פודקאסט # 18: פרשת פקודי

The speaker is discussing the concept of divine presence and its significance in Judaism. They mention that Jews have brought blessings to the world and have been persecuted throughout history. They argue that the hatred towards Jews stems from jealousy and the fact that Jews are successful and bring light to the world. The speaker also touches on the topic of anti-Semitism and mentions personal experiences of encountering it. They emphasize the need for Jews to define themselves based on their own values and not let others dictate their identity. The speaker concludes by highlighting the importance of recognizing and appreciating the divine presence in all aspects of life. שלום שלומו, שלום אלישה, שלום לכולם, אנחנו שמחים לסיים איתכם ביחד את ספר שמות, הפרשה האחרונה. אנחנו בחודש אדרבט, תחילת החודש, וסוף ספר שמות, עם קצת צער אלישה, כי ספר שמות נהדר, סיפורים נהדרים, וזה בא לסיום עם פרשת פיקודי, פיקודי לבד עכשיו, כי זה שנה מעוברת, ולכן אנחנו יכולים להתמקד בפיקודי, בלי שותף, ויש הדרשה שלך, הכותרת, תשומת לב, תשומת לב היא עיקר התורה. תשומת לב, להיות נוכח ברגע, וזה מתבסס על קטע שאתה אומר, הוא מרגש במיוחד בפרשה. משה סיים את המלאכה, סיים את מלאכת המשכן. רק נזכיר, זה כבר חמישה עשר פרקים שלמים, שאנחנו עוסקים בהקמת המשכן, ווואלה, סוף כל סוף. סוף זה מוכן, הוא מביא את כל הדברים בפנים, מסיים, הענן כיסא את עולמועד, מלאה אדוני את המשכן. נוכחות אדוני למשכן, ואנחנו מדברים על הנוכחות של אלוהים, ומהי משמעות נוכחות אלוהים בעולם. וכמו שגם דיברנו על זה בפודקאסט באנגלית, שרוב האנשים יקראו את הפסוק הזה, וכבוד השם מילא את המשכן. אוקיי, יאללה, קדימה, ספר בעיקרה מחכה לנו, בוא נרוץ קדימה. אלה משפטים מאוד מאוד מאוד משמעותיים, ומשנה חיים, ואם אנחנו ניקח אותם ללב, תרתי משמע. החיים שלנו השתנו לבלי הכיר. זה נכון, יושב, ויש נקודה קרובה שאני רוצה לשוחח איתך עליה. הנוכחות אלוהים נילאה את המשכן. אנחנו היהודים, במובן מסוים, אנחנו הבינו אלוהים בכדור הארץ, כי הדתות אחרות, אסלאם, נוצרות, הם התפססו על היהדות ועל הרעיונות של היהדות. הם איבטו אותן לבעתי. אני רוצה לספר משהו אישי, אלישע. אני ושרונה נוסעים לארצות הברית לבקר משפחה, חברים, ואני אמור לארצות, לפני קהל בבית כנסת, בעיר קרובה לבוסטון. התלבטתי, מה אני אומר? כואב לי מאוד, אלישע, כי יהדות ארצות הברית בצרה, תוקפים אותן, אלישע, אין לך מושג, סטודנטים לא יכולים ללכת לשיעורים, אי אפשר לצאת, אני לא יכול להגיע לכנס. אנשים, כשהיא תהיה מחאה באוסקאר, ממדו בחוץ ומנעו מאנשים להגיע ומחאו, ועמדתי להגיד, צר לי לכם יהדות ארצות הברית, שאנחנו הישראלים גרמנו לכם את זה. ואז קראתי משהו שהלך לי חבר שלי, פאול סוקין, הוא פרופסור לספרות צרפתית באוניברסיטת מודרלו בקנדה, והוא כתב על הנושא הזה. המשפט הראשון שלו, מה הוא