שירלי לוי - איפה זה פוגש אותך

אתם מעזיבים לרדיו כל השפילה. כל השפילה. איפה זה פוגש אותך? שיחות עם נשים ואנשים. מגישה קרין רביב. שלום לכם. אתם על כל השפילה, 103.6 FM. ברוכים הבאים לתוכנית חדשה בלוח השידורים של התחנה, איפה זה פוגש אותך? אנחנו ניפגש כאן בכל שבוע לשיחות עם נשים ואנשים, עליהם ועל המצב. לפני שנעבור לאורחת שלנו, רק נגיד לכם שאנחנו בשידור משותף עם מריאת רחובת ופיקוד העורף. זה אומר שאם תהיה את ראה אווירי טילים לרחובות, תשמעו את זה פה מידית. אני קרין רביב, ועכשיו לאורחת שלנו, שירלי לזי. היי, מה קורה? מה שלומך, שירלוש? יש אינסטינקט כזה להגיד תמיד שהכל בסדר. רק עד המוח מקבל איזו בליטה קטנה, והלב זה כזה, רגע, רגע. כאילו הכל בסדר, אבל התחושה שלי היא לא הכי בסדר. כן, אני חושבת שכל מה שקורה פה הוא מאוד לא בסדר, אבל הכל קורה. אז כששואלים אותי מה קורה, אז אני אומרת הכל. אז אני אאמץ את התשובה הזאת עכשיו. תנסי שוב תשאלי אותי. שירלי, מה קורה? הכל קורה. באמת הכל קורה. אז אנחנו בימים בתקופה, בעידן ממש חדש, ואני ממש שמחה שאת האורחת הראשונה שלנו. זה נבחר לא סתם, דברים לא קורים סתם. מבחינתי, אני זוכרת שבתקופות מאוד לא פשוטות בחיים שלי, מאוד רציתי שנהיה קרובות, כי יש בך משהו מאוד שמח ומאוד מרים. אז בתקופה הזאת, אני יודעת שאת פחות שמחה, אבל את כן מרימה ואוספת נקודות אור. ובגלל זה חשוב לי שתהיה איתנו, וכל מה שאנחנו יכולים לעשות, זה באמת כן לראות את הטוב, כי כל מה שקרה, זה קרה בגלל המון רע שהיה, ועכשיו התפקיד שלנו זה לעשות הרבה טוב. אז בואי תספרי לי בעצם מה הקשר שלך לבישבית, למקום שאת נמצאת פה. וואו. קודם כל, איך שאני נכנסת במדרגות של הבית ספר, אז ישר מציפים אותי כל רגשות הטלנובלה שהיו לי כאן. אני התחלתי את הלימודים בחטיבה א', אז זו הכניסה הראשית, וגם השיפוצה מהמם שעשו פה. ואז גם בתיכון, וזה מזכיר לי את כל הריבים עם החברות, והבחור שהייתי דלוקה עליו, ובסופו רצה מישהי אחרת, ואז הייתי צריכה לראות את כל הזוגיות הזאת לנגד עיניי. אם זה כל ההתומדדויות הקשות שהיו לי עם הבגרויות. בכל זאת אני האחות הגדולה, ולא היה לי מי להתייעץ, או מישהו במשפחה שעבר את זה, כי אני הייתה כזה הגדולה במשפחה, אז כל החוויות היו כזה, תחביא את זה בעצמך, לבד, ובהצלחה. ודה שליט זה מקום עם זיכרון טוב. ואחת הנקודות הנחמדות שהבנתי, שהגיעה לאוזניי, אה, את מכירה את שירלי לוי? אז מישהי אמרה לה, כן. ואז היא אמרה לה, את יודעת שהייתה מאוד מקובלת בבית ספר? עכשיו, זה מדהים, כי אני לא הרגשתי המקובלת שהבית ספר. לא חוויתי את זה? לא חוויתי את זה. היו לי את החברות שלי, ידעתי לגעת בהרבה תחומי עניין משותפים עם המון תלמידים. אבל זה קטע, כי כשאנחנו גדלים ואנחנו קולטים מי אנחנו תפסנו בחיים בתור המקובלים, אז זה לאו דווקא מה שאותו בן אדם מרגיש באותו רגע. כאילו, מבינה לגמרי. ומי שהיה מקובל, מה הפך אותו למקובל באז? לא יודעת. כי כל אחד תפס מישהו מקובל, אני אגיד, תכונות שלא היו לי. סתם, אני כרגיל הייתי הבלאגניסטית והסטוטיסטית והצרחות ובלאגנים ומביאה בוקסה ורמקול ועושה הפסקות פעילות. ודווקא בעיניי, זאת שהייתה מקובלת, זה זאת שהייתה יותר שקטה והסופה ומוצלחת בלימודים. ונורא מחוזרת מבחינת הבנים והכתב נורא סופיפניקי ויפה ומסודר. מבחינתי, זה היה הגדרה למקובלות. ומצד שני, אמרו, עשיר לי הבלאגניסטית, הסטוטיסטית, זאת היא המקובלת. זה נורא נחמד, כאילו, לחזור עשור אחורה ולהבין איך תפסנו כל אחד מהשכבה. וזהו, זה היה החפירה שלי. אז את מבינה שזה גם קורה היום. בטח. כשאת תופסת את עצמך בצורה מסוימת, ויש אנשים אחרים שרואים משהו אחר לגמרי. מה שלך ברור מאליו, במובן, לאחר לו, ולהפך. אז זהו, שבאותו רגע, כשאת נמצאת בתוך הסיטואציה עצמה, את לא מרגישה את זה. אני מרגישה מבחינתי שכולם יודעים אותו דבר וכולם חווים אותו דבר. ורק כשאני מצליחה לנהל דו שיח אחד על אחד, בלי באמת לצחוק רגע ולעשות שטויות, אני פתאום מבינה שאנחנו לא דווקא מדברים את אותה השפה. וזה מעניין, כי אני במוח שלי מבחינתי כולם כזה על אותו דבר. אבל עכשיו מה שקורה אצלנו זה בדיוק זה. בעצם היה איזשהו, לא איזשהו, היה חורבן גדול. וכרגע אנחנו ממש מתחילים מהיסודות לבנות את היסוד ולבנות את השפה. וממצב של פילוג גדול, אנחנו בעצם מתחילים להתאחד, והשפה הופכת להיות של אותו דבר, של תרומה, של התנדבות, של רצון לתת. נכון? אז עכשיו אנחנו מתחילים כולנו סוף-סוף לדבר את אותה השפה. עכשיו, כשחושבים על זה ועכשיו כל הצבא בכותרות וכל מה שקורה, קורים דברים מאוד עצובים ומאוד עמוקים. אנחנו עוברים כבר דרך מאוד משמעותית. אני כל הזמן אומרת לילדים שאנחנו חלק משמעותי מההיסטוריה. ורציתי לשאול מה עשית בצבא? מאוד עניין אותי. אני