו, זה גם חטא? שאלה מדהימה, ועסקו בזה הרבה. ואני חושב שבסופו של דבר, בכללי, ברמת המקרו, ההכרעה הייתה שלא. שהחטא הוא בסופו של דבר בעשייה. הוא במעשה. אבל אנחנו יודעים שסוף מעשה במחשבה התחילה. אז אם אנחנו קנים עם עצמנו, באותה רוח של הדרשה, אנחנו מתקנים עם עצמנו. אז נכון, מבחינה הלכתית, ידענו לחשוב מחשבות כליליות כאלה ואחרות. לא מימשנו אותן, וזה חופש הבחירה. חופש הבחירה הוא האם להוציא לפועל את המחשבות שלנו, או לא להוציא לפועל. לא הוצאנו אותן לפועל, מגיע לנו אפילו אולי איזו תשופה על זה שלא הוצאנו אותן לפועל. אבל יחד עם זה, ברמת האמת העמוקה, אני רוצה להציע שכן, גם המחשבות האלה הם סוג קטן של חטא. וזה בסדר, זה בסדר. חבר'ה, אני רוצה להגיד פה, אני לא רוצה להלבין פה את החטאים, למרק חטאים, פשוט להגיד, אה, לא, זה בסדר. זה לא בסדר, אבל זה אנושי. זה אנושי לכתוב, זה אנושי להתעצבן, זה אנושי מדי פעם להליב. כשאורחים אותנו בכביש, אנחנו יכולים להיות אנשים מאוד מאוד נחמדים, שאנחנו לא בתוך אוטו, אבל כשאנחנו בתוך אוטו, יוצאת מפלצת קטנה. ולא כך סימפתית לפעמים, לפעמים אנחנו גם מתעצבנים וכן הלאה וכן הלאה. אז יש משהו פשוט מאוד מאוד אנושי בלהכיר בזה שאנחנו חוטאים בין אם במעשה, בין אם במחשבה. בסופו של דבר, למחשבה יש לה תדר, היא מורגשת. אדם שחושב משהו, אנשים רגישים, מרגישים את זה, מרגישים את האוינות, את הדחייה, את מה שזה לא יהיה. אבל אני חושב שהלכתית פרופר, אתה נבחן במעשים שלך. אז אני רוצה לתמוך במשפט הזה שאנחנו חוטאים כל שעה. והשאלה היא כיצד? אלישר, לפני שבוע, ב-28 למרץ, נפטר אדם יקר, דניאל קנאמן. הכרתי אותו. דניאל קנאמן היה פסיכולוג. אגב, נכד של רבנים מאוקראינה. גם הוא וגם השותף שלו, עמוס קפרסקי, שניהם נכדים של שושלת של רבנים. עכשיו, קנאמן כתב הרבה ספרים. הספר הכי ידוע שלו זה Thinking Slow, Thinking Fast. מה הוא אומר לנו? הוא אומר שיש שני סוגי חשיבה. יש חשיבה כזה, בין רגע, בדרך כלל אמוציונלית כזה. אנחנו מתוך רגשות מקבלים החלטה בצ'יק. ויש חשיבה איטית ששוקלים On the One Hand, On the Other Hand, בצד אחד, בצד שני וכולי. והרבה מאוד טעויות, והייתי אומר אפילו חטאים, נובעים לכך שאנחנו נוטים לפעול על ידי חשיבה מהירה. במקום חשיבה איטית יותר. ובזה הרבה מאוד דברים רעים שקורים לנו. ולדעתי, זה חלק מהמצב המסובך של המדינה עכשיו. הרוע בעזה, באיראן, בסוריה, בלבנון, הרוע היה מול העיניים שלנו. אבל מתוך הירות, מתוך חשיבה מהירה מדי, ביטלנו את זה. גם בשבילי באוקטובר, והנה אנחנו. אנחנו בפלונטר, אבל, יש אבל גדול. אני מצאתי משפט