מתכוון? אין לנו מה להתנצל אלישע, אנחנו יהודים, אנחנו הבאנו כל כך הרבה ברכה לעולם, אני יכול לצטל לך רשימה מכאן ועד יום שישי, על דברים שאנחנו היהודים הבאנו לעולם. אין לנו מה להתנצל, אבל מה? אלישע, אנחנו יהודים, אנחנו לא יודעים את ההיסטוריה שלנו, לא כל כך יודעים את התנ״ך, לא כל כך יודעים את התלמוד, וחבל, כאילו היינו יהודים, אני חושב שהיינו יודעים איך לענות לאנטישמים. ואני אתן לך דוגמה, בזה אני אסיים. תוקפים אותנו בגלל שאנחנו משמידים פלסטינאים. הרגנו 32,342. אוקיי? יש מחקר שפרסמו בעיתון טאבלט. למה בטאבלט? זה כתב עד יהודי, כי אף אחד לא היה מוכן לפרסם את זה. מומחה לנתונים בשם אברהם ויינר, הוא פרופסור לסטטיסטיקה ודאטה אנליסיס באוניברסיטת פנסילבניה בוורטון. הוא עשה ניתוח. אלישה, זה שקר. זה מפוברקנום, המצפה הזה. יש גרף שמראה את מספר האנשים שמתו בגאזה, ואזה, מאז התחילת המלחמה. אלישה, אני אראה לך את הגרף. זה קו ישר מדויק, כאילו מישהו לקח אקסל ושתר נקודות על פני קו ישר. זה סביר. במלחמה, במצב כאוטי כזה, משמיצים אותנו כיהודים, ואנחנו באים ומתנצלים, וזה לא נכון. האלוהים נוכח אצלנו ובכל העולם, והבאנו את האלוהים והברכה לעולם, ואנחנו צריכים לא להתנצל, אלא להיות גאים בזה. כן, כמו כולנו, אני עסוק מאוד בשאלה הזאת של האנטישמיות. תמיד הכרנו את האנטישמיות. אני יצא לי לפגוש ללמד את האנטישמיות, אבל בקטנה יחסית למה שקורה כרגע. ותמיד למדנו על האנטישמיות כנושא שלומדים אותו בשיעור ההיסטוריה. ותמיד היה לי מעניין, נעתי בין שתי אפשרויות. אפשרות אחת, שהעולם כולו טועה, והבעיה עם העולם. אפשרות אחרת, זה שיש משהו שאנחנו מפספסים. משהו אנחנו כנראה עושים לא נכון, ואני לא מדבר על להיות נחמדים יותר, ופחות קולניים וכו'. משהו תיאולוגית עמוק עמוק עמוק, שאנחנו מפספסים כי התורה מבטיחה לנו כל כך הרבה טוב, אם נלך בדרך הטוב, וכל כך הרבה רע, אם נלך בדרך הרע. אז האם אנחנו באמת נאנשים על משהו? מה אנחנו לא תופסים? ואין לי תשובה, אין לי בכלל תשובה על השאלה הזאת. אבל עלתה לי כן מסקנה אחת שהיא מאוד תואמת את מה שאתה אמרת, את הציטוט שציטטת עכשיו, שלהסכים לכך שיסנעו אותנו. אחד הניצולים מה-7 באוקטובר, שמלווה את המשלחת לאום, שכרגע דנה סוף כל סוף הסכימה לדון בפגיעות המיניות של החמאס ב-7 באוקטובר, הוא אומר, זה לא להאמין, אף אחד לא רוצה להקשיב לנו. הוא לא אמר, אני לא האמנתי שאפשר כל כך ככה לסנוע אותנו. אפילו לא להקשיב לאופן שבו רצחו, אנסו, רצחו ופגעו בנו ב-7 באוקטובר. הוא בהלם מוחלט מהטימות הלב, הלב שכל כך פתוח לפשעים נגד נשים היום, וטוב שכך נאטם פה לגמרי. ופשוט הגעת למסקנה, אמרתי, אוקיי, אני לא יודע למה זה, אני אמשיך לחשוב על זה כמובן כמו כולנו, אבל הגעת למסקנה כמו החבר שלך, כמו אותו פרופסור לספרות צרפתית, שאנחנו לא יכולים to define ourselves, להגדיר את עצמנו על פי הסונאים שלנו. אנחנו חייבים להגדיר את עצמנו על פי מי שאנחנו. ואנחנו נשים טובים, אנחנו נשים טובים. כמו שאמרת, אנחנו מביאים ברכה לעולם. האם