הייתי מפעילה תמר קרבי בצהלים. וואו. כן. כן, כן. הייתי עושה אימונים טקטים ללוחמים. וואו, איך קצין. על האמר, אם זה שבועות שטח, ולילות בלי שינה, ושעות הפוכות, ומנקים, ואם זה תרגילים. בצפון ובדרום נהגתי על שטחים בוציאים ועל הרי אלת ובגשם ובשמש ובאומצי חום. והיה לי נורא כיף. היינו יחידה, ועדיין זאת יחידה רק של בנות. וזה היה מאוד כיף. וואו, נשמע, האמת ממש מתאים לך. וכשאת עכשיו נמצאת במקום שאת נמצאת, אם היית צריכה עכשיו לבחור ובעצם נתגייס לצבא שוב, תעשה את אותו תפקיד? לא יודעת. לא יודעת. כי כשאני הייתי סוגרת סתם 21 בבסיס עם עוד חברות, ונכון שיש כזה אווירה של טיול שנתי במרחעות של שנתיים, כי את נמצאת עם החברות שלך והכל, אבל תמיד קיינתי נגיד בחברות שלי שחוזרות כל יום הביתה, ויש להן את ההקשרות לישון בבית, ואופציה גם לעבוד תוך כדי. נראה לי שתמיד אני אהיה בן אדם שירצה מה שיש לה אחר בסוף. גם אם אולי הייתי בתפקיד אחר, אולי הייתי רוצה את התפקיד הזה או לא. טוב, ומבחינת התקופה הספציפית הזאת, זה מחזיר אותך נגיד לתקופה של הקורונה או לתקופות אחרות שהיו קשות? קודם כל, המצב הנוכחי שאנחנו בבית וחוזרים ללמוד בזום, וכל הקשר נהיה רחוק, ואני נגיד מבחירה, אני עברתי לגור בתל אביב לבד, וכרגע פשוט בא לי להיות עם המשפחה שלי, ולהיות בבית של ההורים, אז זה כן מחזיר אותי לשיחות וידאו של פעם שהייתי עושה עם החברים, כאילו זה כן מחזיר אותי. אז מצד אחד זה לא משהו שאני מכירה, להיות בבית ולעשות זום או לדבר שיחות וידאו ולהישאר בבית ולא לעבוד, זה דווקא משהו שהגוף מכיר, המוח מכיר. אבל מצד שני, זה גם כרוך באבל נורא גדול, שאני מרגישה שאני בן אדם של חברה וסביבה וצחוקים ואדרנלין, ואני מרגישה שאני לא חולה כרגע. אני אומרת הרבה כאילו, כי זה מרגיש שזה לא באמת כל מה שקורה פה, אבל זה אמיתי. כן, אני כאילו מכירה את הלהיות בבית ולחזור לטכנולוגיה שוב, אבל אני מעסיקה את עצמי בדברים שלא נגיד, בדיוק חשבתי על זה אתמול, שבקורונה אמרו לנו לא להתאגד ולא להיות ביחד ולא להיות צפופים, ולשמור כל כך מרחק ומסיכות ומרחק וריחוק חברתי וריחוק וריחוק וריחוק חברתי. היה בידוד, היה בידוד בקורונה, בודדו אותנו. ועכשיו אומרים לנו תהיו ביחד, תתאגדו, תלכו, כל המשפחות, כל המפונים, עומסים של אנשים בים המלח וזה חיבוקים וזה להיות ביחד וזה להתעטף, וזה כל החיילים במילואים, בגדודים ששינים ביחד על חדרים, על חדרים או בשטח אחד ליד השני, וזה נורא ביחד לעומת הקורונה שהיה נורא לבד ומרוחק. הקורונה הייתה בעצם, גרמו לנו לחשוב שיש איזשהו וירוס, שיכול איזשהו חיידק וירוס, שיכול לגרום לנו למות. ואז כל אחד נכנס לבעלה ולחץ והוא בעצם התכנס בתוך עצמו, כל אחד עם המשפחה שלו. אז אני מרגישה שהקורונה הייתה כמו הרמה. הרמה כזאת שיש לכם אפשרות לעשות עבודה פנימית, לצאת מכל הבלבלות ומכל החברותות הלא אמיתיות, ובאמת לחשוב פעמיים לפני שמדברים, תחשבי ששמנו נקיסוי על הפנים, לפני שמדברים, לפני שמתאגדים, רצו קצת למתן, אוקיי? וכנראה שעדיין לא למדנו את השיעור כי עכשיו העלו אותנו רמה, וברמה הזאת רוצים בדיוק את ההפך. מהנפרדות ומהקיוס הזה שהיה בין ימין לשמאל ופוליטיקה ודתיים וחילונים, כרגע בעצם רוצים את האחדות ואת הביחד. אז את, לפי מה שאת אומרת, את בן אדם שהוא הרבה יותר של ביחד מאשר שלבד. אז איפשהו נשמע, תתקני אותי אם אני טועה, שהקורונה הייתה לך יותר קשה ממה שקורה עכשיו. נכון. מבחינת מה שזה מצריך מתן ולא מבחינת מה שקרה חדית. בוא נגיד שאני ילדה מרדנית, ואת יודעת, החיידקה, הקורונה, זה לא משהו שאני יכולה לראות לנגד עיניי. ואמרתי, מה אני מעדיפה? להסתגר בבית ולחכות שהוא יגיע, או מקסום לטרוף את העולם והוא יגיע בכל זאת? אז אני אמרתי, אני לא מתכוונת להסתגר בבית, ואם החיידקה יתפוס אותי, אז לפחות אני שמחה. אז איזה כיף של קורונה מאחורינו. אנחנו נשמע עכשיו שיר, ואחר כך אנחנו נמשיך. יאללה. והאמת שאין אמת אחת, והצדקה בין הידיים. ואני עומד בגבול בת ים לבן, והאמת מטעתה את בי. מחסד מאוד, רוצה לחזור אל אבא ישבור. מזמן התחלתי כמו ילד טוב, אלוות אימות. אל האמת שבצללתי. והאמת שאין אמת אחת או שניים. ציפור בחל עם הידיים, והשקר בן חלום. והאמת שאתה הוא אלוהים, ואתה הוא משיעים, ואתה הבתי בסוף. והאמת שאתה היחידה, ואתה היופי והיפה. אז מי שולח, הזמן הוא כתב חידה, והאמת שוב מתפרצתת. והאמת שאין אמת אחת או שניים. ציפור בחל עם הידיים, והשקר בן חלום. והאמת שאתה הוא אלוהים, ואתה הוא משיעים, ואתה הבתי בסוף. והאמת שאין אמת אחת או שניים. והאמת שאין אמת אחת או שניים. אז מחפש אותה בגשם, המלחומת בתוך תמרות הקהל. והאמת כבר מתושטשת. והאמת שאין אמת אחת או שניים. ציפור בחל עם הידיים, והשקר בן חלום. והאמת שאתה הוא אלוהים, ואתה