כזה, מלסרט ישן, אני פרצה באנגלית. destruction is a gift, it leads to change. זה משפט קשה. destruction is a gift, it leads to change. חורבן זה מתנה, זה מוביל לשינוי. זה נכון, והתהליך הזה מאוד מאוד כואב. אבל אנחנו עוברים את זה עכשיו. כן, כן. ואני רוצה לחזור לבית הספר הזה של קנימן וטווירסקי, שזה ספר נשלא, עכשיו קטונתי. נתחיל מזה שקטונתי. בכל זאת זוכה פרס נובל וראוי. אני הייתי, בקראתי את הספר, מאוד נהניתי ממנו, והייתי מחלק את החשיבה לשתי כתוביות אולי קצת שונות, אבל מתכתבות, אם לאט לחשוב מהר. שיש חשיבה שהיא חשיבה פשוט אנושית מוגבלת, גם חשיבה איטית יכולה להוביל למקומות לא כל כך טובים. ויש חשיבה מהירה, אינטואיטיבית, שבאה כהברקה, באה ממש כהברקה והתבררה כמאוד מאוד מאוד נכונה. ולכן, אני חושב שמה שאני לקחתי אז מהספר הזה, אם אני זוכר נכון, מה שלקחתי זה שלא לסמוך על החשיבה שלנו, שאנחנו בטוחים שאנחנו חושבים נכון, ואם אנחנו נעשה כך וכך וכך, ואנחנו כל הזמן מוטים, מוטים על ידי כל מיני סיבות, אנחנו מגיעים למסקנות פשוט לא נכונות. ואני לא בטוח אם מהירות החשיבה היא זאת שעושה את ההבדל. אני רוצה להציע מהמקום הדתי שהשאלה היא מאיפה מגיעה החשיבה, מאיזה עומק היא מגיעה, או אולי נכון מאיזה גובה היא מגיעה. כשהמחשבה מגיעה מהמרחב האנושי שהוא מלא ב-wishful thinking, שהוא מלא ב-wishful thinking זה כל מיני ציפיות וציפיות שווא למיניהם. כשהחשיבה מגיעה מכעף, כשהחשיבה מגיעה מנקמה, החשיבה האנושית היא לא צלולה. החשיבה האנושית היא במהותה לא צלולה. אני חושב שיש חשיבה אחרת. נקרא לצורך העניין חשיבה אלוהית. למרות שאם הייתי צריך להגדיר מה זו חשיבה אלוהית לא הייתי מסוגל להגדיר את זה. אבל חשיבה שאנחנו מכירים אותה, חשיבה שפתאום מגיעה, ודיברנו על זה לא מעט התווני, כי היא באה מעולם היצירתיות. מהמקומות אלה מהן מגיעות הברקות. מגיעה מחשבה גבוהה, מחשבה מיטיבה. אנחנו פה בפודקאסט מדברים הרבה על להביא ברכה לעולם. מחשבה שמביאה ברכה לעולם היא מחשבה גבוהה, היא מגיעה ממקום גבוה, היא לא מגיעה מהחשיבה האנושית, הקטנה, הפתי, המסוכסכת, המפוחדת, רבויית האשמה והנקמה וכו'. המקום הזה כאילו איכות החשיבה. אולי אם אנחנו מכירים את זה לפרשה, על זה אנחנו מבקשים סליחה. אנחנו מבקשים סליחה שאנחנו פעלנו מתוך החשיבה האנושית, זה אנושי לגמרי, חשיבה אנושית שמה לעשות? דיברנו בני אדם, אנחנו אנושיים, וראוי לקבל סליחה על האנושיות שלנו, אבל גם ראוי לבקש סליחה. אנחנו ברגע של אידנה דרית חכה, ברגע של כעס, אומרים דברים שלא היינו צריכים להגיד. והדבר הנכון ביותר הוא להגיד סליחה, זה