יש לנו גם כנחולשות? בוודאי, אנחנו בני אדם. אבל העם היהודי הוא עם שמביא כל כך הרבה ברכה לעולם, יש כאלה שהתאנו שזו הסיבה להנטישה. היא באמת פשוט קנאה, פשוט קנאה. ואני חושב שסיבה נוספת, אם אנחנו כבר עוסקים בכל זאת בסיבות, שאנחנו הדבר שהעולם משליך עליו את הצל שלו. אנחנו הישות שעליה העולם משליך את הצל. כל דבר שאנשים לא אוהבים בעצמם, הרי הם מחפשים על מי להשליך את הצל. אנחנו הישות שעליה משליכים את הצל. למשל, הקושי של השמאל האמריקאי מול אינדיג'ינוס פיפל, מול הנשים המקוריים באוניברסיטה הברית, בקנדה וכולי, באוסטרליה, במקומות אחרים בעולם, שהאדם הלבן הוא קולוניאליסט ש... עכשיו, רוב הישראלים היום הם לא לבנים. רוב הישראלים הם בכלל מעדות המזרח מבחינה סטטיסטית. זה א', ב', אנחנו האינדיג'ינוס פיפל. אנחנו חזרנו חברה הביתה. אנחנו אלה שגורשנו ושבנו. זה ממש סיפור הצלחה גדול של אינדיג'ינוס פיפל. אבל לאדם הלבן הליברלי האמריקאי, שיש לי גם הרבה הערכה עליו, הרבה מאוד ערכה עליו, כל כך מתקשה לשאת את הבושה של להיות אדם לבן שהוא מחפש על מי להשליך את זה. פשוט משליכים את זה על היהודים. והיהודים שהיו הקורבן הגדול של האדם הלבן במשך מאות שנים, אם לא אלפי שנים, עכשיו אנחנו האדם הלבן שפוגע באינדיג'ינוס פיפל כאן בארץ ישראל. אז נסחפנו קצת לעניין אנטישמיות, זה לא נושא שלנו. אבל למה הבאת את זה בעצם? למה הבאת את הנושא הזה ואת הציטוט הזה? כי זה קשור בנושא של איך אנחנו רואים את העולם. ואנחנו הולכים מתוך שינה. אין לנו ממש נוכחות, אין לנו מיינפולנס. זה הנושא של הדרשה, זה הנושא של נוכחות אלוהים. אלוהים בכל מקום, לא רק במשקן, אנחנו לא ככה רואים. אז אולי נסביר את זה רגע קצת, כי בעצם נפנסנו לנושא בדלת האחורית ולא... סודק, בוא נסביר. אנחנו אחרי הפודקאסט באנגלית. ואני חושב שאנחנו משוכחים שאמרנו משהו באנגלית ואולי לא בעברית. אז יש את הקטע הדרמטי ששלמה סיפרנו עליו, שהמשקן הסתיים ואז פתאום רואים את הנוכחות האלוהית מכנסת מן הענן שיורד אל המשקן, ממלא את המשקן ועד כדי כך שמשה אפילו לא יכול להיכנס פנימה כי המשקן פשוט מלא בנוכחות האלוהית. ומה שהצלנו ככה בדרשה זה שבעצם לפי היהדות, לפי הקבלה לפחות, העולם כולו מלא בנוכחותו של הבורא, של אלוהים. לית אתר פנוי מיני, אין מקום שהוא פנוי בנוכחותו של אלוהים. וזה עיקרון מאוד בסיסי ביהדות, כי אנחנו מאמינים שהכול אחד. אז אם הכול אחד, אז אין משהו אחר. הכול אלוהים. ואלה דתות אחרות, הדת הזורואסטרית למשל בפרס העתיקה, שאמינה באמת בשתי אלוהיות, הטוב והרע, האור והחושך וכולי. וגם הנצרות מאמינה בשתי אלוהיות, מאמינה בקרייסט ואנטיקרייסט. אנחנו שייכים לאנטיקרייסט מבחינתם. ואנחנו כאילו הרגנו את המשיח, הרגנו את קרייסט. ולכן אם הכול אחד, אז א', הכול אלוהים. והנוכחות האלוהית שוכנת בכל, אז היא כבר שכנה במשקן לפני כן. מה פתאום נאמרנו שעכשיו גמרו לבנות המשקן, ואלוהים עכשיו באופן פלאי ירד אל המשקן. והפתרון שאני אצלם בהדרשה, יש עוד אפשרויות נוספות, אבל פתרון אחד אפשרי