הוא משיעים, והאמת שאין אמת אחת או שניים. והאמת שאין אמת אחת או שניים. זה תלוי באיזה נושא, אבל באופן כללי יש כמה אמת. נגיד בוא נתמקד במצב היום שאנחנו נמצאות בו, שכל המדינה ובעצם כל העולם, אנחנו הראשונים שמובילים. מה האמת? האמת היא אחת? לא. יש כמה. שתעזבי טריה. אני לא טובה בשמות, אבל... לא צריך שמות. יש טיעונים להובלת האמת, אני אקרא לזה מצד אחד, ואם זה מצד החדשות, ואם כל מה שקורה בטיק טוק, ואם כל מה שקורה בפייסבוק או ברשתות. אז המוח מנסה למצוא היגיון בין כל התשובות שנותנים כאן, ואני מנסה איכשהו לאחז כל פעם במשהו אחר לפי מה שנראה לי. אני בלילה הייתי עירה בשעה מאוד מוקדמת, וחשבתי באמת על המילה הזאת, אמת, כשנתקלתי בשיר הזה, והגעתי למסקנה שהאמת שלי היא ממש רגעית. כאילו יש לי אני מאמין גדול כזה, אבל האמת היא או מוקדם מוקדם בבוקר, ממש בהקיצה הטבעית, גם אם זה 3.40, או לפני שנלך לישון. כאילו זאת האמת, כי בין לבין יש מלא השחות, ויש כל מיני תפקידים שאנחנו נמצאים בהם, והאמת מאוד משתנה. עכשיו, בתקופה שהיא כזו מטלטלת, שאין לנו בעצם... אין לנו מטה. כדור הארץ כאילו מתנדד. אז אני חושבת שחשוב שתהיה לנו איזושהי אמת. ובגלל זה בחרתי את השיר הזה, ואני רוצה רק להגיד שזה מאוד לגיטימי, שהאמת תשתנה, ושלכל אחד יש את האמת שלו, וכן חשוב לכבד. אוקיי? וזה משהו שהכבוד הזה והקבלה ייתנו לנו המון אוויר ואורח רוח לעבור את התקופה. עכשיו אני רוצה לקחת אותך בזום אאוט כזה. תדמיני מצלמת רחף שלוקחת אותך לשביעי לעשירי, בשש וחצי בבוקר. ותדמיני שמצלמים יום בחיי, בזמן שממש לא יודעים שזה מה שיש. איפה זה פגש אותך? אה... הייתה... הייתה עזקה בבוקר, בשש וחצי, ואני זוכרת שהתעוררתי בידיעה שמישהו לחץ בטעות. יש כאן איזושהי טעות, מישהו בטעות הפעיל כרגע את העזקה, וזה תכף יעבור. ודווקא היה מצחיק בבוקר הזה, כי החדר שינה שלי אצל ההורים זה הממד. ובעזקה אני זוכרת את אבא שלי קופץ בתחתונים, את אימא שלי באה עם הסמיכה, אחי בא לחדר, כולם קפצו עליי, למיטה, חצי, נוזלים כאלה, לא מבינים מה קורה, גם אפילו לא חשבנו, אז לא הדלקנו גם את החדשות. אמרנו, זה טעות, הרי. מה הסיכוי? מה הסיכוי? אז עשינו כזה, התחבקנו בחדר, ויאללה, אהבתי אותם, התעצבנתי עליהם, יאללה רבותיי, עברו עשר דקות לצאת. תתפזרו. תתפזרו. אבל כאילו, כן היה מרחוק יירוטים. ואז לא עברו כמה דקות, הייתה עוד עזקה. ואז אמרתי, אוקיי, זה לא טעות. אבא, בוא תדליק רגע את החדשות, ואני זוכרת שפתחתי את הטלפון, ושלחתי הודעות לכל מי שאני מכירה, שאני יודעת שהוא מתגורר לבד בתל אביב, ולא כמוני. וממש היה תירוף של הודעות, ואני זוכרת את חברה שלי כותבת בקבוצה, הדלקתי את החדשות, ואני מתה לראות את מי העירו מהמיטה, בשש וחצי הבוקר, בשביל הרגע הזה. ואני זוכרת שעלה את הכתב חדשות בערוץ 12, אני לא זוכרת אותו, אבל הוא גם, הוא קפץ, אף אחד לא היה מוכן, אף אחד לא היה ערוך. והם עוד ברגע של השידור ושל החדשות, דיברו רק על העירותים, בו בזמן שהייתה גם חדירת מחבלים. ואני לא מאמינה שאני באיזשהו רגע, סרט אימה של נטפליקס, כאילו, רגע, זה שקר, לא רציתי להיאחז באמת הזאת. ואני זוכרת שפתחתי את הטלפון, וחברות שלי שלחו לי סרטון, של טנדר לבן מסתובב בזברות. היי, יבא. אמרתי, תקשיבו, זה מבויה, מישהו, באמת, זה עובדים, זה לא אמיתי. ואז נשלח עוד סרטון, ועוד סרטון, ועוד סרטון. ואז השם של המסיבה, נובה, עלה. וידיד שלי ארגן את המסיבה הזאת, נמרוד ארנין, הוא ארגן את המסיבה הזאת, ואני חושבת שגם אם הוא היה לוחץ עלינו מספיק, אנחנו היינו באים. זה אומר שהוא חי. הוא חי. והיינו בטירוף עליו, כי הוא לא ענה לטלפון. ומלא בנות שאני מכירה היו במסיבה. איזה מישהו שהתחלתי איתו גם בעבר, אני עוקבת אחריו עדיין, אז הוא גם היה במסיבה. ומנהל בר בדיזי, שקוראים לו דניאל, גם הלך למסיבה. והיינו חברים מאוד מאוד טובים. ואני כאילו, אני משותקת. כאילו משמונה בבוקר, שרק ההודעות ממשיכות להציף, כל הטלגרם, אני אומרת, אני באזעיה, אני לא באמת. וידיד שלי יקצר אליי ובוחה. הוא אומר לי, תקשיבי, יש לי סרטונים ממש אימתיים בטלגרם. אל תיכנסי. אל תיכנסי לפייסבוק. אל תיכנסי. עכשיו אני אומרים לו, אל תיכנסי, המרדנית רוצה להיכנס. ואני רואה מלא מלא בנות, שאני חברה שלהן בפייסבוק, שהן מקיבוץ בהרי. משתפות מלא מבוגרות, בפייסבוק, ברשת בפייסבוק יש המון מבוגרות, סבתות חמודות. והן מפרסמות בסטטוסים, יש לי מחבלים בבית. ואחרי רבע שעה עשרים דקות, למה אף אחד לא עונה לי? הצילו. ואני המשיכה לעקוב אחרי כל הבנות, צילמתי מסך, אני כאילו יראה לך גם. ואני אומרת, רגע, מדובר משש וחצי הבוקר, השעה שמונה וחצי, תשע, מה קורה? איפה ההגנות על הישוב? איפה ההגנות? זה האזור הכי חם במדינה. אני בתור