הרגע של כעס, ואנחנו מתנצלים, מצטערים. זה לא תירוץ, זה באמת סליחה, סליחה כנע, ומגיע לה להיסלח ולעבור הלאה. אני רוצה לספר משהו אישי אלישה, כי אתה מזכיר את הנושא של מרחב אנושי. אני כלכלן, קיבלתי דוקטורט מפרינסטון, ותוך שבועיים ב-67 התחתנתי עם שרונה, ותוך זמן קצר אלישה התאכזבתי מהמבצוע שאני בחרתי. התייאשתי מהמבצוע, למה? כי אני למדתי הרבה שנים כלכלה, וקראתי את הספרים הגדולים ולמדתי וחקרתי, והתחתנתי עם שרונה והיא פסיכולוגית. ותוך זמן קצר הבנתי, היא מבינה אנשים וכיצד הם פועלים, גם כלכלית, הרבה יותר ממני. למה? כי הכלי שלי זה מתמטיקה והכלי של שרונה זה הקשבה. ויש הבדל, והיא פועלת במרחב האנושי, ואני פועל במרחב המגדל השן, והמקצוע שלי החזב בגדול, וזה מחזיר אותי לקנמן. קנמן פסיכולוג, הוא זכה בפרס נעובל בכלכלה. איך זה יכול להיות? זה מקרה חד פעמי בהיסטוריה. דני קנמן עבד עם עמר צפרסקי, פסיכולוגי מהאוניברסיטה העברית. הם חקרו את הנושא של סיכון והחלטות, החלטות תחת סיכון ורציונליות. והחליטו ועשו מחקר על אנשים, הלכו ובדקו אנשים איך הם מתנהגים, והחליטו לפרסם מאמר לכלכלנים, שהכלכלנים הבינו עניין קצת. עכשיו, הם פרסמו את המאמר בג'ורנל הכי הכי מתמטי, ספרטוספרי, תאורטי, אנקונומטריקה, והם פרסמו מאמר מתמטי. הם פנו לכלכלנים בשפה שלהם במתמטיקה, והציגו את האירוע הפסיכולוגי של ההתנהגות, שנקרא פרוספט תיאורי, אבל בשפה מתמטית שהכלכלנים הבינו. זה לפני 22 שנה. היום הכלכלה כולה היא התנהגותית, היא לא מתמטית יותר. הם חוללו שינוי. נסיים בזה, אלישה. הקולגות שלי בטכניון כותבים מאמרים ומחקרים. לאחרונה נתקלנו בתופעה שלא הייתה. שולחים מאמר, זה עובר פיור ריוויו, מומחים קוראים, ומחליטים אם זה ראוי או לא ראוי. ויש מאמרים שנשלחים מישראל שנדחים על בסיס אנטישמי, ואפילו לא קוראים. שולחים חזרה עם משפט מאוד מאוד מעליב, גס, גס רוח. וברור שזה אדם שמחליט, ישראלי, אני לא מפרסם. כן, אז העולם חייב המון לאנשים כמו קרנמן. בצורה שלם, כלכלה, הוא שינה, הוא וטברסקי, שניהם. עכשיו יש הרבה שעורכים בעקבותיה, אבל אנטישמיות הנאום, וזה לא מוצטע, כי היהודים מעל ומעבר תרמו לעולם, ועשו, והביאו ברכה. ועדיין, ועדיין. וכל מאמר כזה, הוא זרע של ברכה. עכשיו מה שיקרה מן הסתם, בעוד כמה שנים, העולם יבקש סליחה, עוד פעם יבקש סליחה, על מה שעושה ליהודים בעת הזאת, וזה יהיה כבר קצת, זה לא יהיה מאוחר מדי, כי הפעם לא מאוחר מדי. אבל, כן, זאת, אני יכול לעשות דוגמה עולה לאש זרע. אש זרע שבה, ככה, מגזינים או עיתונים נחשבים, דוחים מאמר, לא על רקע אקדמי, אלא על רקע של