הוא שאלוהים אכן נוכח בכל. אבל אנחנו לא שמים לב, לא ערים, לא מיינדפול על הנוכחות האלוהית בכל. ורק כשאנחנו מיינדפול, כשאנחנו פתאום רואים את זה, שמים לב לזה, אז מבחינתנו האלוהות נוכחת. ואני רוצה להביא דוגמה לכך באופן אישי. אבל קודם כל להקריא קטע שמצאתי דווקא באתר של חבד. ואני אקריא את זה. הכותבת היא אישה, וכל הכבוד לחבד שגם נותן דוגמה לנשים חכמות, שמה פרומה רוזנברג גוטליב. והיא כותבת ככה. כפי שאנחנו צופים בעולם שבו אנחנו חיים, אנחנו כולנו כמו מצלמה יקרה. כולנו מצלמה יקרה על ידי זה שמתאימים את הפוקוס. אנחנו רואים דברים יותר חד, יותר ברור, שמחליפים את ההדשה. אנחנו יכולים לראות את העולם ממרחב, רחב, רחב יותר. לראות מה קיים שכרגע אנחנו לא רואים. וזה קשור למיינפולנס, באמת לראות את העולם. בנושא של האתישמיות אישה, אני גם רואה את ההתנגדות והשנאה, וחוויתי את זה בקנדה, לפני שעליתי לישראל. ובפרינסטון, אגב, הכי הכי הכי כואב לי ומפריע לי, האתישמיות של יהודים. היו יהודים בפרינסטון, פרופסורים שלמדתי מהם, יהודים שהכחישו את יהדותם, מאגרים מאירופה. בנושא של האתישמיות, אני לומד לראות את העולם אחר מהמקצוע שלי, שזה אני מלמד יזומות. נניח שיש לך רעיון, אלישה, ואתה מציג את הרעיון לאנשים שאתה מעריך אותם, והם אומרים לך, אתה, אלישה, מדבר כזה שטויות, זה רעיון כל כך דבילי, אבילי, מופרח, בלתי... איך אתה מתייחס לזה שאנשים שאתה מעריך אומרים לך שאתה טיפש? והתשובה היא, אני אומר את זה ליזומים, תדעו לכם, אם הרעיון באמת טוב, זה יורר התנגדות חריפה. עצם זה שאנחנו יהודים מביאים את התורה לעולם, את האור, מביאים את האור לגויים, אנחנו אור לגויים, אנחנו מביאים ברכה לעולם, אל תצפו לפרס נובל, אם כי קיבלנו הרבה, אל תצפו לפרסים מהעמך, מהעולם, תצפו להתנגדות. ועצם ההתנגדות הזאת, האנטישמיות, השינה, סימן שאנחנו בכיוון לא נכון. אלישה, למה שונאים אותנו במזרח התיכון? מה הסיבה? ישראל, 58 אלף דולר תוצר לנפש, מסביב מדינות כושלות לחלוטין, כישלון זה לא מילה, יש להם תוצר לנפש של 4000 דולר, והם מסתכלים עלינו ושונאים אותנו, כמובן. כי איפה הם ואיפה אנחנו? איך זה יכול להיות שאנחנו היהודים כזה עשירים, דינמיים, יצירתיים, פרודוקטיביים, והם לא. הם רוצים לסלק אותנו, כי זה מביך. אז האנטישמיות, השינה, פשוט מחזק מה שאנחנו עושים. אם לא היינו מצליחים בזה, היו שונאים אותנו. כן, מאוד אוהבים אותנו כשאנחנו חלשים וסרופים בתאי גזים. יש ספר כזה, אלישה. People love dead Jews. People love dead Jews, כן, כן, בדיוק. באמת, אני חושב שאולי צריך עכשיו להגיד, כאילו, אור לגויים. אני חושב שיש אולי בקרב השומעים, שאולי קצת קשר עם הביטוי הזה. אנחנו אור לגויים, איזה יהירות בלעד זה שונאים אותנו, כי אנחנו שחצנים ויהירים. אנחנו העם הנבחר, אתה בחרתנו מכל העמים. אז אני רוצה באמת לגעת לזה אולי לרגע ולבוא ולומר שעובדתית, העם היהודי הביא כל כך הרבה אור. כל כך הרבה המצאות, כל כך הרבה דברים שהטיבו עם האנושות לאורך כל הדורות. וזו פשוט