מפעילה תמר קרבי בצליל, אם שני פנסים היו מתקדמים מכיוון רהט, כל הבסיס שלי היה מוקפץ, ועוד אני בכלל לא עלה, אני קרובה לגדר, אבל אני לא עליה. אני אומרת, רגע, יש אנשים שנעולים בממד כרגע, ויש להם חוליית מחבלים בתוך הבית. ואני כאילו מצד אחד רוצה להמשיך להתעתקן כדי להיות במודעות על המצב, ברמה אובססיבית. אני לא עזבתי את הטלפון. הייתי כאילו קרוב ל-20 שעות על הנייד, שזה המון. כאילו עד שהטלפון שלי היה רותח, אני גם הייתי מחוברת למטען, ואני אומרת, בלילה, לפחות בלילה אני הפסיק להתעסק בזה. אני לא נוגעת ב-24 שעות הקרובות, אבל אין, אי אפשר היה. אי אפשר היה להתנתק מזה. אי אפשר גם עדיין. ואני זוכרת שהדבר הראשון שקפץ באינסטגרם זה כל הנהדרים, כל הנהדרים של העונים ולא עונים, ולהפיץ ולהפיץ, והיא לא עונה והוא לא עונה, והיא לא עונה והוא לא עונה, זה באמת מדובר ב-14,000 אנשים חוגגים. ואז נמרוד ענה לנו, מארגן המסיבה, אומר, חברים, אני פה, בתוך שטח אש, אני מציל את החברים שנמצאים קרוב אליי, לא לחפש אותי בשעות הקרובות, אני בסדר. עכשיו, נמרוד, אני לא רוצה לדמיין מה העיניים שלו ראו, וכל האנשים שנמצאו שם או חוו שם, אבל אפשר להגיד שהמסיבה נובה מאוד נגעה בהמון אנשים, כי זה טווחי הגילאים שלנו, וזה גם מכל הארץ, זה בנים ובנות מהדרום, מהספון, מהאמריקה, זה הורים, ילדים, נערים, מבוגרים, כל טווחי הגילאים היו שם, כל מה שקורה בקיבוצים, כאילו אני השתתקתי בשבוע הראשון, השתתקתי. ולעומת מלחמות אחרות, מדינת ישראל כל שנה יש כאן איזה שהוא משהו אחר, על אותה שחר שהיה, סוק איתן, שומר החומות, עמוד ענן, היינו במלחמות, אבל כזה דבר עוד לא היה, ואני זוכרת שישבתי בבית, לא ידעת מה לעשות עם עצמי, לפחד לצאת מהבית? לא לפחד לצאת מהבית? כאילו ממש תחושה של איזה משקולת ענקית כזאת על הכספיים, על הבטן, על הלב, כאילו ניסיתי לדבר עם חברות לי, לא הצלחנו להודד אחת השנייה, אנחנו כולנו נכנסנו למערבולת, בשבוע הראשון, ברמות, הגוף שלי לא חווה כזה הלם, לא היה בא לי לצאת לרוץ, לא היה בא לי לצאת להתעברר, לא היה בא לי לשמוע מוזיקה, לא היה בא לי לעשות סרטונים ברשת, לא היה בא לי לעשות כלום, היה בא לי פשוט לשבת, ולהקל אם זה אמיתי או לא. אני דווקא זוכרת שהסתכלתי אצלך בסטורי, יכול להיות שזה היה אחרי שבוע, אולי קצת יותר, ואת בכית שם? כן, זה היה ביום שבת. ממש. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, יו, היא בטח מכירה מישהו ועוד מישהו, וזה היה כזה אותנטי, כמו שתמיד אני אוהבת שאת מעלה, אבל פתאום אמרתי, יו, הדמות הכי שמחה, שאני הכי אוהבת לפגוש אותה, בעיקר, בעיקר, את יודעת שלפעמים יש אפלה כזאת, ופתאום ראיתי איך את בוכה ואיך את עצובה, אז אמרתי, יו, זה פשוט משהו שאנחנו לא מעקלים עכשיו, והוא הולך לפגוש את כולם. ולא רציתי את לחשוב על שואה, אבל שבוע קודם היה לי חלום על שואה, ופשוט לא האמנתי מה העיניים שלי רואות, ונגיד את מסוג האנשים שכשהם רואים משהו שהוא נראה כזה לא טוב, או מפחיד, או אומרים באמת אל, אז את הכי נכנסת. אני, שורחים לי, מוחקת, לא רע, בורחת, כזה. וזה באמת היה נראה, כאילו יש פה איזה שהוא לא אמיתי, שצריך להתעורר ממנו, וכל בוקר את קמה, ואת אומרת, אני מתה להתעורר מהחלום הזה. אז איך בתור מישהי שהיא באמת אושיית אינסטגרם, שהיא מובילת קהל, ושמנצלת בכזה מצב שבעצם המקצוע שלך, אנחנו אפילו לא אמרנו מה את עושה. לקחנו בחשבון שכולם יודעים מי זאת שירי לוי, אבל תגידי במילה, נגיד. אני יוצרת צוחן להרשתות, אני כזה קומיקאית, ושחקנית בסדרות נוער, היום היה הפרק האחרון של זיגי, גם. וואו, בתחי ילדים שלי, ביי. כן, כן. אז העיסוק שלי הוא בעיקר צורכי בידור, וסוג של רגע הבריחה. אני יודעת שאנשים בחיי היום יום, כשהם בטלפון, איזה בדרך כלל או בהפסקה, או בבוקר לפני שהילדים מתעוררים, או אם זה הילדים אחרי החוגים, כאילו זה בדיוק בזמנים שהמוח רגע רוצה לקבל איזה רענון קטן, וזה התכנים שאני עושה. אז איך זה פגש אותך בתור מישהי שבאמת, מה שמסמל אותך זה ההכללה, והצחוק, והפן, החיות של החיים. אז איך זה, במקום שיש כל כך הרבה מוות, ודברים ממש קשים, איך הצלחת לאסוף את עצמך? ובכלל לתקשר, ולתקשר עם אנשים, בלי לדעת מי איבד, ומה כל אחד עובר, ומה להעביר. איך הצלחת בכלל? באמת זה מעניין. אז בשבוע הראשון, ממש נתתי לעצמי להרגיש. זאת אומרת, ניסיתי להתנגד לעצמי. אמרתי, אני אפתח אולי רגע את הטלפון, וזה מה שישחרר אותי. וזה לא משחרר אותי. ואני באמת לא מוצאת את המילים לומר. לא מול המצלמה, לא מול העוקבים, לא מול חברות, לא מול עצמי. ממש הרגשתי שאני כרגע צריכה באמת להרגיש את העבל, את הכאב, לא חייב לנרמל כל הזמן. כאילו, יש תחושה בחיים, ביום יום, שחייב לנרמל. ואמרתי, זה רגע קשה, יאללה, עוברים