אנטישמיות, שנאה, בורות מאוד גדולה. זאת אש זרע, והאש הזרע הזאת בסופו של דבר, היא כמובן תפגע גם בנו. אבל היא תפגע בראש, בראשונה, באלה שמביאים את האש הזרע הזאת. כאילו, הפרשה שלנו מלמדת שמי שמביא אש זרע, שעושה דברים מבניים זרים, בסופו של דבר, זה כנראה מתנקם בו. כלומר, הוא בסוף יישרף באש הזרע הזאת. עכשיו, אני לא אומר את זה מתוך שמחת הנקמה, אלא, ככה זה כנראה עובד. אם אנחנו, בסופו של דבר, קמו מוסדות יהודיים מאוד מאוד מרשימים בארצות הברית, בתקופה שיהודים לא יוכלו להתקבל ליאל ולהרווארד, אז קם אוניברסיטת ברנדייס, קמה בתי חולים למיניהם שקמו על ידי יהודים, מכיוון שלא קיבלו את היהודים למוסדות שונים. אז אולי, באמת, תהיה פה איזושהי התפתחות ישראלית מאוד מאוד חזקה כאן בפנים, כי השכל היהודי לא יתקבל יותר לתקופה הקרובה בחול, ובעזרת השם, תהיה פה פריחה מאוד גדולה כאן בארץ. ויש לי עדות, זוכרתי לי, שאתמול היה קורס שלנו, פרסומות, מפגש כמעט האחרון, והסטודנטים הציגו את הרעיונות שלהם בקבוצות, עשו מה שנקרא פיץ', שלוש דקות, להסביר את הרעיון, את המודל העסקי, את האנשים, איך הם יעשו, תוך שלוש דקות, 350 מילים, 15 קבוצות, אלישה, ישראלים, יהודים, ערבים, נשים עם תלבושת, אלישה, היה מדהים. הרעיונות לא מהעולם הזה. ואני יצאתי מעודד, עם ישראל היציגתי חי, באמת. כן, זה יהיה מעניין, אם אנחנו נראה שהמוח היהודי, או היום זה המוח הישראלי, כי כמו שאתה אמרת, יש גם ערבים בשיעור, שמע, המוח הישראלי, אם הוא לא יוכל להתקבל בחוץ לארץ, האם נצליח להפרות עוד יותר ולהעמיק עוד יותר את החוכמה היוצאת מציון? יש פה לקח חשוב גם כן, ממה שקורה בעולם. בגלל מלחמת רוסיה או קווינה, גם מלחמת גזע, יש שינוי בעולם. העולם היה פעם גלובלי. סחרו עם סין, ויידנאם, רוסיה, כולם היו חלק מרשת מאוד מאוד אינטגרטיבית. זה נפסק. הסינים מוכרים פחות לאמריקאים ולאירופה, והאירופאים פחות מהם ופחות מייצרים להם. בעצם כל מדינה עכשיו עושה שווה לעצמה. היא מנסה יותר לייצר לעצמה. האמריקאים במיוחד בונים מפעלים גדולים לצ'יפים, הם הולכים למחצה. ואנחנו בישראל, הגיע הזמן שנעשה משהו דומה. במיוחד בתחום המזון, ושאני עובד על פרויקט כזה, ויש לחץ לייבא מזון זול מתורכיה, מכל מקום, מתורכיה. אני קונה בסופרקן קטן, פה בזיכרון למה, כי בא לבית יוסי קונה רק תוצרת מקומית ישראלית, רק, אך ורק, כולל שמן זית והכול. אני חושב שהגיע הזמן שנתמוך בשר החקלאות, שמבין מעט בחקלאות, אבל תומך בחקלאים, ושלא ניאבא מזון זול למות שזה מפתה. כי אנחנו צריכים תוצרת ישראלית, רעיון ישראלי, יצירתיות ישראלית, ומפעלים ישראלים. הבנתי, אז