עובדה, זה פשוט עובדה שאנחנו הבאנו אור לגויים. עכשיו, אם היינו אומרים שדי, זה כבר נגמר מזמן, אבל אנחנו רואים שלא. אנחנו רואים איך אנחנו ממשיכים עדיין להמצא, אנחנו רואים איך שבשכונה הקשה של מזרח התיכון אנחנו באמת הדמוקרטיה היחידה. וכש... טוב, לא נכנס פה יותר לפוליטיקה, אבל ברור שאנחנו מביאים אור מאוד מאוד מאוד גדול. הנה באוסקר עכשיו זכה הסרט אופנהיימר, שהוא עוד... כן, זכה איזה ניצחון ככה גדול. על רקע זה היו אנשים החלטים למחאות אולי בחוץ גם. וכי זה בלתי הסבל, בעצם האופנהיימר הוא זה שהכריע את המלחמה. עכשיו זה גם אסון גדול כי פצצת האטום שינתה את העולם, הביאה בה גם הרבה סבל לעולם, אבל גם ענה הרבה סבל. המלחמה הקרה הייתה קרה בזכות הפצצה הגרעינית שכולם פחדו ממנה ולכן היא נשארה קרה ולא מלחמה חמה. ואת יודעת מה באמת כאב לאופנהיימר? לא רק הפוטנציאל הרע של פצצת האטום, זה הדיג אותו. ממש כאב לו שלא יסתמשו בזה על גרמניה. הוא פשוט רצה שזה ימצא שימוש על הגרמנים בגלל מה שהם עשו וכמובן המלחמה הסתיימה שם, אז לא. אז בעצם אם אנחנו מחברים את הדברים, אני חושב שאני שומע את הייאוש הזה מאותו נציג שלנו שיצא לאום יחד עם המשפחות הנפגעות ומשפחות של חטופים שיצאו לאום. והמצוקה הזאת של שונאים אותנו, אני חושב שאולי פה באמת אם אני אלך עם הקו שאתה מביא לנו כאן, אני רוצה להציע לראות את הנוכחות האלוהית גם בזה. כלומר אם אלוהים נוכח בכל, הוא נמצא גם באנטישמיות. זה לא עושה את האנטישמיות טובה, אבל זה אומר שאלוהים נוכח בכל ולדעת שאנחנו אומרים גם כי אלך בגייץ על מוות לא ירערה כי אתה עימדי, אתה נוכח בי. אז הנה זה עכשיו גייץ על מוות, האנטישמיות הזאת זה גייץ על מוות והיכולת שלנו לא לפחד מזה ששונאים אותנו. וכמו שאתה הצעת מקודם שרון, מאוד מאוד מעניין לראות בזה מחמאה. כנראה שאנחנו עושים משהו כל כך מיוחד וכל כך יוצא דופן וחדשני שטוב חייבים לסנור אותנו. אז נקבל את זה בתור מחמאה. בפודקאסט באנגלית אני ציינתי שבאתי עכשיו מקורס, מקורס האזורמות ממרצה אורח והבטחתי לספר קצת על מה שנעלם ולא סיפרתי אז אני אנסה לתקן את העוול. זה קשור לנושא של אור לגויים דוגמה קטנה אחת מתוך מיליוני דוגמאות. אז רק לוודא למישהו אולי שמע פעם ראשונה עכשיו את הפודקאסט של שלמה הוא מרצה לכלכלה ליזמות בטכניון. בימי שלישי יש לו קורס שעוסק ביזמות. והמרצה תמיד מרצה אורח והוא בא לספר את הסיפור שלו מה הוא עשה ומה הוא נחשב. והמרצה היום היה פרופסור פרץ לוי. פרץ לוי היה נשיא הטכניון עשר שנים, 2009 עד 2019. בזמן שהיה איש אקדמיה, פרופסור, חוקר, הוא גם היה יזם. זה נדיר אלישה שנשיא הטכניון הוא גם יזם. ומאה הוא יזם? הוא עשה מחקר, הוא למד פיזיולוגיה ופסיכולוגיה וחקר את הנושא של הפרעות שינה. בזמן שזה לא עניין אף אחד. הוא עניין אותו וחקר את זה ובנה מעבדות שינה. למי שיש הפרעות שינה אפשר לבוא למעבדות השינה שהוא הקים גם ברמב״ם פה בארץ, גם בהרוורד בארצות עברית כעסק. הם באים למעבדות השינה, ישנים שם עם כל מיני מכשירים, רושמים את כל הנתונים