אותו. יאללה. שובים אותו בצבע אחר. שמים איזה פלסטר, אז המכה עדיין כואבת, אבל תחי את הפלסטר, בוא נמשיך. ופה הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך. בגלל זה רק אחרי שבוע פתחתי את המצלמה, ובכיתי. כי אמרתי, קודם כל גם אנשים, אם הם עוקבים אחריי, אז הם עוקבים אחריי. לאו דווקא חייב כל הזמן צחוקים ובידור. ורציתי להראות להם שבשבוע האחרון, אני באמת הרגשתי אבל מאוד גדול, במיוחד שבשבת הודיעו על החבר שחיפשו אותו, הודיעו לי שהוא נרצח. אז זה בכלל פתח, כאילו כל שבועות, הייתה לי אמונה, הייתה לי אמונה, אני מחזיקה, אני מחזיקה, וזהו, הודיעו שהוא נרצח. וזהו, פתחתי את המצלמה, ואמרתי, יאללה, אני עם כל הרגש בחוץ, ואני זוכרת שיום למחרת, חברה שלי במילואים, איריס, היא פה בפיקורת העורף, והם לא יוצאים לבתים שלהם, ובאנו לבקר אותם, ורגשתי שאני לא יודעת מה להגיד. כאילו, נכנסתי לשם, וכל החיילים שהם שבוע וקצת בבסיס, כאילו סגור, שיר לי מה קורה, דברי איתנו, תצחיקי אותנו, ספרי לנו איזה, ואני לא מצליחה. אני אומרת להם, אני לא מצליחה, כאילו, זה לא יכול, לא יודעת, כאילו, מה להגיד. כאילו, באנו לסמך את איריס, ובסוף איריס מסמך את אותי. שזה בגדול מה שקרה, הבנתי, אצל כל האומנים בתקופה הזאת. שהם באו לחזק, והם יצאו מחוזקים, במשפט יפה ששמעתי. אז מה שאת מתארת, זה שבעצם, היית בלי תפקיד. כשאת בהלם, את לא בתפקיד פשוט. נכון. וזה מסור שהוא מאוד מאוד חשוב. אני חושבת שעכשיו מלא מאבדים, גם משמעות, כי יש פרופורציות אחרות לחיים, אנשים שמאבדים, או אנשים שרואים סרטונים שהם קשים, פתאום הם אומרים, אז מה זה שווה כל המרדף הזה? ואז כשאת בלי תפקיד, את שולט מלא שאלות את עצמך, אז מי אני ולמה? נכון. ומה עוד לא הגשמתי בחיים. ונכון שזה לא הזמן הכי שמח לבוא ונקרא לזה להגשים חלומות, אבל זה איזושהי ביטה לקדם קצת את הדברים. סתם, היה לי חלום לעשות רישיונות על אופנוע. אבל כל השחקנות שבדרך, וההורים, וכל הלא לא לא, ואל תעשי, וזה מסוכן, אמרתי, די, אני עושה את זה. סתם, שיהיה לי להרגיש משהו שרציתי להרגיש. והיום עשיתי. היום עשית שיעור? כן, רציתי לשמח את עצמי. כל הכבוד. זה אחלה טיפ לעשות דברים, תעדים קטנים שקשורים לאורשך שלך. לגמרי. וגם אם זה לימודי אנגלית. וזה הרבה זמן את מנסה להילחם בזה, שפו. כן, זה כאילו חלום סיוט. בשבילי. ואני אומרת, לא יכול להיות שאני אתייל בעולם עם חברה מתרגמת. אני לא קונה שני כרטיסים, אני תימניה. אז אני אקנה בכסף הזה שיעורי אנגלית. כל הכבוד. אז נכון שזה לא זמן משמח, אבל זה משמח אותי, כי אני בסוף השיעור מרגישה איזה שהוא, איזה כיף שעשיתי את זה. וגם, רגעים שאני עצובה בבית, אז אני עוברת בריקוויסט, בבקשות אצלי באינסטגרם, ואני עושה ברכות. מדהים. לילדים, ואנשים, אם זה חגיגות בר מצווה, בת מצווה, שאני עושה את הברכה, אז אני כזה רגע מלבישה את החיוך על עצמי, וההלבשה של החיוך גורמת לי באמת לחייך מבפנים בסוף. ואז נתקלתי בבקשה, ולא ידעתי איך לגשת אליה, ואני גם לא אשקר, אני לא עשיתי את זה בסוף. הם ביקשו ממני ברכה לילד לבר מצווה, ששני ההורים שלו נרצחו. ופתחתי את המצלמה, איזה חפישה, ואני אומרת, מה אני יכולה לאחל? האם הוא באמת צריך את הברכה שלי עכשיו? איפה הילד הזה נמצא כרגע? זה באמת רלוונטי, כי אני לא יודעת מה להגיד. אז כתבתי לאותה מישהי שאני ממש מצטערת. אני לא יודעת מה להגיד. וזה לא כי אני רוצה לפגוח, אף וחלילה. זה כי אני באמת לא יודעת מה להגיד. ואז שלחו לי הודעה לבוא לפגוש ילדה שהאחותה הייתה חיילת ומתה, ואני כאילו אומרת, רגע, זה התפקיד שלי בעולם. אני לא יכולה למלא את התפקיד הזה? זאת נקודה מאוד מעניינת, כי קודם כל, איזה כיף שאת עוצרת בזה, ושאת נותנת לזה מקום, כי זה יפה. זה מאוד אמיץ. מה שתיאר זה שבהתחלה, אנשים בתפקיד שלך, את משמחת, את עושה הכל כלפי חוץ. והמצב הזה גרם לך להבין, שאיר לי, החיים לא כאלה ארוכים ומובטחים. תעשי דברים לעצמך, לביתך. והלכת ועשית שיעור לופנוע, שזה מדהים. בעצם עשית פעולה פנימית. ואז הגיע עוד שלב שאלית, ואגב, כולם עוברים אותו. אוקיי? את נותנת פה דוגמה מהממת, וכולם עוברים את זה כל אחד באזורים הקשים שלהם. ואז נתת עוד דוגמה שבעצם מישהו ביקש מכרסות משהו, והגוף לא... הוא לא הצליח ללכת לעבר זה. פעם ראשונה, ואני מכירה אותך, שמת גבול. כי מאוד מתאים לכסים אפוד של רגשות ושל אין בעיה, אני נרתמת אחרי המבול. ואמרת, לא. אני לא יכולה לזוז. זה מרגיש לי לא נכון. שמת גבול, והיית מאוד נאמנה לעצמך. עכשיו, זה מקום שהוא חדש. אני חושבת שכל המלחמה הזאת היא מלחמה בין האור לחושך. זו מלחמה שהיא של תדרים. כל העולם עולה תדר. עכשיו, אנחנו עם הנבחר. אנחנו הראשונים שעוברים את זה. רק אנחנו מסוגלים לעבור דבר כזה. אחרינו