אנחנו בפתחו של תקופה מעניינת, שכמו שאתה אמרת מקודם, חורבן מביא התחדשות, מביא למשהו חדש, ואולי זה המשהו חדש שהולך לקרות כאן, וצריך פה להיות מאוד מאוד אופטימים. ולכן, שוב, זה גם חוזר חזרה לעניין הזה של הסליחה. סליחה, ויש עוד משהו נוסף שעליו אני כותב את הדרשה, אני בדיוק באמצע הדרשה של השנה הזאת, שאני גם מחוזר קצת לעניין של הסליחה, אבל מוסיף עוד איזה משהו, אז אולי כבר נגיד את זה כאן בפודקאסט. מיד אחרי הסליחה גם יש ברכה. משה מורה לאהרון להקריב את קורבן הסליחה, כל מה שדיברנו כאן עד עכשיו, ואחר כך אהרון מברך את העם, ואחר כך משה ואהרון ביחד מברכים את העם. זה באמת נרשם היה חסר בדרשה הזאת לפני שבע שנים, שיש פה את הסליחה מצד אחד, אבל אחר כך מגיעה הברכה. כשאנחנו מוכנים להכיר באנושיות שלנו, באמת להכיר באנושיות שלנו, ולאהב לבקש סליחה על הטעויות הקטנות ולא מכוונות שלנו, אז מתאפשרת הברכה. ומי שיקרא את הדרשה שבו גם יראה שאחרי הברכה קורה דבר מדהים. אבל זה אנחנו נשאיר איזה כפתעה לדרשה שעדיין נכתבת ברגעים האלה. אז זה מוביל אותנו לחטא הגדול של נדב ואבירו, שגרם לך שהם נשרפו חיים. רשיתי קצת מחקר, אלישה. אני מאמין גדול בפשט לקרוא את המילים ולהבין את ההסבר הכי פשוט. וזה גם מוביל לסליחה. מה קרה פה באירוע הדרמטי? שני בנים של אהרון, אנשים מהשורה, אנונימים, לא הכירו אותם, ופתאום הם מנהיגי העם, הם כהנים, הם מתרוממים מעל העם, וואלה, ומטפלים בקורבנות וכדומה, והלבוש והכל. זה הלך להם לראש. הלך להם לראש, ויש לי הסבר לסריפה. העם הפשוט, עמך, האנשים הפשוטים לבשו בגדי צמר. היו רועצון, הרי. הם טרפו צמר לבגדים, בגדים פשוטים. בגדי צמר אלישה לא נסחפים. אתה מתקשה להדליק סוודר מצמר. זה לא ניתן. אבל הכוהנים, מה הם לובשו? הם לובשו בגדי פשטן. מאיפה בגדי פשטן? המצרים. זה בדוק. המצרים היו שנים שלמדו איך לגדל פשטן, פלאקס. ולקח את הפלאקס, ברטיבים את הפלאקס, ועושים תהליך מאוד מורכב. עושים את הפייברס, את הסיבים. ועושים מזה פשטן, לינן. עכשיו, לינן זה סלולוז. זה כמו עץ. וזה נדלק בצ'יק. ממש בצ'יק. אז הבנים האלה נראה ולבשו בגדי פשטן. וניגשו לאש. ולא נסערו. והבגד שלהם נדלק. וכשנדלק זה הסוף. אין מה לעשות. זה מתוך התלהבות. אז אם מדברים על סליחה, אני סולח להם. עשו את זה מתוך התלהבות. זה הטבעי. צעירים מתלהבים, לא? אבל טעות מצערת. טעונה מצערת. זה מאוד מעניין מה שאתה אומר. אתה גם משלב פה שני דברים. גם נותן איזשהו הסבר חומרי. על איך זה קרה. ואולי הם לא היו רגילים ללבוש בגדי פשטן. והיו רגילים להתקרב לאש. לאש במטבח שלהם. ולא לפחד מזה. כי הם