ובודקים מה קורה, למה יש הפרעות שינה, מה ניתן לעשות וכדומה. והוא גילה לעולם, שלא האמינו לו, שארבעה אחוז מגברים מעל גיל הבאים סובלים מההפרעות שינה. ההפרעות שינה היא רציני, שאנחנו לא ישנים היטב. בעיה של מחלות, עייפות, קרדיולוגיות וכדומה. והוא הראה לעולם, זה בעיה. ולא רק דיאגנוזה, הוא גם המציא דרך לעשות דיאגנוזה. המכשיר נקרא watchpad, וזה פשוט גאוני. במקום שאדם ישן עם כל מיני דברים ומכשירים וחוטים, אתה ישן עם מכשיר קטן על האצבע. לבד בבית, במטר שלך בבית, עם שעון שרושם כל מה שבא מהמכשיר הזה על האצבע, watchpad. עכשיו מה מודל watchpad על האצבע? לחץ דם, oxidation, כמה חמצן יש בגוף וכדומה. והפרעות שינה, כי בהפרעות שינה לחץ הדם יורד ועולה ויורד ועולה. אז אפשר לעשות דיאגנוזה ולמצוא פתרון. מיליוני מיליוני אנשים ישנים טוב יותר, כי יש מכשיר שיכול לפתור את הבעיה, כאשר הם משתמשים בפטנטים של פרופסור לוי. דוגמה אחת קטנה מתוך דוגמאות רבות. של אור לגויים. והתנגדות. בכל דבר כזה, כמובן הייתה התנגדות, חוסר אמון, לא האמינו, אבל היו לו נתונים. הוא הראה בנתונים שהבעיה היא מאוד מאוד שכיחה. ואגב, אלה ששומעים את הפרודקאס שלנו, אם אתם סובלים מהפרעות שינה, יש פתרונות, יש פתרונות וצריך לטפל בזה. כי צריך לישון טוב כדי להישאר בריא. כן, כן, כן, כן, כן. אז אנחנו רוצים... אה, וואו, אני רואה שהשעון מתקתק, ואנחנו ככה כבר עברה חצי שעה, נכון? עוד שעה תומן, יש לנו עוד כמה דקות. אוקיי, ברוך השם, ברוך השם. אז אנחנו, הכיוון שבעצם מדברים עליו פה, זה שהסיפור הזה של הנוכחות האלוהית, אם אלוהים כאמור נוכח בכל, אבל אנחנו לא. יש סיפור חסידי, מאוד מאוד יפה, על ילד ש... אני חושב שזה פשוט הפרט קשב וריכוז יותר מכל דבר אחר, והוא מאוד לא אהב ללכת עם אבא שלו לבית כנסת. זה חסידי אז, עם אבא שלו. אצלנו זה גם היה עם אימא. או שהסיפור בכלל היה על ילדה. אבל הסיפור הזה הוא על ילד. והוא אמר לאבא שלו, אבא, אני לא בא איתו לבית הכנסת איתך להתפלל, אני הולך להתפלל ביער. עכשיו זה שוב, אנחנו חוזרים לאירופה, אירופה אנטישמית, ושם לאבא מאוד פחד. גם יש כל מיני אנשים מפחידים וחיות רעות ביער. והוא אמר לו, מה? למה ליער? אז ילד אמר לו, כי שם האלוהים נמצא, ואם אני רוצה להתפלל אלוהים אני צריך ללכת ליער, כי שם האלוהים נמצא. לאבא זו הייתה הקלה מאוד גדולה. כי או, יש פה עכשיו טיעון מנצח. אבל אתה יודע, הרי הרבי אמר לנו, אתה יודע שאלוהים נמצא בכל מקום, לא רק ביער, הוא בכל מקום נמצא. אז הילד ענה לו, כן, אבל אני לא נמצא בכל מקום. כשאני נמצא ביער, אני ער לנוכחות של אלוהים שם. ולכן אנחנו, הרי פעם אנחנו מאוד אוהבים ללכת לראות שקיעה יפה, ללכת לטבע, למפל מים עושה עבודה מאוד יפה, או מוזיאון, כי מבחינתנו שם האלוהים נמצא. נכון, ברור, אלוהים נמצא שם, אבל גם אלוהים גם נמצא בפח הזבל. הוא נמצא בכל מקום, בכל מקום. אין מקום שבו אין נוכחות אלוהית. אבל אנחנו לא ערים. אפרופו מהבדעת שינה, אנחנו ישנים. ועוברים את החיים האלה, כמו שאמרת