כל השאר גם. זמנם יגיע ושזה ייגמר בטוב. אמן. אבל מה שתיארת עכשיו זה מאוד חשוב. ואני חושבת שכולם צריכים ללמוד ממך כי דברים משתנים בפנים, בראייה שלנו. אצלי אפילו הראייה עצמה מתושטשת פתאום. באמת. זה קטע מטורף. כי הפנים מאוד משפיע על החוץ. והשלב כאילו מתקייל חדש. אנחנו עומדים שפה חדשה והשפה אומרת, תקשיבו, כלום לא מובן מאליו. החיים האלה, בשנייה הכל משתנה. וזה לא דומה למישהו שאיבד מישהו, ואז החיים שלו משתנים וכמה הוא מתגעגע אליו. שזה משהו שהוא ענק בפני עצמו. תבחו בנו והפתיעו אותנו והיו פה דברים שהם לא נתפסים. אנחנו כמו מדינה בטראומה כאלה. אנחנו ממש בטראומה. אנחנו לא בפוסט אפילו. בגלל שאנחנו בכזה מצב, אז דרושה חמלה. כל אחד לעצמו וגם בין איש ורעהו. ובגלל זה אני מאוד מעריכה כל סיפור שמספרים לי. אבל אני לא רוצה שנהיה למטה. אני כן רוצה שניתן איזה מקום לפני שאנשים מתחילים לכתוב מכתבים. אני לא רוצה לחיות יותר. ואנחנו נשים שיר שאת בחר, שהוא קצת מרים. איזה בחרתי? בואי נקשיב. אין לך מה לדאוג, אני נשאר. ולובש גם סדר. אין לך מה לדאוג, זה בגלל שהכל בסדר. אין לך מה לדאוג, אני נהדר. מפגיזים כהורים. באמת שלא חסר דבר. אין לך מה לדאוג, פוקה יתנה ועושים שמע. ואתמול הייתה אפילו בלי להתקלע. אין לך מה לדאוג, אני אשן. וחולם עליי כשאחדור העיר אני אתחתן. שירחים מתחתונים וקופיות. כאן כולם שרה כמו חיות. מלחמים כמו עבודות נורא. ממש קבוע. ואיזה אהובה פלוגה. מבשים קצת הפלוגה. כמו שלא יצאו עד מיוגע. עד מיוגע. אין לך מה לדאוג, אני נמצא במקום בטוח. ובנוף גדל אני נמצא. אין לך מה לדאוג, אני נמצא במקום בטוח. אין לך מה לדאוג, אני נמצא במקום בטוח. אין לך מה לדאוג, אני נמצא במקום בטוח. אין לך מה לדאוג, אני נמצא במקום בטוח. אין לך מה לדאוג, אני נמצא במקום בטוח. אין לך מה לדאוג, אני נמצא במקום בטוח. אין לך מה לדאוג, אני נמצא במקום בטוח. או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או-או- זה הטרנד החם של הטיק טוק אה באמת? אני לא טיק טוקית כל המילים ניקים החתיכים עשו שפם והחליטו לעשות טיק טוק שדרך אגב לא כל כך הבנתי את הטרנד הזה של השפם כי מה הקטע? קצת היטלר לא? כן אז זה כאילו זה יזום או שזה סתם אין לי מוצא לא יודעת זה מספיק שעשרה חיילים עשו את זה ואמרו קדימה אז כולם זרמו אבל אני חייבת לציין שהגברים של היום דרך צהל נראים הרבה יותר טוב ממה שחוויתי לאחרונה אני מאוד אוהבת את הז'אנר אני רואה שגם שם יש איזו עלייה בתדר וזה מאוד מבורך איך אמרתם קודם שהם נהיו אלפות כן יפים אז אנחנו בעד וגם הבנתי שמי שיפתחה אתר הכירויות לחיילים שמעלים יש יזמות מטורפות כאילו אין גבול זה ממש כולם אחד לשני באהבה ובלב רחב וכזה מטורף גם אבא שלי אבא שלך גם? אבא שלי במילואים והוא רצה עכשיו נראה לי הוא בדרך לטרנד אמרתי לו אבא אתה קצת בשבועיים אחר אבל הוא אומר לי אני מגדל אני רוצה גם לא אבל לך תדעי יכול להיות איזה תנאי קבלה אבא שלי יכול לפתוח את המועדון לשמה והוא לעשות תנאי קבלה אז אני רוצה לשאול שאלה שהרבה ככה כתבו לנו כל מיני שאלות וזה הכל חוזר לאותו מקום כי כל המטרה פה זה באמת להסתכל על מישהי שכולם מכירים בתור משהו אחד והמקום שאנחנו נמצאים הוא גרם לאיזשהו שינוי שינוי בהסתכלות שינוי במיקום אפילו במשמעות פתאום יש דברים שאת לא מרגישה שאת לא יכולה לעשות ואת בן אדם שבגדול יכול לעשות הכל להסכים יש משהו שאחרים לא יכולים לעשות את הראשונה שתיכנסי ופתאום לא לא כל דבר אתה שם הגבולות לעצמך ואת מקשיבה לגוף ואת אומרת זה אני יכולה וזה לא אז מה בעצם השתנה? מדברת על הכל בחיים שלך מאז השביעי באוקטובר שאני... בדרך כלל המצב רוח שלי הוא נורא תלוי סביבה ואם שמח אז אני שמחה ואם... אז הפעם אני מנסה לשנות את זה אצלי מבפנים שגם אם בחוץ רע אז אני יכולה להיות ברע אין בעיה אבל איפה אני והרגשות שלי שהם לא תלוי סיטואציה זאת אומרת איפה אני סתם אז נכון כרגע אי אפשר לצאת ואי אפשר לבלות ואי אפשר והכל נורא עצוב באמת ואני בעד לא לנרמל כרגע את החיים הם לא נורמלים אין מה לנרמל כן אין מה לנרמל לא אני רואה בטלוויזיה אם זה היה רצון להחזיר את הכוכב הבא לא לך אם זה... בעיניי לא צריך לנרמל אנחנו מדינה בעבל וזה צריך להיות כאן אין מה להתקדם אבל איפה אני כן מוצאת את השמחה שלי בתוך כל העבל הזה אם זה להיות יותר עטופה במשפחה שאני במלא ילדה משפחתית אז עוד יותר שזה מדהים ואם זה אני עושה לעצמי את הרשימה שאף פעם לא היה לי זמן לעשות ואני רוצה לעשות אותה עכשיו שזו עבודה פנימית וזה מקדם אותך שזה קסם ולהגיד שאם אני לא במצב לפתוח מצלמה ולדבר אז אני לא פותחת מצלמה ומדברת ולא יוצרת תוכן אם זה לא מרגיש משהו שהוא בא מבפנים ואני מכתיבת הכללים ואיך מבחינת עבודה כי אני יודעת שזאת העבודה