היו לבושים בגדי צמר. והצמר היה מגן. הם לא היו נכנסים לאש. אבל לא פחדו להתקרב אל האש. אז אתה אומר, בלעד שהם לא היו רגילים. אז הם באו עם בגדים שלא הותאמו לזה. אז זה דבר אחד שאתה אומר. הסבר חומרי. ודבר שני שאתה אומר. שאתה אוהב את הפשט. אבל אם אני לוקח את הרמז. ממה שאתה אומר בפשט. שהבגדים האלה. הם בעצם לא צמחו על תוך הבגדים האלה. הם פתאום יום אחד. הם היו סתם בני אדם מקסימים. והכהנים לא אנשים מיוחדים. הכהנים לא צריכים להיות כהנים בזכות. לימודים שלהם באוניברסיטה. בזכות הכישורים שלהם. אלא בזכות יחוס. אם האבא כהן גם הם כהנים. אם האבא כהן גדול. אז אחד מהם גם יום אחד יהיה כהן גדול. אז בעצם. הם פתאום ממקום רגיל לחלוטין. לובשים לבוש של אנשים מאוד מיוחסים. והאש הזרה פה היא לא רק הייתה. יש פה אש. אבל יש זרה. שבעצם עוד לא למדו לכבד את המשמעות של הלבוש הזה. הלבוש של פשטן היה לו משמעות מסוימת. אולי אפילו עצם העובדה שהוא מתלקח יותר בקלות. זה המשמעות שלו. שהוא תיזהרו מבגד כזה. כי הוא מתלהב תרתי משמע. הוא תופס להבה. הוא מתלהב. ולכן אם אתם בתפקיד הזה. אתם לא יכולים להיות כאחד האדם. שמגיע ומתלהב. לא. יש לכם פה תפקיד. ללכו לפי הפרוטוקול. תהיו נאמנים לפרוטוקול. תפסו מרחק. תהיו ראויים. ראויים לבגד הזה. אז יפה. אהבי את השילוב בין הדברים. יש כל כך הרבה משמעות בפרשה הזאת, אליסה. אתה מזכיר את האנושיות שבחטא לכתוב. הנה אהרון נדהם ודומם. הוא לא יכול להגיב. הוא לא יכול לדבר. הוא לא יכול לגשת. להקריב. למלא את התפקיד. ומשה דוחק בו. ואהרון מסביר. הוא לא אוכל. והוא לא יכול. הוא בן שני בנים. ומשה סולח לו. משה מקבל את זה. יש אנושיות בפרשה הזאת. יש אנושיות. בעצם הטקס הכי חשוב ומרתק. וגם בזה יש לקח. שיש כללים. יש דת. יש קשרות. יש הכל. אבל מעל הכל. יש אנושיות. צר לי מאוד אלישה. שלעתים בקרב אנשים מאוד מרבטים. האנושיות הזאת קצת נשכחת. ואני חושב שאם יש לנו דגל. בבי אהבת. זה הנושא. הנושא של אנושיות. מה שנקרא. אוהל גדול. ביג טנט. מקבלים את כולם. כולל אנשים שלפעמים לא כל כך מאמינים באלוהים. אנחנו מוכנים להקשיב. כן. אז מקום הזה של האנושיות. זה באמת רגע מאוד יפה שם בפרשה. שאפשר ללמוד ממנה באמת הרבה. כמו שאתה אומר. אהרון לפי כללי הטקס. היה מול לאכול מהקורבן. זה חלק מהפרוטוקול של הטקס. יש קורבנות שלא נאכלים. יש קורבנות שנאכלים על ידי הקוהנים. קורבנות שנאכלים על ידי מי שמביא את הקורבן. והוא היה צריך לאכול מהקורבן. ולא. הייתה לו. לא היה לו תיאבון. ומשה נוזה פה. והוא אומר למשה. אני לא מסוגל כרגע. מה שאני עברתי אני לא מסוגל. ובאמת כמו