באנגלית, עוברים את החיים האלה בשינה אחת עמוקה. וכמו שיעקב התעורר מהחלום שלו, התעורר ואמר, וואו, יש פה אלוהים, והנוכי לא ידעתי, ואני לא ידעתי. אז ככה גם אנחנו, האלוהים נוכח במקום שבו אנחנו שמים לב לנוכחות שלו. ועל זה אנחנו יכולים לעבוד. לעבוד על עצומת לב שלנו, לעבוד על איך שאנחנו רואים, איך שאנחנו מביטים, מתבוננים, ורואים את הנוכחות האלוהית. אני אדגיש עוד רגע אחד, אלוהים נוכח, הוא נוכח. אנחנו לא מצליחים לראות את זה. העבודה, העבודה האמונית והאמונית, היא שלנו להיות מסוגלים לראות את הנוכחות האלוהית שעמצאת בכל. אני רוצה לסיים ולספר סיפור, וזה קשור לגאווה שלנו כיהודים, והעובדה שהבנו ומביאים יומיום או לגואים, זה סיפור על הרב גורן, מי שהיה רב ראשי לישראל, אדם אגדה. אנחנו גרנו בחיפה, שכנים לנעמי, נעמי הייתה אחות של הרב גורן, אישה מיוחדת, למדנית, אישה חכמה במיוחד, אהבנו אותה. היא הייתה נשואה לשר ישוב כהן, רב ראשי של חיפה. היא חקרה את פילון אלכסנדרונית. היא כתבה הרבה מאמרים, מאמרים מלומדים. סיפור על הרב גורן. הרב גורן פעם נסע בארצות הברית, וניגש לדרפק של חברת תעופה, לא שרירה, חברת תעופה זרה. והסתכל, הסתכל, הסתכל, על מישהו מולו, הפקיד, ושאל אותו יידיש? דובסטאיד? והאלה שמסביב שליוו אותו, פשוט נפלו, כי התביישו. והפקיד הסתכל עליו, והוא אמר, כן? יואו, איך בן הייד? גורן תפק על השולחן, והוא אמר, שם זכנת, שם זכנת. וזו הגישה, אני חושב, אנחנו יהודים. רגע, מה טועני, לצערי הרב לא יודע יידיש. אל תתבייש, אל תתבייש, אל תתבייש, אל תתבייש. אל תסתיר את היהדות שלך, אל תתבייש, אנחנו יהודים, אנחנו אנשים טובים, אנחנו מביאים אור לגויים, אנחנו מביאים ברכה לעולם, אנחנו זוכים בפרס נובל, אנחנו שומרים על החיים, בוחרים בחיים. לא תתבייש, שם זכנת, שם זכנת. וזה ששונאים אותנו, זה צריך לחזק. זה בגלל שאנחנו מביאים אור לגויים. זה ברכה לעולם. אז עוד רב אחד גדול, מתה, הרב קוק, שהיה את הצהרת בלפור, בדיוק השבוע, איזושהי פעילה, לא יודע אם היא הייתה פלסטינית או פרו-פלסטינית, באנגליה, לא, בקיימבריג', אם אני לא טועה בקיימבריג', באה והשחית את התמונה של בלפור, של הלורד בלפור, שהוא גרם לכל הבלאגן. כשהייתה הצהרת בלפור, הרב קוק ברח. הוא היה אז בניכר, זה היה ב-1917, הוא נתקע מחוץ לארץ ישראל, כי פרצה מלחמת העולם הראשונה. אם אני לא טועה, אפילו היה בלונדון, אם אני לא טועה. והוא אמר לפרלמנט הבריטי משהו כמו, זכיתם, זכיתם לקיים את המצווה הגדולה של לעזור ליהודים לשוב לארצם. אנחנו לא אמורים להודות לכם על הצהרת בלפור, אין פה שום תודה. ההפך, אתם זכיתם לעשות את הדבר הנכון להשיב את העם היהודי חזרה למולדתו. כי שמה, ממולדתו, הוא יביא ברכה לעולם. ואתם שותפים להגדלת הברכה בעולם. אז כן, שנהיה גאים במי שאנחנו ביד אותנו, שנדע להכיל את השנאה הזאת, ולדעת שכנראה שאנחנו עושים כנראה משהו מאוד מאוד טוב, אם כל כך כל כך שונאים אותנו. ויחד עם זה, עזרת השם שתסתיים המלחמה בקרוב. אמן, אמן. שבת שלום ולהתראות. שבת שלום ולהתראות.