שלך אז גם עבודה גם פרנסה הכל איפשהו תקוע כי היום אנשים לא רוצים לקנות בגדים היום אנשים לא יוצאים מקומות לא עובדים אותו דבר בכלל אנחנו עכשיו עברנו ל-state of mind של תרומה נכון אז איפה זה האם את מתמודדת עם זה או לא אז אני גם תורמת את עצמי אני מסתובבת בבתי מלון של מפונים בתל אביב הייתי יומיים שלושה וממש מסתובבת שם בבתי מלון ועושה סלפי עם הילדים ועונה להם על שאלות והילדים האלה מספיק כשהם רואים בן אדם מהטלוויזיה זה כבר עושה להם שמח וראיתי את החיוך שלהם וראיתי שזה גם מעלה אצלי חיוך אמיתי אז עשיתי את זה בתדירות יותר גבוהה גם כדי לשמח אותי וגם לשמח אותם ו אני זוכרת הם ילדים זה כזה שמונה עד עשר הבוגרים יודעים פחות או יותר אבל כאילו פשוט ילד בן שמונה ניגש אליה ואומר לי את יודעת שאין לי בית לחזור אליו וואו עכשיו אני אומרת לו ותראה כאילו אמרתי מה אני אומרת איזה משפט שלא שמעתי בחייה איך אני מכירה את המשפט אז אמרתי לו ותראה איזה שמח שאתה פה איתנו מי צריך בית אתה פה איתנו זה מספיק אז הוא חייך וצחק ועוד ילדה באה אליי בת שש את יודעת שדודה הגנה עליי והיא לא תחזור יותר אני אומרת רגע אני כן רוצה לשמח אותם אני לא יודעת מה לענות להם אז כל פעם זה לחזק אותם ולהגיד להם שכל מדינת ישראל פה ועוטפת אתכם ומחבקת אתכם ויחד איתכם ואני פה ובוא נעשה טיק טוק רגע ובואי נתקשר וידאו לחברה שנמצאת כרגע במקום אחר כאילו אנחנו כולנו באותה סירה ביחד ואני ממש משתדלת להגיד את המילים הנכונות אבל את יודעת שבקטע הזה דווקא אם יש משהו שאני מבינה יותר זה שהיום אם מישהו מבקש משהו או אם את באה למישהו קרוב או לא קרוב אז את צריכה לשאול את השאלה מה יכול לשמח אותך מה אני יכולה לעשות בשבילך ואת תקבלי את התשובה כי כי היום תחשבי שאנחנו מגיעים מתקופה שהיה לנו הכל ובשפע ומלא חזרויות והמון סיטואציות אנחנו היינו לא ממוננים בעליל והיום פתאום יש איזה ועצם עליו שכל אחד חשוב לזכור את זה כל אחד יש לו סף קיבולת מאוד קטן כי אנחנו עכשיו בהישרדות אנחנו בטראומה ובהישרדות ואנחנו מנסים לתת מה שאפשר אבל אנחנו לא תמיד בטוב ולא תמיד יש לנו מה לתת עכשיו אם נותנים כשאין לך זה נתנה חסרה, עדיף לא לתת בגלל זה אני מאוד מקפידה עם מי שאני נפגשת עכשיו לשאול איך אני יכולה לעזור איך לעזור, אם לא איך אני אשכב, אני אקרא, אני אתקלח אז את, שאת הכי מישהי שבאה ומשמחת והכל, מישהו בא ומבקש גם אם אין לך מילים, במקום להגיד לני מילים או להגיד את הסטנדרט את הדברים הרגילים מה יכול לשמח אותך ילד מתוק וגם לשקף מה את מרגישה ממש עצוב למה שאמרת יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לשמח אותך זה דבר אחד ואיך זה נשמע לך? נשמעה טוב נכון אם נגיד את פוגשת חברה או את קמה בבוקר במצבוח כזה ירוד ואמא שלך באה, טוב שיר לי מה מה נרחם ארוחת בוקר ואת עצובה, אז תגידי לה אימא, את יכולה לחבק אותי? זה הרבה יותר אין לנו מקום היום לפי כזה מבינה? נגיד היום כשהתקשרתי לך לפני השידור הייתי עצובה וכאילו, בגלל זה סיימסתי לך אני יכולה כבר לחבק אותך כי גם מאוד בא לך לקבל היום דברים מאוד ספציפיים שהם נטו רגשיים ואת לא יכולה להתפגש עם אנשים שאת לא יכולה להכיל או את לא יכולה אפילו לדבר בטלפון עם מישהו שלא באותו תדר שלך נכון, כן זה לא כי את גרגמל את לא הפכת בניום להיות גרגמל פשוט יש יש שפה חדשה, אוקיי? זה של כולם? לא בן אדם שמשקף את כולם אבל בגדול כן, זה אצל כולם ממי שאני מדברת איתו ועוברת איתו דרך אז כן, התשובה היא כן אנשים קצת מתכנסים והשפה משתנה והשפה משתנה כי התדר כאילו פתאום אנחנו כשבן אדם במצוקה אז הוא לא כאילו יאללה בוא נזרום, דברים משתנים ואז רק צריך לדאוג להבין שכל בן אדם הוא תדר כל כדור הארץ זה מערכת חשמלית אנחנו תדרים תדרים רוטטים שהולכים בעולם וברגע שבן אדם אחראי על התדר של עצמו, נגיד אם את עצובה ואת עוצרת שאת עצובה, את מתקלחת את שותה משהו, את מקבלת ומבקשת חיבוק ואז את פוגרת את המעגל בקטע טוב ואת לא מסתובבת חסרה וירודה אוקיי? ואז המטרה של התקופה הזאת זה להעלות את התדר של כולם זאת עלייה מאוד מאוד קשה מאוד קשה, אבל אם אנחנו בשביל זה התוכנית הזאת, אם אנחנו נתאחד וזה מדביק את מרגישה אנחנו ביחד זה תדר אחר נכון? נישר שהיה לפני שנכנסת גם את מביאה את התדר שלך אז ככה זה תדר ועוד תדר ועוד תדר ועוד תדר ובגלל זה אני כל כך מבקשת מכל מי שמשפיע להעלות את הדברים הטובים. עכשיו ברור שיש מלא דברים להגיד על מה שקרה גם פוליטית, גם מבחינת מלא דברים זה לא מעניין מה קרה וגם מה זה ייתן וגם בחדשות אני מתפללת שירו רק דברים טובים כי הרי זה הכל כמו לוחמה פסיכולוגית שלהם בנו וככל שנהיה יותר ירודים אנחנו נקבל מכה יותר כואבת ופנימית אז אני אומרת בואי כאילו נביא את הטוב שלנו כשעצוב נהיה