שאתה אומר. משה מקבל את זה. סולח לו. ואני חושב שהשיעור פה. זה שבאמת. אם אנחנו יודעים לבקש סליחה. ולהסכים. צריך קודם כל. ארון הסכים להיות אנושי. הוא לא בא בטירוצים למשה. הוא לא אמר למשה. מה אבל אני חייב לאכול. אני לא חייב לאכול. לא מוכרח לאכול. הוא אמר אתה כן חייב לאכול. אבל אני כרגע ממש לא אכול. מבחינה אלוהית. אני כרגע חייב לאכול. מבחינה אנושית. אני לא אכול כרגע. האופן שבו הוא חודה. אני חושב שחודיה. להודות. לא מסנגסגבינג. אלא חודיה מתוך להודות באמת. כשאנחנו מודים באמת. מגיעה סליחה. ולפעמים לא מיד. לפעמים זה לוקח תהליך. אבל כנות. זה שיעור מאוד קשה. כי זה מאוד קשה להיות כנים. אנחנו פוחדים שלא יקבלו את הכנות שלנו. אנחנו פוחדים להתאפס כחלשים. אנחנו פוחדים שאולי לא יאמינו לנו. אנחנו פוחדים שאולי זה לא יהיה טיעון מספיק חזק. אבל העניין הוא לא הטיעון. העניין הוא האנרגיה. העניין הוא התדר. ואם בתוכנו שאנחנו מבקשים סליחה. אם זה מן הפה לחוץ. פשוט אה כן סליחה. אז כמובן שאין לזה שום ערך. אבל האדם המקשיב. האדם השומע. יכול לשמוע אם זה אמיתי או לא. ואם זה אמיתי. אז אפילו פרוטוקול של הקרבת הקרבנות. בבית המקדש. במשכן. במקדש. פתאום נתון לגמישות. הפלא בפלא. כוחה של אנושיות. וזה מה שהם עשו מהפרסה. על מנהיגות. נושא מנהיג גדול. עכשיו מי הוא מנהיג גדול? אדם שיודע לדבר. צ'רצ'לי ידע לדבר. אולי לא. אולי אדם שיודע להקשיב. נושא ידע להקשיב. לאח שלו. וזה חלק מהאנושיות. שהרבה מנהיגים אלישה. שאינם יודעים להקשיב. כי מזמן שכחו את האומנות הזאת. כן. וזה יפה שאתה אומר. אתה להקשיב לאח שלו. עכשיו נכון. אנחנו יודעים לפי התורה הם אחים. אבל אולי אפשר להרחיב את זה. לפעמים להקשיב לכאב של אחיך. באשר הוא. לא רק האח הגנטי שלך. אלא אחיך האדם. שפשוט קשה לו. פשוט קשה לו. כמו שיר הנפלא שפעם דיברנו עליו. You are my brother. אז כמובן שאני נושא אותך. עליי משדה הקרב. וכמובן שאתה לא כבד. כי אתה אח שלי. וכשאני מוכן להכיר. באחווה שלנו. כבני אדם. שכנראה קורה הרבה בשדה הקרב. בין חיילים. אז פתאום אפשר לספ. כל אנושיות. באמת. בפודקאסט באנגלית. אנחנו נרחיב את הנושא של. הקשבה. אני חושב שזה נושא מרכזי בפרשה. אז אם תרצו לשמוע. גם את הפודקאסט באנגלית. מוזמנים ליצור אותנו קשר. ואו להעלות. על הרשימת התפוצה באנגלית. או בכל דרך אחרת. אז אנחנו צריכים לסיים. נכון שלמה? אז תודה רבה לכם על ההקשבה. תודה על ההקשבה לכולם. ושמת נזכה. נזכה להיות באמת. באמת אנושיים. אמן. נתראות בשבת שלום. בשבת שלום.
There are no comments yet.
Be the first! Share your thoughts.