עצובים ונבקש מה שאנחנו צריכים לעצמנו וכשאנחנו פוגשים עצב נשאל את העצב הזה בדמות האדם מה אני יכול לעשות בשבילך ובאמת המשפט הכי בנאלי רק אהבה מביאה אהבה רק אהבה מביאה אהבה אז אם היית אם את היית משפיענית קומקאית שיש לך אחריות על חצי מיליון מרגישה את האחריות הזאת כן, זה מרגיש עכשיו אפילו בגוף כן, עלך? כן, עכשיו אני מרגישה איך היית בוחרת להציג את התוכן הקומי שלך? הייתי קמה בבוקר ועושה התכווננות אני כל בוקר קודם מהירה את עצמי ובודקת מה הפוקוס האישי שלי לפני שאני יוצאת ביום שלי מה זאת אומרת? אני קמה בבוקר ואני שואלת יש לי תפילה ויש לי איזה מדיטציה יפנית שאני עושה ואני שואלת כאילו את עצמי מה הפוקוס? למה הגוף שלי קם היום? ממש, למה הלב שלי? לפעמים זה יכול להיות אהבה לפעמים זה להיות יעילה לפעמים הפוקוס שלי לראות את הטוב והפוקוס שלי הוא רק התבוננות עכשיו פוקוס זה כמו כתובת שעצמה בווייז וכשאנחנו לא קמים עם פוקוס וישר את כמה זה היום שלי אז את כאילו היום מנהל אותך ולא את אותו אם הייתי אושייה אושיית אינסטוש כמוך לדוגמה אז הייתי קמה בבוקר ואני לא יודעת מה הפוקוס שלי נגיד אם היום את קמה ואת אומרת היום אני רוצה אופטימיות, להרגיש תקווה זה מה שאני רוצה אז הייתי מעלה סטורי והייתי אומרת בוקר טוב לכל מי שעוקב אחריי קודם כל שתדעו אני כאן ואני אוהבת אתכם מה היום יכול ממש לשמח אתכם כי אני היום קמתי עם אנרגיות של תקווה ומאוד בא לי להעביר את זה הלאה והתשובות הגיעו מהם אז מבחינתי ברגע שאת קמה ואין לך מילים לפעמים ואז את שואלת מה יכול לעזור לך בימים כאלה אני קמה והייתי שואלת כי התקופה הזאת כל יום או כל רגע הוא חדש כל רגע זה כאילו בפני עצמו ועכשיו אומרים כל הזמן יום ביומו אני אומרת שנייה בשנייה ודקה בדקה אין החלטות עכשיו זאת לא תקופה של קבל החלטות לעשות שינויים זה תקופה של פשוט להיות אז פשוט לשאול כן אז ככה יש לי שאלון קצת שאני רוצה לעשות לכל מי שמגיע לכאן שלוש שאלות האם את בן אדם פחדן כן או לא אני לא יודעת שאיר לי יש כן או לא את יודעת מה את יכולה להגיד לי בין אחת לעשר אם אני בן אדם פחדה חמש אוקיי במוצא את לא פחדנית ואת לא לא פחדנית האם את מאמינה שיהיה סוף טוב אני מזכירה לך שאין אמת אחת היא יכולה להשתנות מחר מה האמת שלך היום לגבי השאלה הזאת היא לא מחייבת זה נכון לרגע הזה אני מקווה שיהיה סוף טוב אני רוצה להאמין שיש סוף טוב תשובה מהאמת ואיך ייראה היום של אחרי ממש בעיניים שיש בטלוויזיה יש את הפס האדום יום מספר ישראל במלחמה מורידים את זה יש דגל ישראל וואו משמח אותי מאוד את רוקדת את מדברת בטלפון את מעלה סטורי מיוחד המלחמה הסתיימה מדינת ישראל חרזה מחדש אין חמאס אין אף אחד מאלה איך ייראה היום הזה וואו מצעד מטורף מצעד אהבה לא של גאווה מצעד אהבה וכולם יהיו שם ואומנים יבואו להופיע בהתנדבות וכולנו נהיה שם אחד בשביל השנייה ומלא דרינקים ושמחה וסיכור חדשותי וממש וחיילים חוזרים הביתה והכל כאילו כולם ברחובות חופשיים חופשיים ואוויר יש אוויר לי אין אוויר פתאום הרגשתי שיש לי אוויר עכשיו שדימנטי את עצמי ברגע הזה מה זה חשוב כי את עכשיו תרמת לרגע הזה להגיע נקודה ומהר יותר אז קודם כל תודה רבה שהיית פה אני אוהבת אותך גם אני אותך ותמשיכי לעשות מה שאת עושה תודה הנה שיר אחרון שייתן לנו עוד אוויר יאללה שמעתי ואותה חוזרת כל הדרך ראיתי מלאכים עורכים שולחן לבין המלך גם ראיתי סולם גגורים יורדים ועולים שמעתי רוחות שמלטפות את הרעלים ראיתי אותך ולא שזיון תעזורי שמעתי שהים מחריף על יום שמח ראיתי את הכוכבים והירח מרקדים גם הם יודעים בחדרה להתגלגל שמעתי שהשמש היא בראש תמצא הייתי גדלתי ככה זה הרבה הרבה ראיתי את הכוכבים והירח ככה זה הרבה הרבה תבוא אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים אנחנו השתגענו אין לנו יותר פנים רק עורכים ומבקלים כל הזמן תבוא אז תבוא כן תבוא לא נשארו כלים כדי שנוכל אותם לשבור אנחנו לא יודעים מפה סלול מהשיקון שתמיד נופל לבר מנפטם אז תבוא כן תבוא שמעתי שאתה ממש עומד בשם ושכל סתם אין יוכל לעבור ביער ושם מי שגם הלב הזה יותר לא יבוא מניון יסון הסכם שדורי וטבעי תחליטי ונרשם חסר השבור תבוא אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים אנחנו השתגענו אין לנו יותר פנים רק עורכים ומבקלים כל הזמן רק תבוא כן תבוא לא נשאר וקרים כדי שנוכל אותם לשבור אנחנו לא יודעים מפה סלול מהשיקון שתמיד נופל לבר מנפטם אז תבוא כן תבוא כן תבוא לא נשאר וקרים כדי שנוכל אותם לשבור אנחנו לא יודעים מפה סלול מהשיקון שתמיד נופל לבר מנפטם אז תבוא כן תבוא כן תבוא לא נשאר וקרים כדי שנוכל אותם לשבור אנחנו לא יודעים מפה סלול מהשיקון שתמיד נופל לבר מנפטם אז תבוא כן תבוא לא נשאר וקרים כדי שנוכל אותם לשבור כן תבוא